הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1982, 112 עמודים
[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]
ספר ראשון בסדרה
מסעות אַבַּבֶּטֶן וקפיטן יוֹקִי

פרק אחד-עשר
מכתבו של חסן, ספן-האבן, רצח והתאבדות בבאר.

אני חסן אחי פַאטְמָה רצחתי את עַבְּד הכושי כי אהבתי את לַטִיפָה, הבדואית היפה, בת אדונו השייך סוּלֵיימַן אשר איתה ברח עַבְּד הכושי מן הנגב ובא לבקש מקלט. עיניתי אותה והתחננתי בפניה אך היא את סודה לא גילתה לי. רק פעם אחת ראיתיו בהיחבא אצלה ונדהמתי למראה עיניי. גבוהה ויפה היתה לטיפה. עיניה, זרועותיה, כפות-רגליה, ירכיה – אוצר. הליכתה זקופה כתמר. הרגתי את הכושי כדי לזכות בה. במו ידיי חנקתי אותו, בלילה, על משכבם, ולא שמעה דבר. וכשבאו הרוכבים מבי-משפחתה אל בית סאלים גיסי, ברחתי לשדות והיא, ירחמה האל, רצה והפילה עצמה עם סודה אל באר שוע, ותמות. לאחר ימים אחדים הוצאתי את גופתה מן הבאר וזרקתי הרחק בין השדות, בוואדי, ובכיתי וקיללתי, בכיתי עליה וקיללתי את מר גורלי. היא האישה היחידה שאהבתי ובסודה חשקתי אבל אותו לא גיליתי. סודה נשאר קבור בבאר וכשירדתי שוב וחפרתי לגלותו –לא מצאתי דבר. את סודה את אוצרה הביא לה ממרחקים עַבְּד הכושי עֶבֶד אביה, וגם כאשר התנים כירסמו גופה ועיניה נוקרו במקורי עופות-טרף, לא מצאתי עליה דבר ולא גיליתי את סוד אוצרה לאיש, רק ליהודי שבא רכוב על גבי חמור, בשדה, אך הוא לא האמין לי וחשב כי לדחותו אני רוצה ולהסיר מעליי את האשמה. לכן עזבתי את פאטמה אחותי, עזבתי את סאלים גיסי, רכבתי שבועות על גבי גמל דרומה ואני נזהר מבני-משפחתה, משפחת השייך סוליימן הגדול אשר שלטונו על פני הנגב, והחלטתי להפליג בסירה אל בני שבטו של עַבְּד הכושי אל אֶרֶץ שְׁבָא אולי אמצא שם את מקור סודה את אוצרה של לטיפה בת סוליימן אשר הביא לה עַבְּד הכושי מאפריקה. שמתי נפשי בכף הגורל והפלגתי בים. בשם אלוהים הרחמן והרחום, אין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד שליח אלוהים.

*
"סיפור יפה," אמר אבבטן משסיים לקרוא, ומחה בחשאי דמעה מזווית-עינו.
"ספן-האבן, שבידיו מצאנו את הבקבוק במצולות ים-סוף, הוא חסן. הוא טבע בדרכו לאפריקה."
"יש לך הגיון מצויין, רני," אמר קפיטן יוקי.
"מי זה בעצם ספן-האבן?" שאל אבבטן.
ואז נזכרו כי טרם סיפרו לו על מסעם במצולות הים וכיצד מצאו את הסירה שצימחה כולה אלמוגים ואת שלד הספן שהיה דבוק לתורן, ובחללים שבין האלמוגים שצמחו מגולגלתו ריחף צחוק מפחיד של מטורף וכיצד חיבק-דבק בבקבוק בשתי ידיו, מאמצו אל המקום הריק שבו היה פעם ליבו.
"נהדר, נהדר," אמר אבבטן, "ולחשוב שכל אותו זמן אני סבלתי בשמש, על החוף, שעה שלכם היו הרפתקאות כאלה מעניינות בים. ועשיתם חיים. תמיד אני מפסיד את המאורעות הכי מרתקים, ואחר כך באים ילדי עצלתיים אליי בטענות ואומרים שהעיתון שלי משעמם ושהוא מתאים רק לאנשים שמנים שבקושי זזים, ושאין בו מספיק דברים מפחידים ומותחים."
"מספיק לרחם על עצמך כל הזמן," אמר לו קפיטן יוקי, "מוטב תעזור לנו עכשיו לפענח את המכתב כדי שנדע היכן לחפש אחר האוצר של לטיפה, שעדיין אין אנו יודעים כלל מהו."
"מה שאנחנו צריכים לגלות," אמר רני, "זה קודם כל איפה נמצא המקום ששמו – באר שׁוּעַ."
"בערבית השם – בִּיר שׁוּע," אמר קפיטן יוקי.
"זה ברור," אמר אבבטן, "זו הבאר אליה זרקה עצמה לטיפה."
"ואתה יודע איפה היא נמצאת?"
"לא."
"חשבתי שאתה, בתור סופר, בקיא בתולדות ארץ-ישראל."
"חשבת," אמר אבבטן ופס בזריזות את קציצת-ההמבורגר האחרונה והחל לועס אותה כשהוא שופך עליה המון קטשופ. הוא עשה זאת, כנראה, כדי שיחשבו שהוא עסוק מדי באכילה ולכן אינו יכול להתפנות לגילוי הבאר המסתורית שבה טמון האוצר.
"אז מה נעשה עכשיו?" שאל קפיטן יוקי.
היתה שתיקה.
"ומדוע, לפי דעתכם, קבעתי את הפגישה במקום הזה דווקא?"
"באר ודאי שאין פה," לעג אבבטן, וראו את הקטשופ נוזל משפתיו אל הצלחת.
"אתה צודק. אך אם נפעיל מכאן את הגע"ם, נדע מיד היכן בתל-אביב ובכל גוש דן, כתובות בספר או במפה יְשָׁנָה כלשהי המילים – בִּיר שׁוּעַ."
ובדברו העלה לשולחן את הגע"ם, גלאי העצמים והמילים, שנראה כמו פנס-כיס גדול עם מסך-טלוויזיה ירקרק קטן בגבו, והחזיק אותו בידו כשהוא מכוונו כלפי מטה. כשהיה הגע"ם מכוון כלפי הים לא נשמע ולא נראה עליו דבר. אך כאשר זרוע אנטנת-הרדאר פנתה כלפי צפון תל-אביב, החל בוקע ממנו "בִּיפּ, בּיפ, בּיפ – " בצפצוף חלש, ועל מסך הטלוויזיה הבהבו פה ושם נקודות אור זרחני, ירקרק ובהיר-מאוד.
"הספריות – " אמר קפיטן יוקי באכזבה. "ואם אני לא טועה, גם כמה בתים פרטיים מלאים בספרים. תיארתי לעצמי. אני שונא לחטט בספריות, ובייחוד בספרים ישנים, ריח האבק, וריח האבקה שהספרנים שמים בין דפי הספרים כנגד העש והתולעים – גורם לי עיטוש וכאב-ראש נורא."
"בעצם, למה לא לבקר באחת הספריות? הלא באמצעות הגע"ם אתה יכול לגלות מיד את הספר שבו כתובות המילים הללו, ואין צורך לקרוא את כל הספרים שבספריה!" הציע אבבטן, שלא הצליח להתגבר על הקטשופ הנוזל מכל צד, וזאת מפני ששׂם, כמובן, יותר מדי קטשופ על ההמבורגר, או – כפי שרני היה אומר: "פחות מדי המבורגר על הקטשופ!"
"אם לא תהיה ברירה, נעשה זאת, אבל זה יימשך ימים שלמים, עד שהגע"ם יעבור על מיליוני המילים שהוא מחפש. רגע, רגע אחד, יש הבהוב חזק מכיוון פתח-תקווה!"
"פתח-תקווה?" אמר אבבטן. "איזה מקום משעמם. אף פעם לא הזמינו אותי לשם להופיע לפני התלמידים. למשל, כשיוצא לאור גיליון חדש של 'העצלן הצעיר'."
"והנה עוד פעם הבהוב מכיוון צפון-מזרח. פתח-תקווה! מעניין, מהבהבות רק ספריות ופתח-תקווה. איזה מין אוצר הוא זה שמצוי בבת-אחת רק במקומות הללו?"
"אני חושב שהכי טוב זה לשאול את הסופר אהוד בן עזר שיש לו תא-דואר 22135* בתל-אביב כמו שכתוב בספרים שלו – שהוא עונה לכל ילד שכותב לו." הציע רני.
"למה דווקא אותו?" אמר אבבטן שנעלב מכך שעומדים לבקש עצה מסופר אחר. "אז מה אם הוא נולד בפתח-תקווה? הכי טוב היה אם היינו יכולים לשאול את השאלה הזו בטלוויזיה, כמו בתוכנית 'מחפשים את המטמון'."
"ושכולם ירוצו למקום האוצר וימצאו אותו לפנינו? הה?" השיב קפיטן יוקי. "לא בא בחשבון. הי, מיסטר פַּאפַּאסְטוֹמַק – הבאתי לך חולצה חדשה, נקיה, אולי תיזהר?"
"מה יש?"
"עוד רגע והקטשופ יטפטף עליה."
"מדחס-חלל יש לך, אבל דבר כל-כך פשוט כמו מדחס-קטשופ עוד לא הצלחת להמציא?"
"הרעיון של רני דווקא מוצא חן בעיניי." התעלם קפיטן יוקי מן העקיצה. "שמעתי שבן עזר זה כותב בעיתונים על ספרים ישנים, אז אולי הוא יודע משהו גם על ביר שׁוּעַ?"
"כן. הוא כותב בעיקר על דברים ישנים. הוא בטח איש זקן מאוד," אמר אבבטן, "אולי כבר קצת מטושטש."
"אבל אך מגיעים אליו?" אמר קפיטן יוקי. "זה לא כל כך מנומס להופיע אצלו פתאום בבית ולהפריע לו. אולי הוא באמצע הכתיבה?"
"אז נחכה לו בתא-הדואר שלו." הצע רני.
אבבטן לעג: "נחכה, נחכה עד שמר בן עזר יואיל לגשת לשם! אפשר לחכות גם יומיים."
"מה יש? ננסה. נכוון את הגע"ם ונבדוק. מה המיספר, אמרת?"
"שתיים, שתיים, אחת, שלוש, חמש."
קפיטן יוקי הקיש כמה אותיות ומיספרים על קלידי-המחשב בגב הגע"ם וכעבור רגע, כאשר האנטנה המסתובבת היתה בכיוון הנכון, נשמע ה"בִּיפּ, בּיפ, בּיפ – "
"מצאתי! נצא מיד לדרך ונחכה לו. אולי הוא במקרה מטייל לשם הערב?"

*
והנה, תאמינו או לא, דווקא באותו ערב נעשה לי קצת חם וצפוף בבית, האישה והבן הפריעו לי. ואני התעייפתי מלכתוב את הספר הזה. החלטתי לעשות הפסקה בכתיבה ולערוך טיול קטן כדי להתרענן ולשאוף אוויר ובינתיים לגשת לתא-הדואר שלי שאותו אני פוקד בדרך-כלל פעם בשבוע, ולראות אם הגיע איזה מכתב מצוייר ועליו מדבקות צבעוניות; מכתבים כאלה אני מקבל מדי פעם מן הקוראים שלי, ששואלים אותי כל מיני שאלות. ואחד מתענוגותיי הוא לענות להם בגלויות, תשובה מפורטת לכל אחד בנפרד.
כאשר התכופפתי לפתוח את התא הכחלחל, בשורה הנמוכה ביותר של תאי-הדואר המותקנים בקיר החיצוני של אותו סניף-דואר, שמעתי רחש חשוד מבפנים. חשבתי – אולי ג'וק. לא נבהלתי. אני לא מפחד מג'וקים ויכול אפילו להחזיק ג'וק מת ביד. אך כשפתחתי את דלתית-הברזל של התא האפל הרגשתי פתאום שקורה לי דבר-מה מוזר ומפחיד מאוד – בבת-אחת גדל וגדל פתחו של התא לנגד עיניי, כל שאר החפצים והעצמים מסביב נתרחבו עד שצורתם נעלמה ממני, ואז נשאבתי פנימה אל תוך התא כאילו הייתי אצבעוני!
אני יודע שקוראים רבים ישאלו אותי, בעקבות "אוצר הבאר הראשונה" – האם באמת יש מדחס-חלל ומַקַ"ם (מכשיר קשר-מחשבות) וגַעַ"ם (גלאי עצמים ומילים) ומַתְכַּ"ש (מכונת תרגום כל שפה) וחַמְחַמִית (ראה בפרק חמישה-עשר)?
הנה אפוא התשובה אשר אחריה, דומני, לא ייתכן שום ערעור –
לי זה קרה.
הוקטנתי במדחס-החלל ומצאתי עצמי בתא-הדואר שלי 22135 בתל-אביב יחד עם רני, קפיטן יוקי והסופר אבבטן.
וכלום תיתכן הוכחה ברורה מזו של הסופר שנכנס לתוך סיפורו ונוכח לדעת במו-עיניו שהכול אמת?
"שלום רני."
"שלום קפיטן יוקי."
"שלום מר אבבטן."
"שלום מר בן עזר."
"שלום."
"שלום."

* הערה: כיום, בשנת 2020, כשאני מקליד את הדברים האלה מהספר לתוכנת המחשב, אני צריך לציין בצער שתא-הדואר שלי 22135 בסניף דואר ישראל ברחוב אבן-גבירול, ליד פינת רחוב פנקס, בתל-אביב, ששימש אותי הרבה שנים, נהרס עד היסוד, עם כל הסניף – לפני שנים אחדות, כי הדואר החליט שאין צורך לתת יותר שירות לאזרחים, בייחוד הקשישים, שבסביבה. ואפילו לא החזירו לי את דמי המנוי לשנתיים ששילמתי להם. ומאז אין לי תא-דואר להתכתב בו עם הקוראים אבל הם יכולים להתקשר אליי במייל שלי ehud@ben-ezer.com

המשך יבוא