פרק תשיעי
כששוכחים שני ידידים קטנים על אדן החלון בבית-השימוש בתחנה המרכזית בבאר-שבע.

אבבטן שילם ויצא, אך לכל פינה שאליה פנה נדמה היה לו שעוקבים אחריו. החוף היה מלא בני-אדם, ומתרחצים נוספים באו כל הזמן. הדולפין המשיך לשעשע מדי פעם את השוחים, אבל אבבטן הִפנה גבו לים ועלה לעבר המרכז-;המסחרי של העיר אילת, וכל פעם שניסה לרדת מהמדרכה ולהיכנס לאחת החצרות או למגרש ריק – היה איזה מתנדב של המשמר-האזרחי עוקב אחריו בחשד, או סתם מישהו מתבונן בו כאילו הוא הולך לגנוב או להטמין פצצה.
היתה שעת צהריים חמה מאוד. לא היה בכוחו של אבבטן לצאת את העיר אל החלקות הרחוקות יותר, בגבעות שלרגלי ההרים, כדי לשחרר את המטוס להמראה. הוא הסתובב בצל של המרכז-המסחרי, צמא היה ועייף, נוטה קצת לישון לאחר הארוחה הדשנה, וכשראה חנות למימכר עיתונים וספרים, התעוררה בו סקרנותו הישנה, יצר שמעולם לא הצליח לעמוד בפניו, והוא נכנס ושאל:
"אפשר לקבל גיליון של 'העצלן הצעיר'?"
"אצלנו בעיר?" ענתה לו הצעירה מאחורי הדלפק.
"לא. 'העצלן הצעיר'. זה עיתון. רציני. לילדים. לא להיטון ולא קוסמטיקה."
"סלח לי, כאן לא תמרוקיה, אדוני, ואני לא יודעת כלל על מה אתה מדבר. מעולם לא הגיע אלינו גיליון של עיתון עם שם מצחיק כזה – "
"שמו 'העצלן הצעיר' – "
"לך תשים לך מטפחת עם מים קרים על הראש – "
מטפחת!
תארו לעצמכם כיצד הרגיש אבבטן כאשר התרחק משם והוא שומע את הזבנית מצחקקת עם חברתה ואומרת שכנראה המוח של האיש השמן הזה נמס בחום כמו מרגרינה, ונעשה לו חושך בעיניים, ולכן הוא חושב שכאן תמרוקיה ומחפש עיתון או משחת-שיזוף בשם "אצלנו בהיר".
פגוע ונעלב עד עמקי נפשו הניח אבבטן לרגליו בסנדלים הענקיים להוליכו לאן שתחפוצנה, וכך מצא עצמו יורד במדרגות ובא לתחנה המרכזית של אילת וכשראה שם אוטובוס אדום חדש ומבריק הנוסע לתל-אביב, ומיזוג-האוויר פועל בו מאחורי שמשות כהות המסתירות את אור השמש, עלה עליו מבלי לחשוב פעמיים, כשהוא חותר לעבר הספסל האחורי שהיה למזלו פנוי, השתרע עליו לכל אורכו –
ו – נר – דם.

*
עצירה פתאומית של האוטובוס העירה אותו.
"איפה אנחנו?"
"ביוטבתה," ענתה לו גברת אחת בקול מאוד לא נעים, "אדוני נוחר כמו חזיר!"
"סליחה," השיב אבבטן, "אדם אינו יכול לשלוט על פעולותיו בשנתו."
"אבל להתרחץ אפשר. זאת עושים כְּשֶׁעֵרִים. ואדוני לא רחץ כנראה את כפות הרגליים מאז שנפרד מאימא שלו!"
תיכף גם תבוא אליי בטענות שאני כותב ספרים במקום לעסוק במשהו מועיל יותר, אמר לעצמו אבבטן, ופתאום –
"יוטבתה?"
"כן, יוטבתה – "
האשל! היוגורט! איזה מזל! אוּכל לפחות לתאר לקוראים שלי איך נראה גביע של אשל מבפנים! – והוא הדף דרכו במעבר, בין מזוודות ונוסעים, לעבר הנהג –
"כמה זמן ההפסקה?"
"אין בכלל הפסקה. רק מעלים נוסעים."
"אבל אני מוכרח – "
הסתכל בו הנהג, ואמר –
"חמש דקות. אבל תעשה את זה מהר!"
אני יודע שאתם לא תאמינו למה שאני הולך לספר לכם עכשיו, אבל אבבטן באמת עשה זאת ומהר מאוד – בחמש דקות הוא חיסל חמישה גביעים, שלושה של אשל ושניים יוגורט, מתוצרת המחלבה של יוטבתה! – קפיטן יוקי, הרהר אבבטן בהתכוונו לקפיטן הקטן הנמצא בכיסו עטוף בממחטה, – לא נאה לך אלא לטוס ב"כפיר" הלוך-וחזור, הה? ולעצור בשביל גביע של יוגורט או אשל זה למטה מכבודך, הה? סידרתי אותך, הה!

*
בפעם הבאה התעורר אבבטן כאשר הגיע האוטובוס לתחנה המרכזית בבאר-שבע. הנהג הכריז על הפסקה של חצי שעה. אבבטן ירד והפעם מיהר לבית-השימוש אך היתה לו בעייה – איך אפשר לשלשל את המכנסיים כאשר שני החברים הקטנים צרורים בממחטה באחד הכיסים? הוא הוציא אותם בזהירות, הניח את הממחטה על אדן-החלון ועשה שני קשרים הדוקים בקצותיה כדי שלא יפלו, ואולי גם כדי שלא ישכח אותם, כי השניים ישנו שנת-ישרים כל אותה עת ולא חשו ולא הרגישו מאומה.
כשיצא, הוליכו אותו רגליו מאליהן למסעדה של התחנה. איך אפשר לעבור את התחנה המרכזית בבאר-שבע בלי להיכנס למסעדה הטובה מכל מסעדות-התחנות בארץ, ולטעום איזו שקשוּקָה או מרק קר של מלפפונים ביוגורט? ואכן, למזלו כבר החלו מגישים את התפריט החלבי של ארוחת-הערב, והוא נטל מגש והחל מעמיס עליו אך פתאום –
היכן רני וקפיטן יוקי!
שכחתי אותו צרורים במטפחת הלבנה על החלון בבית-השימוש!
ביזיון שכזה. מצחו של אבבטן החל נוטף אגלי-זיעה מתוך בושה, ריגוש ופחד. אמנם יש לקפיטן יוקי מדחס-חלל עושה-פלאים שאין כמוהו בידי שום יצור אחר בעולם, אך מי יודע? – אולי לא נעים לו לפוצץ את המטפחת שלי כמו שחס על הדג שבלע אותו, ולכן הוא מתקשר שוב אל הרב הראשי ושואל בעצתו?
השאיר אבבטן את המגש עם כל המטעמים ורץ חזרה לבית-השימוש ושם – שמחה וששון! – שניים מהמשמר-האזרחי וחבלן-משטרה רצים פנימה, ובחוץ מהבהב פנס-הניידת הכחול; בקושי הצליח אבבטן לפלס דרכו אחריהם, ומיד ראה כי איחר את המועד; לא רק שמאוחר לקחת את הצרור שבמטפחת ולהסתלק עימו בשקט אלא שמסוכן אפילו להודות שהצרור הזה שייך לו!
החבלן, לבוש אפודת-מגן, עמד כנגד הצרור שנראה עתה כמין אוהל קטן ששני יצורים מתרוצצים בו מפנים ומנסים להקימו, ולטש עיניים לעומתו –
"משוגעים אלה שקשרו שם גור של חתולים!" אמר איש המשמר-האזרחי.
"גור שורט ומיילל אבל נחש – " אמר חברו אך לא הספיק להמשיך בהסבר המדופלם כי לפתע החלה המטפחת מתנפחת מבפנים –
מתנפחת,
ומתנפחת –
עד שהתפקעה בקול טפיחה חזקה, כקול שנשמע כאשר מפוצצים שקית-נייר גדולה מלאה אוויר
כך –
פַּק!
וכעבור שבריר-שנייה נשמע קול דומה מכיוון אחר –
פַּק!
הכול קרה כמעט בבת-אחת, ואבבטן הרגיש כי בפעם השנייה היה זה הכיס שלו, ובו מטוס ה"כפיר", שהתנפח והתפוצץ; דמויות שחורות זעירות, כמין זבובים, קפצו ונפגשו באוויר, ונשמע קול זמזום חזק כשל צרעה שממהרת לקראת החלון ושוב –
פַּק!
והפעם נשברה במפתיע השמשה בחלון בית-השימוש, ובטרם נדם צליל שברי-הזכוכית הנופלים, ומרחוק נתגלגלו ובאו רעמי מנוע של מטוס-קרב סילוני רב-עוצמה, כשהם מתרחקים והולכים, ובבת-אחת נשמע גם קול המים היורדים מכל האסלות אשר יושביהן הנפחדים הקיצו עתה ויצאו כמו במיסדר צבאי בבת-אחת מן התאים כשהם חוגרים מכנסיהם ושואלים –
"מה קרה?"
ובאמת, אף אחד לא ידע להסביר מה קרה. כל מה שנותר לבודקו היתה המטפחת הנקובה של אבבטן על אדן-החלון, שהעלתה מעט עשן וריח חריכה, ובטרם תחל החקירה ויבחינו גם בחוֹר שנעשה במכנסיו בצד הכיס הימני, מיהר אבבטן וחמק משם. ואכן טוב עשה כי כאשר יצא החוצה, לרציף, ראה כי האוטובוס שלו צופר וכבר מתחיל לנסוע, ובדי עמל, מתנשם ונושף, עלה בידו לרוץ כמה צעדים עד לפתח האוטובוס; וכשצעד פנימה, במעבר, מתנודד מעט כי האוטובוס כבר הפליג לדרכו, היתה זו כמובן הגברת שישבה בצד ימין בספסל שלפני האחרון, שהעירה לו:
"לאדוני לא תיקנו כנראה חורים במכנסיים מאז שנפרד מאימא שלו!"
היום כבר החל מחשיך כשעשה האוטובוס את דרכו צפונה, ואבבטן, נים-ולא-נים, שמע לפתע את קולו של קפיטן יוקי בוקע ממכשיר קשר-המחשבות אשר באוזנו:
"לא נאה לך אלא לנסוע באוטובוס מאילת לתל-אביב, הה? ולא יכולת לוותר על המסעדה בתחנה המרכזית בבאר-שבע, הה? ולזכור חברים ישנים במטפחת על אדן-החלון זה למטה מכבודך, הה? סידרתי אותך, הה?
"אנחנו בטיסה לתל-אביב. נתראה הערב על הגג של מגדל שלום.
"שלום."

המשך יבוא