על "בלעדייך איני שווה – סיפורים וממוארים"

מאת אסתר ח"ג ויתקון-זילבר

ספרי ניב, 2020, 295 עמ'

הספר שלפנינו פורש יריעה רחבה של קורות משפחה מורחבת אחת מסוף המאה ה-19 ועד ימינו אלה. סוגה כזאת של כתיבה ספרותית נהוג לכנות בשם "סאגה", אלא שהסופרת שלנו, שהיא גם משוררת, ציירת וצלמת (ראו איזכור חלק מיצירתה בעמ' 215, 217), העניקה לקובץ שלפנינו את כותרת המשנה – "סיפורים וממוארים", לאמור – אני מבקשת להביא לידיעת הדורות הבאים זיכרונות שהצלחתי לקלוט מהדורות שקדמו לנו, וגם לחשוף את רחשי ליבי על אימותיי ואבותיי.

הספר מתחיל בסיפורי פלאות על סבתא רבתא, אשת חיל בשם חיה-גולדה – המחברת ירשה גם את שמה זה, והוא מופיע בראשי תיבות על עטיפת הספר – "ח"ג". השם אסתר הוא על שמה של דודתו של האב, שלא ברחה יחד עם המשפחה לרוסיה, כי דאגה לאימה החולה, ומשום הקרבתה זאת – נרצחה על ידי הנאצים.

המחברת, שבוודאי איננה תמימה, כפי שמסתבר מהמשך הספר, מתארת כך את קורות חייה של חיה-גולדה, סבתא רבתא המיתולוגית: האל הטוב שולח אליה, כביכול, את אליהו הנביא לסייע לה, ואף להציל אותה מכל מיני פורענויות. ניסים ונפלאות מתקיימים רק בעולם האגדות, בעולם המיתי, ועובדה זאת בוודאי לא נעלמה מעיני המחברת שלנו המפוכחת למדיי, ואף על פי כן, היא "מאשרת" שאליהו הנביא גרם לכך שמים הופכים ליין בשעת מבחן לפני שופט, ושופט זה מעניש את הפקח שביקש בנכלוליו להפליל את חיה-גולדה בעלת הפונדק ובית המרזח. אליהו הנביא מציל אותה ואת בנה מהיסחפות בנהר, והוא, מן הסתם, גם גרם להתעשרותה בהמציאו לה ארנק גדוש בכספים. בוודאי לא נעלמה מעיני המחברת הטענה התיאולוגית שהענקת תכונה "אנושית" לאל (אוהב – שונא) איננה מצביעה על אמונה "לשמה", וגם משאירה מקום לשאלות תהומיות, כגון – כלום את אלה שעונו ונרצחו באכזריות מזוויעה – האל שונא? מכל מקום, המחברת משוכנעת שהאל הטוב, על הרוב, משגיח על בני משפחתה, כפי שהכתבים הקדושים קבעו, ופעמים רבות היא מציינת את התערבות ההשגחה העליונה בעיקר כשמתפללים בלב שלם (עמ' 56, 66, 69, 107, 173, 283).

הרושם שמבקשת המחברת להשאיר על הקורא הוא שהחינוך הדתי שקיבלו הדורות הקודמים, ושקיבלה היא עצמה, גרם לכך שמשפחתה המורחבת היא מוסרית מאוד, יש בה אחווה וערבות הדדית. הספר מתאר את האהבה העזה של בני הדור הצעיר אל המבוגרים והזקנים, את כיבוד ההורים והסבים עד כדי החנקת ההתמרמרות על מעשים לא סבירים שלהם.

והרי דוגמה: קבצנית מקישה על דלת המשפחה, הבת ניגשת אליה ומציעה לה שתבחר – כסף או לבוש, ואילו האם (היא סבתא רבתא של המחברת – חיה-גולדה) ניגשת לארון הבגדים, ונותנת לקבצנית את השמלה הכי מפוארת של בתה. לבת חורה מאוד על מה שעשתה אימה, אבל אינה פוצה פה בשל חובת כיבוד הורים שהוא במשפחה הזאת צו קטגורי. (עמ' 41).

כאמור, המחברת מתארת רחשי אהבה עזים בין הדורות, ובעיקר מתוארת האהבה הגדולה של הוריה רבקה (ריבצ'י) ושמחה זילבר. הזוג הזה חי בהרמוניה במשך 70 שנות נישואיהם, המריבות ביניהם מינוריות וקצרות מועד (הבת מתפללת בליבה שלא יריבו...) – כאשר תמיד האב מבקש את סליחת רעייתו. הוא גם מרבה להצהיר שהוא אוהב את ריבצ'י אשתו (ראו עמ' 202). המחברת שמעה את אימה ואת אביה אומרים את אותו המשפט, והוא שבלעדי בן/בת הזוג – הוא/היא לא שווה כלום (ראו עמ' 142; מכאן נגזר שם הספר: "בלעדייך איני שווה"), ורחשי אהבה בין השניים נשמרים עד הגיל המופלג של 92 – אסתר רואה את אביה רוקד עם תמונת אשתו (עמ' 202), וכשאימה במצב סיעודי, האב הקשיש מטפל בה ורוחץ אותה (עמ' 220). בעיניה של אסתר הוריה צדיקים, יפים, מוסריים, והעיקר – מודל עבורה איך צריך להיות "מענטש", אדם.

היחסים בין בני הזוג, וביניהם ובין ילדיהם, מעוררים התפעלות, ובאמת נשאלת השאלה אם החינוך הדתי הוא הסיבה להרמוניה זאת, כי הרי אנחנו עדים ליחסים פחות הרמוניים בעולם הדתי והחרדי: אנחנו קוראים על משפחות שמסלקות מהבית את ילדיהם בשל נטייתם המינית, או בשל חזרתם בשאלה. אנחנו שומעים על גברים שמטילים את כל עול הפרנסה, גידול הילדים, מלאכות הבית – על נשיהם, כשהם לומדים תורה (בניגוד מוחלט לצו הקטגורי בנדון של רמב"ם – משנה תורה, ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, פרק ג'!)

אנחנו קוראים על מורי הלכה חרדים פדופילים, על חרדים שמתנגדים להכיר במדינה, ולכן מונעים מצעיריהם אפילו להתייצב בלשכת הגיוס לצורך קבלת פטור, על דתיים לאומיים שלוקחים את החוק לידיהם, מתעמתים עם צה"ל, ונוקמים בערבים נקמות מזוויעות.

בספר שלנו יש רמז לחוסר ההרמוניה הזאת בעולם החרדי: שרה, בת דודה של המחברת, ובעלה, לא רק שרואים עצמם פטורים מנשיאה בעול הביטחון של המדינה – בעיניהם ממש לא חשוב שמדינת ישראל תתקיים (עמ' 187) – לכאלה תהומות של רוע יכולה האמונה להוביל ציבורים גדולים של בני אדם, ולכן לאו דווקא החינוך הדתי אחראי למוסריותם של בני המשפחה לדורותיהם, המתוארים בספר זה, ולהרמוניה השוררת בין בני זוג, מה עוד שהמחברת גם רומזת על "פרצות" באמונתם של חלק מבני המשפחה, כמו השאלה ששואלת אסתר עצמה – היכן היה אלוהים בשואה (עמ' 220), או השאלה הקלאסית (ירמיה י"ב 1) "מדוע דרך רשעים צלחה?" (עמ' 242).

סדק באמונה של אסתר מתעורר כאשר סבתא חנה, הצדקת והאהובה, שברה צלעות ונפטרת בייסורים קשים, והרי לדעתה הגיע לה להאריך ימים ולמות מות נשיקה. בעלה של אסתר, ארי, איננו מקדש על היין בליל שבת כפי שחייב לנהוג כל ראש משפחה, ואת מקומו במצווה הזאת ממלאה רעייתו (אולי מחמת מחלתו?)

נחה, דודה של אסתר נישאה למרדכי, שהוא חילוני. מירי, אחותה הגדולה של אסתר, מבקרת את סבתה האדוקה עם חבר שעדיין אינה נשואה לו, ולובשת מיני. במשפחה רואים בגיוס לצה"ל חובה מוסרית ודתית, ושניים מתוכה זכו בציונים לשבח על גבורתם (דודה של אסתר, שלום, ובנה, כרמל). יש עוד סימנים שמדובר במשפחה של דתיים "לייט": אמנם בעיירה שלהם בפולין הפגינו נגד פתיחת קולנוע בשבת, אבל הם עצמם מבקרים בקולנוע ("חלף עם הרוח", "אקסודוס") קוראים ספרות ופילוסופיה (דוסטוייבסקי, טולסטוי, פרל באק, ז'אן פול סארטר, עגנון, לאה גולדברג, מלך ראוויטש), אימא ריבצ'י קוראת ארבעה עיתונים ביום (בהתחלה – "לעצטע נייעס", אחר כך – "ישראל היום" ו"מקור ראשון", אבל גם "הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב"). הסבא בקיא בפילוסופיה, אך קובע שיחסית לגמרא דברי הפילוסופים גובלים בשטויות...

הזכרתי את המוסריות של גיבורי הספר, שבאה לידי ביטוי ברגעים הכי קשים: בזמן הגירוש מהעיירה על ידי הנאצים, זמן של בוקה ומבולקה, אחד מבני המשפחה מוצא לנכון להחזיר חוב. אימה של אסתר, רבקה, ריבצ'י (בשמה הרוסי בהיותה בסיביר – ראיסה יוסופובנה גוכמן) בצעירותה נאלצת לגנוב גרביים מהמפעל בו עבדה, כדי שתוכל למכור אותם על מנת להשיג מעט תפוחי אדמה כדי לא למות מרעב (עמ' 60). אימה הביעה את סלידתה מרוסיה, שם חייבים לשקר, לרמות ולגנוב כדי לשרוד. ושוב על מנת לשבור את הרעב הנורא, המשפחה נאלצת לגנוב תירס משדה של קולחוז (עמ' 79-78).

יוסף (אביה של אימה של המחברת) מוצא ארגז מלא חמאה, ובמקום להסתיר אותו, למכור לאט לאט את תכולתו כדי לקנות אוכל נפש בתקופת המצוקה הגדולה – הוא מביא את האבידה למשטרה, ושם חושבים שמעשה כזה יכול לעשות רק רפה שכל.

רמזתי לעיל לתלאות הרבות שעברה המשפחה בימי מלחמת העולם השנייה – מסתבר שהיה להם מזל לא להישאר בפולין הכבושה על ידי הגרמנים. הגרמנים דורשים מהיהודים לעזוב את בתיהם ורכושם, ולצאת מהעיירה שלהם, אחרת יירצחו. הם בורחים בסכנת נפשות לברית המועצות, ושם הם נאלצים לנדוד עד סיביר. בסיביר הם מגוייסים לעבודת פרך בקור של חמישים מעלות מתחת לאפס, עבודה שעליה הם מקבלים משכורת רעב. רובם חולים, וחלקם, ביניהם חיה-גולדה המיתולוגית, הולכים לעולמם. משם הם גולים לאוזבקיסטן, ארץ הרעב והטיפוס, רובם חולים בטיפוס, ואברהם, אביו של אביה ל המחברת, מת מהתקף לב כשנודע לו שרוב משפחתו חלתה בטיפוס, מחלה שרק בנס נרפאו ממנה.

בסופו של דבר הם מגיעים למחנה פליטים באוסטריה, ומשם לארץ ישראל. בעקבות אכזבה מההווי בארץ (חובה להיות בעל "פנקס אדום", אחרת לא שורדים במקום עבודה; מחייבים עולים חדשים באיומי אלות להתיישב בנגב), משפחתה של אסתר יורדת לשנה אחת לארה"ב, אך מתעשתת וחוזרת ארצה.

מכמיר לב הוא תיאור זקנתם של הוריה ומותם שהשאיר בליבה של אסתר חלל ענק. היא מנשקת את תמונותיהם, את הטלית והתפילין של אביה. היא חולמת עליהם בלילות, חלומות המחיים את האהובים המתים. היא תורמת לזכרם ביד רחבה למטרות צדקה ולתחזוקת בית הכנסת בו היא מתפללת. אני מניח שהמחברת אינה מגזימה בתיאור סגולותיה הנפלאות של משפחתה, אלא שאין מנוס מהמחשבה שחלק מהשבחים – סיבתם עיניה הטובות שלה, המסוגלות לראות רק את הטוב, והרי לימדו אותנו חז"ל (תענית כ"ד א') על עיניה היפות של הכלה – יפות לעשיית חסד.

אילו ביקשה המחברת את חוות דעתי לפני ההפקה, הייתי מייעץ לה להכין בסוף הספר לוח יוחסין (כך לדוגמה עשתה אורה עשהאל בספר בעל כוונות דומות בשם "בראי הזמן", הוצאת חדרים 2019), שהקורא יוכל להתמצא ביתר קלות בשפע השמות של סבים ודודים – מי אב של מי, ומי בת של מי. ועוד דבר: לא תמיד ברור מי הדובר/ת בגוף ראשון, והקורא צריך להוגיע את מוחו כדי לברר במי מדובר.

הספר הזה נועד, מן הסתם, לבניה, לנכדיה ולניניה בבוא הימים, שיידעו מי היו אימותיהם ואבותיהם בדורות עברו, אך יש בספר פרקים מרגשים גם עבור מי שזהו המפגש הראשון שלו עם המשפחה המופלאה המתוארת בו.

משה גרנות