הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1982, 112 עמודים
[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]
ספר ראשון בסדרה
מסעות אַבַּבֶּטֶן וקפיטן יוֹקִי

פרק שנים-עשר
לילה בתא-הדואר 22135 בתל-אביב. יהושע שטמפפר עולה ברגל לארץ-ישראל.

"במה אוכל לעזור לכם?" שאלתי.
הבחנתי מיד כי הסופר אבבטן אינו מאושר במיוחד מנוכחותי או יותר נכון לומר – אינו מאושר מנוכחתו-שלו בתא-הדואר שלי. הוא היה לבוש חולצה (עם כתמי קטשופ) ומכנסיים חדשים, הסנדלים שלו נראו משומשים מאוד וקצת מלוכלכים, כפות רגליו אמנם נקיות אך האצבעות כמו חמישה-חמישה פילים, מקטון ועד גדול מכל צד, כשמביטים עליהם מלמעלה.
רני מצא חן בעיניי מיד, בדיוק כפי שתיארתי אותו בדמיוני. הייתי שמח מאוד להיות אביו ונדמה לי שכל הורה היה גאה בבן כזה (אפילו נדף ממנו קצת ריח של רוטב שום בגריל!)
קפיטן יוקי בחליפת-החלל הלבנה שלו היה נמרץ ומסתורי כתמיד. זכרתי ששמו המלא הוא – המלאך יהויקים בְּרִינְזָה-בְּלַנְקוֹבְסְקִי, ובפעם המי-יודע-כמה תהיתי אם מלאך הוא או בן-אדם (קפיטן יוקי אומר שמלאך פירושו שליח); ואולי אין הוא אלא חליפת-חלל ריקה עם פנים שמשדרים ומדברים, כמו רובוט? לא. לא ייתכן שיצור פעלתני ושובב כקפיטן יוקי הוא רובוט. אמנם, מעודי לא יכולתי לתאר לעצמי אותו כמי שהיה פעם ילד, עם אבא ואימא וקקה ופיפי. אבל, בינינו – וכי מעט אנשים יש בעולם שקשה לנו לתאר שהם היו אי-פעם ילדים?
"היינו שמחים מאוד אילו היית עוזר לנו, מר בן עזר, לפתור איזו תעלומה קטנה," פתח ופנה אליי אבבטן ברוב חשיבות, כאילו אני אחד מקוראי "העצלן הצעיר".
"ברצון רב," השבתי בנימוס, "אבל אולי נשב קודם, וגם קצת חשוך כאן. ובקשה אחת יש גם לי, לראות מקרוב את מדחס-החלל."
"רעיון מצויין," אמר קפיטן יוקי, שלף את מדחס-החלל שגודלו כטראנזיסטור-כיס, סובב את הכפתור הגדול, הזוהר, שבמרכזו, ובין-רגע היו לנו ארבע כורסאות נוחות, מנורת-טרקלין ניצבת על עמוד, שולחן נמוך ועליו בקבוק יין עם שלוש כוסות דקות-רגל וגבוהות, ובקבוק מיץ-תפוחים תוסס עם קשית בשביל רני.
"אם תוכל להגיד לנו היכן נמצאת הבאר ששמה היה פעם, בתקופת התורכים – בִּיר שׁוּעַ, נמצא את האוצר!" פלט רני בבת-אחת.
"אוצר במובן הספרותי. אוצר של אהבה. אוצר של זיכרונות. הלא אינך חושד בנו שאנו מחפשים אוצר של זהב או יהלומים?" מיהר לומר אבבטן. הוא נדהם מדבריו הגלויים של רני וניסה להמעיט בערכם, כדי שלא אחשוב שנודעו לי הסודות שלהם.
"אוצר הוא אוצר." אמר קפיטן יוקי. "לפעמים אהבה שווה יותר מזהב ויהלומים, ולפעמים להיפך."
"ביר שוע?" שאלתי.
"כן." אישר קפיטן יוקי.
"משהו מהבהב בזיכרוני, אבל אולי תאמרו לי מה הקשר? איזה עוד פרטים יש לכם?"
קפיטן יוקי התבונן בי כמבקש לנחש אם אני אדם ישר, ולבסוף הגיש לי גיליון נייר-מחשב מודפס באותיות מחשב.
"אני חסן אחי פאטמה רצחתי..."
וכן הלאה.
קראתי את המכתב עד לסופו פעם, ופעמיים, וכל אותה עת נעצו בי רני וקפיטן יוקי את מבטיהם כאילו גורלם בידי, רק אבבטן עשה עצמו כאילו הכתוב בתווית על בקבוק-היין מעניין אותו יותר. סיימתי ואמרתי:
"נדמה לי שאני מכיר את המקום, וגם קצת מן הסיפור שבמכתב. אוכל לעזור לכם, אך לשם כך נחוץ לי לבדוק בספר-הזיכרונות של סבי."
"סבך?"
"כן, סבי, יהודה ראב."
"ואיפה הספר?"
"אצלי בבית. אבל לצערי לא אוכל להזמין אתכם אליי כי כשבאים אורחים בשעה כזו – הבן שלי לא נרדם ואחר-כך אין לו כוח לקום בבוקר לבית-הספר."
"אפשר לגשת לשם ולהביא את הספר?"
"בבקשה. הוא על המדף האמצעי משמאל לשולחן-הכתיבה שלי. ליד הספרים שאני עצמי כתבתי."
"רק שאלה אחת, בטרם אקפוץ לדירתך, מקום הבאר הוא בפתח-תקווה?"
"כן.."
"ניחשתי."
וקפיטן יוקי נעלם.

*
ישבנו שותקים בכורסאותינו בתא-הדואר, ליד עיתון מגולגל שהגיע אליי בדואר ולא הספקתי להוציאו לפני שהוקטנתי, ועתה הוא נראה כגליל-ענק של נייר-עיתונים שמעלים במנוף לבית-הדפוס. ההרגשה לא היתה נעימה ביותר, למרות היין המשובח. ומה אם יקרה משהו בדרך לקפיטן יוקי ולמדחס-החלל שלו? מי יוציא אותנו מכאן? מי יחזיר אותנו אי-פעם לגודל הטבעי שלנו? האם נישאר כאן כלואים לנצח?
ופתאום נשמע רעש נורא כאילו פעמון ענק של כנסייה מכה מעל לראשינו. היתה לי פעם חווייה כזו, כשנקלעתי למרומי מגדל-הפעמון בכיכר סאן-מארקו, בוונציה, בדיוק כאשר הפעמונים החלו מצלצלים מעל לראשי! – אפילו הכוסות רעדו (בתא-הדואר). ואחר-כך נשמעו קולות זחילה וחריקה בתקרת הברזל של התא.
"מה זה?" רעד אבבטן והחוויר. כתמי הקטשופ על החולצה החדשה שלו – רעדו.
היה זה רני שהציל את המצב.
"מה נבהלתם? סתם מישהו בא בלילה לפתוח את תא-הדואר שלו מעלינו."
נרגענו.

*
לאחר ציפיה שנראתה לנו ממושכת מאוד, הופיע קפיטן יוקי עם ספר-הזיכרונות של סבי. הנחתי את הספר על ברכיי ואמרתי לקפיטן יוקי, לרני ולאבבטן:
"אם הבנתי נכון את הכתוב במכתב שמצאתם במצולות ים-סוף, הרי שעלינו לגלות ארבעה דברים:
"דבר ראשון: מי היה אותו שוּעַ שעל שמו נקראת הבאר?"
"למה אתה אומר – היה. ולא – היתה? שוע הוא שם נאה מאוד לבחורה, והלא הסיפור הוא..."
"מפני שאני יודע מי היה אותו שוע." קטעתי את דברי אבבטן, שכבר התחיל לעלות לי על העצבים.
"הבה נרים כוס להצלחת משלחתנו." אמר קפיטן יוקי, "ולא נפריע עוד למר בן עזר ונשמע בסבלנות כל מה שיש לו לספר לנו."
הִשַׁקְנוּ כוסותינו, ולפי בקשתו של אבבטן פתח קפיטן יוקי גם קופסה של בוטנים מלוחים מטוגנים בשמן, ואני המשכתי:
"דבר שני: איזו היה הבאר שנקראה על שמו של אותו שוע?
"דבר שלישי: מי היו חסן ולטיפה ומתי אירע מעשה הרצח של הכושי וההתאבדות של לטיפה בבאר?
"ודבר רביעי: מה היה האוצר, והאם יש סיכוי למצוא אותו כיום?"
"יוצא מן הכלל," אמר אבבטן בפה מלא בוטנים מלוחים. "אמור לנו איפה הבאר ונצא מיד לגלות אותו. יש לנו מכשירים משוכללים מאוד ואיננו זקוקים להסברים מיותרים."
דיבר כמו ראש-המשלחת.
"לא," השבתי נעלב קמעה, ותקף אותי פתאום חשק עז לצבוט אותו בלחי השמנה שלו. "עליכם להבטיח לי דבר אחד – שלא תצאו מכאן להמשיך במשישה שלכם עד שלא תשמעו את הסיפור כולו. וליתר ביטחון אספר לכם היכן המקום המדויק של הבאר – רק בסוף, בסוף, בסוף."
"אתה לא מאמין להבטחה שלנו?" שאל רני.
"אני אדם חשדן מאוד ואין לי אמון רב בבני-אדם."
"חבל מאוד," נעצב רני. "זאת אומרת שגם לי אתה לא מאמין."
"ובכן," אמרתי כשאני נעזר בספר הזיכרונות של סבי, ומתעלם מהערתו האחרונה של רני, "דבר ראשון: מי היה אותו שוע? – בשם שוע קראו הערבים ליהושע שְׁטַמְפְּפֶר, שהיה ממייסדי פתח-תקווה, המושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל, שנוסדה בסוף שנת תרל"ח, 1878, לפני יותר ממאה שנה. יהושע שטמפפר נולד בהונגריה בשנת 1852, וכבר בהיותו נער היה תלמיד מצטיין וכשהיה בן ארבע-עשרה חיבר בגרמנית ספר לימוד של השפה ההונגרית וזכה על כך לשבחים רבים. מנעוריו היה לו חלום – לעזוב את הונגריה ואת בית אביו, שרצה שבנו יהיה דיין כמוהו, ולעלות לארץ-ישראל כדי לייסד בה מושבות שבהן מחצית היום תהא מוקדשת לעבודת שדה וכרם והמחצית השנייה – לתורה ולתפילה.
"ההורים של יהושע התנגדו לחלומו וגם לא הסכימו שבמקום ללמוד תורה הוא לומד שפות ומרחיב את השכלתו. אז עזב יהושע הצעיר את בית אביו ונסע אל דודו אליעזר ראב, שגר יהודי יחידי עם משפחתו, והיה חקלאי, בכפר ההונגרי הקטן סֶנְט אִישְׁטְוַון. יהושע נעשה מורה לילדי אליעזר, ובהם יהודה הבכור, הוא סבי, שהיה אז נער בן תשע.
"ליהושע, שהיה אז עלם כבן שמונה-עשרה, היתה שיטת לימוד מיוחדת – בחיק הטבע. הוא היה היוצא לטייל עם הילדים בין גבעות וחורשות וסלעים, ומתאר לפניהם סיפורים מן התנ"ך. לפעמים היה מתלהב ועיניו בוערות, בייחוד כשהיה מספר על שמשון הגיבור, על דוד המלך ושר-צבאו יואב, ובשיעורי ההיסטוריה – על יהודה המכבי והחשמונאים.
"בסביבה היו עדרי כבשים רבים ורועים הונגריים נוהגים בהם. מאחוריהם היו נשרכים נערי-הרועים ובידיהם מַקְלֵעִים עשויים עור. מהם למד יהודה את מלאכת קליעת האבנים במקלֵעַ. והנה באחד הימים, לאחר שלימד יהושע שטמפפר את יהודה את הפרק על דוד וגוליית, צלחה על יהודה רוח קרב עזה, ולא ארכו השעות – והוא יצא אל אם-הדרך ובידו המקלֵעַ שלו ובכיסו חלוקי-האבנים, הכול היה מוכן בידו, חסר היה רק גוליית.
"פתאום – והנה שיירה שלמה לפניו – עגלות רתומות לסוסים אבירים נהוגות בידי בחורים בני-כפר, הונגרים ענקים ובריאים, 'שש אמות וזרת...'. את הגדול שבהם שם יהודה מטרה למקלעו. אחת ושתיים סובבה רצועת-העור על אצבעו, ואבן אחת זימזמה ביעף ופגעה בראשו של ה'פלישתי' ודם רב זינק מאחורי אוזנו. יהודה נשא רגליו וברח, ומובן שלא ברח לביתו, כיוון ש'כבוד גיבורים' לא היה צפוי לו שם. הוא ברח לעבר השדות וה'פלישתי' דלק אחריו עד שהשיגו הרחק מן הכפר והחל לחבוט בו בקצהו העבה של השוט. לבסוף עבר איכר ממכרי אביו של יהודה וחילצו מיד הבחור ההונגרי והביאו הביתה מוכה עד זו דם. מה היתה הסיבה למכות, זאת לא ראה איש, ויהודה לא מצא לנחוץ לספר זאת, מטעמי ביטחון...
מיד רתם אביו אליעזר את הסוסים והעלה את יהודה הפצוע לכרכרה כמו שהוא. ולא הרשה אפילו לרחצו מן הדם. הם נסעו לראש-הכפר של אותו עגלון. אליעזר נכנס אליו לדרוש משפט צדק, ואת יהודה השאיר שוכב בעגלה, בצל עץ תות גדול שבחצר. נוח היה ליהודה בן התשע להישאר במצב שכזה מאשר לספוג מכות גם מאביו. עוד השניים מתווכחים בקולי-קולות בתוך הבית – ויהודה פקח עיניו וראה, מעל לראשו ממש, תותחים שחורים וגדולים והמון ציפורים מנקרות בהם. הוא נתמלא קנאה בציפורים, שכח את מצבו ה'מסוכן' וטיפס לראש העץ כשהוא ממלא פיו בתותים השחורים אשר עסיסם זב על סנטרו ומתערב בעקבות הדם הקרוש.
"אותו רגע יצאו אביו וראש-הכפר החוצה כדי לראות את הילד 'המוכה עד מוות' – והילד איננו! יהודה התכווץ על אחד הענפים, כחתול האורב לציפורים, ולא הוציא הגה מפיו. פתאום נשמט אחד התותים הבשלים ונפל ארצה בין שני המבוגרים. מיד נשאו אלה את עיניהם למעלה. ראש-הכפר אחז במותניו מרוב צחוק, ואליעזר כעס. יהודה ניחש מיד מה פשר כעסו של אביו, ולכן לא הסכים לרדת מן העץ עד אשר קיבל הבטחה, וראש-הכפר היה ערב לה – שהאב לא יגע בו לרעה.

*
"כאלה היו החיים בשנת 1868 בכפר ההונגרי סנט אישטוון. אליעזר, דודו של יהושע, כבר חלם אז גם הוא לעלות לארץ-ישראל ולייסד בה מושבה. דבר זה, וגם הבחירות שהתקיימו בתקופה ההיא בפעם הראשונה לפרלמנט, זו הכנסת, של ההונגרים, והשמחה של ההונגרים על תחילת הדרך לעצמאותם, ושירי המולדת הנלהבים שלהם – כל אלה השפיעו על יהושע שטמפפר הצעיר והוא החליט לעלות לארץ-ישראל לבד, ברגל.
"למרות התנגדותם של הוריו, אשר אצלם חזר יהושע להתגורר לזמן-מה, קם בליל הארבעה-עשר לחודש אדר א', שנת תרכ"ט, היא 1869, טמן מטבע כסף אחד בכיסו ומפת הארצות תחת זרועו, ויצא לדרך. הוא עבר את ארצות סֶרְבְּיָה ובולגריה ברגליו, והרגליים נפצעו בקוצים ובאבנים החדות שעל הדרכים. הוא הלך בארצות הַבַּלְקָן ימים ולילות, שבועות וחודשים, עייף ורעב וקרוע-בגדים. הוא עבר בדרכים קשות ומסוכנות אשר לא פעם ראה בהן את המוות פנים אל פנים, עד אשר הגיע לעיר-הנמל סַלוניקי שביוון. בבואו לעיר, אשר רוב תושביה היו יהודים, ניגש אל בית החכם-בָּאשִׁי, הוא הרב הראשי, וסיפר לו על תלאותיו בדרך ועל חפצו העז להגיע מהר ככל האפשר לארץ-ישראל.
"אז נתן לו החכם-באשי מכתב, שלפיו קיבלה אותו ספינה אחת להסיעו חינם עד סְמִירְנָה, היא העיר איזמיר אשר בתורכיה. זה היה הקטע היחיד בכל דרכו שנסע ולא הלך רגלי. בסמירנה ירד מהספינה והוסיף ללכת ברגל ימים ושבועות, עבר בדרכים נטושות ושוממות והתענה בחום ובגשם, ברעב ובצימאון – עד אשר הגיע כל עוד רוחו בו לצפת. אבל שם לא רצה לשהות הרבה, ועד מהרה עזב את העיר והוסיף ללכת עד הגיעו לשערי ירושלים בליל כ' בסיוון, בתום מסע רגלי מפרך שנמשך כחמישה חודשים.
"בירושלים חש עצמו יהושע בן השמונה-עשרה בודד, ולא היה לו עם מי להגשים את חלום הקמת המושבה העברית. יהודי ירושלים האדוקים חיו אז על נדבות מחוץ-לארץ שקראו להן בשם קצבת ה'חלוקה'; היהודים האלה עסקו רובם בלימוד תורה אך גם במריבות ביניהם ובשנאה לכל דבר חדש ומודרני, כמו למשל – רופא יהודי, ובייחוד התנגדו לכך שיהודים יתיישבו על אדמת ארץ-ישראל ויעסקו בחקלאות ויחיו מגיע כפיהם ובכך יוכיחו, חס וחלילה – שהארץ מסוגלת לקיים את יושביה ואין הם זקוקים לתרומות ולחם-חסד מאחיהם שבגולה.
"יהושע היה עייף ומדוכא מתלאות דרכו הקשה, ועד מהרה השיאוהו בעלי ה'חלוקה' לבתו של אחד מהם, שהיתה צעירה מיהושע בשנתיים, והעניקו לו נדוניה חודשית על מנת שיישב ללמוד תורה ויחדל לחלום על דרך חיים אחרת, חקלאית, שמפרנסת את בעליה. אבל יהושע לא נכנע. עם חבריו יואל משה סלומון שהיה יליד ירושלים, ודוד גוטמן, וקרוביו אליעזר ראב ובנו יהודה, אשר עלו כשש-שבע שנים אחריו והגיעו גם הם לירושלים – היה נפגש בהיחבא, באסיפות-סתרים בבתיהם, ורוקח יחד בחשאי את רעיון קניית האדמה ליישוב החקלאי העברי הראשון בארץ-ישראל. מדוע בחשאי? מפני שרבים מקרב יהודי ירושלים האדוקים היו מוכנים להכות אותם על העזתם זו!
"ובחודש אב של שנת תרל"ח, 1878, קנו סוף-סוף בני החבורה מידי ערבי-נוצרי בשם קאסאר, שישב ביפו, את החלקה הראשונה באדמות הכפר אמְלַבֶּשׂ, היא פתח-תקווה כיום.
"זה האיש יהושע אשר עמד אחר-כך שנים רבות, לטוב ולרע, בראש הנהגת המושבה, ואשר פועליה ושכניה הערבים כינוהו בשם 'חַוַוגָ'ה שׁוּעַ."
נשתררה שתיקה ורק אבבטן, אשר כילה כבר את שארית היין והבוטנים המטוגנים במלח, פיהק בחשאי.
"הו, כמה אני מתגעגע לאַסְכָּלָה," לחש.
"חסרה לך השכלה?" התפלא רני, "הלא אתה חכם ומשכיל כל כך, אבבטן!"
"לא השכלה – אסכלה!"
"אתה צריך אסלה?"
"לא לבית-שימוש, ליצן שכמוך! אלא לאסכלה, על חוף אילת, עם הגחלים! נו, זה הגריל – "
"אז למה לא אמרת מיד שאתה פשוט רעב עוד פעם? אסכלה! – מה אני, תשבץ? וחוץ מזה, בטח כל מי שבלע את הדג מתגעגע אליו יותר מי שהדג בלע אותו!"
"ששש..." היסה אותם קפיטן יוקי, "הלא הבטחנו למר בן עזר שלא נפריע לו באמצע סיפורו."
והם נשתתקו.

המשך יבוא