על ספרו של יוסי סוכרי
"אמיליה ומלח הארץ – וידוי"
בבל 2002, 111 עמ'
הוזמנתי על-ידי יוסי אלפי להופיע עם התיאטרון העממי שלו של מספרי סיפורים באולם בקריית ביאליק. מלבד יוסי אלפי עצמו עמדו להופיע גם יהודית קציר ויוסי סוכרי. אינני אוהב להיות מופתע, ולכן אני נוהג לקרוא את כתביהם של אלה עימם אני אמור לשבת בפאנל. ובכן, את שיריו של יוסי אלפי אני מכיר, וגם פירסמתי מהם ב"מאזנים", קראתי את כל ספריה של יהודית קציר, כולל האחרון ("צילה"), ורק את כתביו של יוסי סוכרי לא הכרתי. שמעתי שספרו "אמיליה ומלח הארץ" עורר פולמוס, וגם על כך שקיבל פרס ברנר על ספרו האחרון "בנגזי ברגן-בלזן". ברור שהתיישבתי לקרוא את הספר שעורר פולמוס – "אמיליה ומלח הארץ" – וסמרו שערותיי: אותו ארס אנטי אשכנזי שנשפך כמים בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת*) – כאשר משפט אבו-חצירא נחשב לשואה ספרדית, שבגינה צריך לזרוק מהארץ את כל האשכנזים שהם האויבים האמיתיים – לא הערבים. אותו ארס, ואף יותר מכך, מצוי בספר דק הגזרה הזה.
הגיבורה הראשית של הספר היא אמיליה, סבתו של המחבר, ילידת בנגזי שבלוב, "בוגרת" בלגן בלזן, שעל זרועה מקועקע מיספר. היא איננה הולמת את הסטריאוטיפ המזרחי: שונאת את המטבח, מדברת עברית צחה ללא שגיאות, משכילה ומתנשאת כלפי בני שכונתה – פרדס כ"ץ. ובכן, אישה בעלת מאפיינים "אשכנזיים" אלה שונאת ואף מתעבת את האשכנזים ואת המדינה המנוהלת על-ידיהם. היא חשה קרבה גדולה לערבים ולא "ליהודים האלה", כי סוהא הערבייה החביאה את ילדיה מפני הגרמנים, ואילו האשכנזים התייחסו אליה כמו אל אבק. היא לא יכולה לסלוח לאשכנזים שהפרידו בין היהודים ובין הערבים שקודם חיו בהרמוניה. אשכנזים מעודדים שנאה כלפי הערבים כדי להסיח את הדעת של המזרחים מהדיכוי שהם חווים, לולא האשכנזים – היה כבר מזמן שלום (כך כנראה חושב גם מאיר שטרית – ראו להלן).
אמיליה דורשת במפגיע מהמחבר שלא יתגייס לצה"ל כי ראשי התיבות האלה מסמלים "צבא הרס לספרדים" (עמ' 27). המחבר, שמתגייס בכל זאת, שם לב עד כמה סבתו צדקה: האשכנזים הם לוחמים וקצינים, ואילו המזרחים הם אנשי מינהלה ועובדי מטבח. האשכנזים הם "מלח הארץ" – מלח על פצעיהם של המזרחים. הצבא מגן רק על אלה שמבקשים לשמור על הסכסוך עם הערבים. האוייב האמיתי שלנו הם לא הערבים, אלא האשכנזים (כך בדיוק קבע מוני יקים במאה הקודמת: האשכנזים הם האוייב האמיתי, ואולי הם בכלל לא יהודים, אלא מונגולים וטטרים שהתגיירו, לכן טוב יעשה אש"ף אם יפסיק לירות על עיירות הפיתוח, ויירה אל הקיבוצים המאוכלסים באשכנזים).
מסתבר למחבר שבאוניברסיטה המצב דומה: יש 25 מרצים בחוג לפילוסופיה, ואף מרצה מזרחי אחד. מתוך 38 מצטיינים בסוף תואר ראשון – היה רק מזרחי אחד – המחבר עצמו. לדעתה של אמיליה, מדינת ישראל היא גיהינום (עמ' 58). היא מצווה על המחבר לעזוב את הארץ ולהתחתן בניכר. מבחינתה – כל מקום בעולם ראוי לנכד שלה, רק לא בישראל ובגרמניה (שתי הארצות בנשימה אחת, שהרי בין אשכנזים לנאצים יש דמיון, כך קבעה אחותו של אבו-חצירא: בורג וזיגל הם בראש המאפיה של הנאצים, וכך קבע גם מוני יקים שהתפאר על הקופירייט של גידוף הזוועה – "אשכנאצים"!)
המחבר נשמע לציוויה של סבתו ועוקר לניו-יורק, שם הוא חי על חשבון חבר של אחיו (עד שזה מרמז לו שעליו להשתתף בדמי השכירות...) הוא עובד (בלי אשרה) בעבודות מזדמנות, ואף מצליח לעלות בדרגה, ואז הוא נתקל בשנאת השחורים ללבנים, והוא עצמו הופך למוקד השנאה.
אמיליה שולטת ברוחו של המחבר בחייה ואחרי מותה, והוא מתייעץ עימה, ומקבל את עצותיה והסתותיה – מעין "אני" חיצוני ששולט בו. כשסבתו מתה, הוא מתכוון להעביר את גופתה לבנגזי, שם היא חשה במולדת, ולא בארץ ישראל (עמ' 81).
המחבר מפנים את כל הסתותיה של סבתו, והוא מייחל לכך שהמדינה תיחרב, שהחיילים יערקו מהצבא, שלא יהיה מי שיגן עליה, ושהעיתונים והטלוויזיה השקרניים של המדינה יעלו באש (עמ' 107). זה מזכיר לי "אוהב ישראל" אחר – רועי חסן, ששיריו נוטפי הארס מככבים מעל דפי עיתון "הארץ" ו"ידיעות אחרונות", בהם הוא מצהיר שלא התאבל על מותו של קניוק, וכי שרף את הספרים של נתן זך. רועי חסן מזהיר את האשכנזים כי כאן זה לא אירופה, ושואל ברצינות אם אשכנזים זו קללה – ראו – ידיעות אחרונות, (7 לילות, 23.5.14, עמ' 26-24).
אגב שריפה – כבר לפני כשלושים שנה קבעה חסידה אבו-חצירא שצריך לחסל את האשכנזים וצריך לשרוף את המדינה שלהם.
כמובן, חוזרת בספר זה הדיבה המבהילה על ביאליק, שכביכול הוא שונא ערבים ומזרחים (עמ' 80), והרי ביאליק הלך לעולמו בשנת 1934, כאשר בארץ כמעט שלא היו מזרחים, אשר רובם הגיעו ארצה רק אחרי קום המדינה. אני בספק אם ביאליק ידע בכלל איך נראה יהודי מזרחי. אני ביררתי אצל מומחי ביאליק, ומסתבר שמדובר בשקר שחוזר על עצמו עד שמאמינים שהוא אמת, ובעקבות כך מקלל מואיז בן הראש את ביאליק ואת כל אשכנזי שקיבל פרס ביאליק.
המחבר התקבל כמורה בבית ספר תיכון בעיר הרצליה, והנה מסתבר לו שההיסטוריה של עם ישראל מתעלמת מיהודי המזרח. והרי הוא אדם משכיל, מרצה לפילוסופיה בקאמרה אובסקורה, ובעקבות כך הספר משובץ במובאות מדבריהם של פילוסופים (אף אחד לא ערבי!) – והוא בוודאי יודע שלפני מלחמת העולם השנייה היו בעולם 16.6 מיליון יהודי אירופה וצפון אמריקה, ואילו יהודי ארצות האיסלאם פחות מ-800,000, ולא רק בכמות הם היו מיעוט, אלא גם ביוזמות הציוניות והתרבותיות. המזרחים לא הגיעו בהמוניהם לארץ ברגעים החשובים של ההיסטוריה הארץ-ישראלית, העליות ההמוניות מארצות האיסלאם הגיעו ארצה כאשר האירועים המכוננים כבר התרחשו.
למרות השינאה התהומית לאשכנזים, המחבר מתאהב דווקא באירנה הרוסייה, והוא משדך לסבתא שלו את אדון אפל טוב הלב האשכנזי. הסבתא מסכימה להיות חברה שלו רק כאשר נודע לה שאדון אפל, כמוה, הוא ניצול שואה. אבל המחבר עצמו איננו מוצא מנוח במדינה שהיא עבורו גיהינום, וחבר מציע לו פתרון "מבריק": להתאהב בערבייה כסוג של נקמה באשכנזים שהפרידו בין היהודים לערבים (עמ' 108).
מזכיר משהו? תקווה לוי אמרה במאה שעברה כי צריכה לקום כאן תרבות ערבית, כי מה שנהיה במדינה האשכנזית נוגד את הטבע. כלום טחו עיניה לראות את השממה התרבותית שבארצות ערב, שמלבד שפיכות דמים וטרור אתה לא מוצא בה שום שביב של שאר רוח, שלא לדבר על המשטרים האפלים השוררים שם.
מזכיר משהו? סמי שלום שטרית הקים את בית ספר "קדמה" (בסיוע הממסד האשכנזי בראשות השר אמנון רובינשטיין), בו לא היתה דריסת רגל לאשכנזים, וכל חומר הלימוד היה על טהרת המזרחיות, אלא שתוך זמן קצר בית הספר התרוקן מתלמידים, וסמי שלום שטרית פרסם מודעה שהממסד "רצח" את בית ספרו.
לא משנה כמה המזרחים יצליחו בצבא, בספרות, בתרבות – תמיד אפשר למצוא סיבה להאשים את האשכנזים. אייל גולן, שהגיע לפסגת הזמר הישראלי, ואין זמר שאיננו מקנא בהצלחתו ובעושרו, הסתבך בשתי פרשיות לא נעימות – מי אשם? התקשורת האשכנזית!
מאיר שטרית, שכמעט אין משרד שלא כיהן בו כשר, ביקש להתמודד על משרת נשיא המדינה, והנימוק – הוא כמזרחי מבין את המנטאליות של הערבים, שלא בדומה למנהיגות האשכנזית, ולכן יש סיכוי שיגיע עם העולם הערבי לידי פיוס. כאילו הוא איננו רואה שערבים ש"מבינים את המנטאליות הערבית" טובחים אלה באלה בלי רחמים – יותר משהם טובחים בנו.
השיח של עסקני הקיפוח האלה ממש זהה לשיח האנטישמי: היהודים שולטים בעולם, חוטפי ילדים, מחוללי מלחמות, צריך לשרוף את יצירותיהם, צריך לירות בהם, לנקות את העולם מהם, הנאצים לא אשמים שטבחו בהם, כי הם עצמם נאצים (הקופירייט של מוני יקים: "אשכנאצים"!)
כאמור, יוסי סוכרי קיבל את פרס ברנר – מעניין שהוא הסכים לקבל פרס על שם סופר אשכנזי – אולי משום שברנר נרצח על ידי ערבים שוחרי שלום, שהם האחים האמיתיים שלו.
אני מייחל שאיש רוח מזרחי יקום וינזוף בנוטפי ארס אלה. בזמנו עשה זאת אלי עמיר (כשקרא את הריאיון שנתן שלמה צדוק לאלי תבור, בו אמר שייצא לרחוב ויירה באשכנזים, ושמטרתו הקדושה היא לחסל אותם), אבל אז אלי עמיר לא היה בבחינת אושיית תרבות כמו היום, כאשר ספריו הם רבי מכר, ומאחד מהם אף הופק סרט מצליח ("מפריח היונים") – אז בקושי היה ידוע בציבור. אם הוא יעשה זאת היום – יעשה מצווה גדולה למדינה המשוסעת הזאת. שהרי אם אשכנזי יטיף מוסר – מיד יקבל תווית של גזען.
*) כל ההיגדים המובאים מפיהם של שונאי האשכנזים במאמר זה – מופיעים במלואם עם מראי מקום בספרי "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות", הוצאת ירון גולן 2000. המאמר פורסם לראשונה בגיליון 946 של המכתב העיתי מיום 26.5.2014.
משה גרנות
אהוד: עכשיו אני מבין מה צריך לכתוב כדי לזכות בפרס ברנר.