פרק שלושה-עשר
בשיירת חמורים מיפו לנחלה החדשה, וחפירת הבאר הראשונה, היא "בִּיר שׁוּעַ".

"בסוף חודש תשרי תרל"ט, 1878," התעלמתי מן ההפרעה הקלה והמשכתי לספר, "ירד יהודה ראב מירושלים ליפו, בדרכו לפתח-תקווה. ביפו נפגש עם הערבי המוּגְרַבִּי חַאג' סַלַאמֶה, אשר יהושע שטמפפר מינה אותו לשומר על הנחלה החדשה. השניים יצאו את יפו בדרך שכם, הנקראת כיום דרך פתח-תקווה, כשם נוהגים שיירה של חמורים עמוסים קרשים וחומרי-בניין לצורך חפירת הבאר אשר יהושע שטמפפר וחברו דוד גוטמן כבר החלו בה.
"כחצי שעה עשו דרכם בחולות בין פרדסים ומשוכות-צבר מאובקות, ושמש הסתיו יקדה מעליהם. ליד הדרך, משמאלם, עמד על תל קטן בית מזרחי מרובע כקובייה, כשהוא מסתתר בין עצי שקמים עתיקים. הבית היה סגור ומסוגר, וממעקה הגג השטוח הציצו חורי-ירייה. חאג' סלאמה סיפר ליהודה כי לפני כמה עשרות שנים בנה את הבית אנגלי בשם מודל. הוא התיישב בו עם אשתו וגר בו שנים אחדות. באחד הלילות פרצו שודדים מזויינים אל הבית מתוך הפרדס שנמצא ממול. הם הרגו את האנגלי, ואת האישה לקחו בשבי אל הכפר שייך-מוניס. מאז עומד הבית שומם וריק, ומראהו מטיל אימה על עוברים ושבים.
"'כיום,' מספר סבי בזיכרונותיו שנכתבו בשנת 1930, 'עת כותבי את השורות האלה, משמש הבית הזה ובניינים שנוספו לו, תחנת-הכוח של רוטנברג. מדי עוברי מפעם לפעם ליד המקום הזה, ההומה משקשוק מכונות החשמל – הנני נזכר בסיפורו של חאג' סלאמה, המרחף עדיין כביכול בין עצי השקמים הזקנים, הקיימים עד היום בחצר היפה."
"הפרדס אשר ממנו פרצו השודדים – הוא מקומה של התחנה המרכזית של תל-אביב כיום.
[כיום – כאמור בשנת 1930. כיום מדובר בדרך מנחם בגין, שנקראה עד לשנת 2001 דרך פתח-תקווה, והיא דרך ראשית בעיר תל-אביב על שם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין. הדרך מהווה רחוב ראשי וגם ציר תנועה חשוב, בעיקר לתחבורה ציבורית. דרך בגין היא החלק התל אביבי, של דרך היסטורית המחברת את יפו ופתח-תקווה, דרך שהתפתחה כחלק מדרך יפו-שכם ההיסטורית. מצד מערב לה מצוי הבניין הישן במתחם הגדול של חברת החשמל, ומצד מזרח היה מקומם של רציפי התחנה המרכזית שכבר אינה קיימת].
"הם יצאו את איזור הפרדסים של יפו ועברו ליד המושבה הגרמנית שָׂרוֹנָה, שנוסדה כעשר שנים לפני פתח-תקווה על-ידי מתיישבים גרמניים מכת הַטֶמְפְּלֶרִים. כיום משמשים הבתים שלהם את קריית משרדי הממשלה בתל-אביב. הם הגיעו עד נחל מוּסְרָרָה, הוא נחל אַיָלוֹן, ועברו ללא גשר את הפלג הקטן המעלה ירוקת, ופנו לדרך החולות המתפתלת בין גבעות בַּאבּ-אִל-הַאווַה, מקום שם בנויה כיום רמת-גן. חאג' סלאמה היה מעיף מבטי-חשד לצדדים מפעם לפעם, כי הגבעות האלה היו ידועות כמקום-מחבוא לשודדים שהיו מתנפלים על עוברי-דרך אף באמצע היום. מצד שמאל השתפלו בקעות לעבר הירקון. בין צמחי הימבוט רעה עדר כבשים. במורד – סמוך לירקון – השתרעה ירוקת ביצה וְגַ'מוּסִים, ששמם בעברית תוֹאִים, מתפלשים בה. על חוף הביצה היו נטויים כמה אוהלים עלובים.
"כאשר ירד יהודה מן הגבעה האחרונה, הסמוכה לנחלת פתח-תקווה, ראה לפניו ערבה צהובה-אפורה משתרעת מזרחה עד להרי אפריים המכחילים. שום נפש חיה, שום עץ, לא היו נראים בכל המרחב הזה. רק מרחוק, לרגלי ההרים, נראתה כיכר ירוקה ולידה תל ומבצר עתיק בראשו: אנטיפטרוס, הא מבצר אפק החרב כיום, הניצב על התל במוצא הירקון.
"יהודה הגיע לאוהל שהיה נטוי ליד ערימת אבנים. זה היה מקום המושבה החדשה, ליד הבאר שהחלו בחפירתה. 'באר זו,' הוא מספר בזיכרונותיו, 'קיימת עד היום במרכז המושבה, בגן העיר.' מסביב לבאר השתרעה אז אדמת סַלַג שחורה, מצמיחה שיחי יַמְבּוּט ושרידי קנים של דוּרָה, שנזרעו עליה בקיץ האחרון, ואשר השחירו מטללי הקיץ וחרבוניו.

"יהודה פגש במקום את יהושע שטמפפר ודוד גוטמן כשהם אובדי-עצות. הקבלנים הערבים הפסיקו את עבודתם בבאר, כי לא מצאו מים בעומק שעליו הוסכם. השלושה החליטו אפוא להמשיך בעבודה בכוחות עצמם, ומשראו זאת הקבלנים – התפשרו עימם והסכימו להמשיך בעבודה על בסיס של תשלום יומי.
"בו ביום חלץ יהודה את נעליו מעל רגליו, חפת את מכנסיו וירד בחבל אל תוך הבאר, ובמשך שבועיים ימים חפר בה וכל אותה עת ידע שעליו למצוא בהקדם מים חיים לשתייה, אחרת יושמדו כל המתיישבים החדשים משתיית המים המזוהמים ונושאי המחלות של הכפר הסמוך אמְלַבֶּשׂ או של הירקון. חפר בה וחפר עד אשר נמצאו מים בעומק של עשרים וחמישה מטר לערך. יום חג היה להם היום ההוא, והערבים ביקשו מיד 'בַּקְשִׁישׁ', זו תוספת-שכר, כ'שכר בשורה'. ובשכר זה יעצו ליהודה וחבריו לשאוב מבתולי מי הבאר, אלה מימיה הראשונים, ולהובילם שי לנשותיהם, סגולה להריון ולפריון.
"כעבור ימים באו גם אליעזר, אביו של יהודה, מירושלים, ועוד כמה מן המתיישבים הראשונים. כבר היה אפשר לשאוב מים בדלי-וחבל מן הבאר, ואליעזר החל מכין לִבְנֵי-טיט לבניין בית על-יד הבאר. המתיישבים פנו גם ליתר העבודות: הקמת סוכות-מחצלות, בניין 'טַבּוּנִים', אלה תנורים-לאפייה, וקניית בהמות-עבודה. ימות הגשמים התקרבו ובאו ובני החבורה התכוננו לקראת העונה החקלאית הראשונה שלהם, עונת החריש, בארץ-ישראל.
"זה סיפורה של הבאר הראשונה בפתח-תקווה אשר הערבים כינוה, עם הימצא בה המים, בשם – בִּיר שׁוּעַ, על שם יהושע שטמפפר, ומאז כך היה שמה כל ימי היותה.

*
"וכך עברו על המושבה שלוש השנים הראשונות לקיומה: התלם הראשון נחרש (נחשו בידי מי?) בחנוכה תרל"ט (שלהי 1878). השדות הוריקו וְיָפוּ. השכנים הערבים החלו מתנכלים בלילות ומנסים לשדוד את המושבה, והמתיישבים למדו גם להגן על חייהם ורכושם. יום אחד הופיע השומר היהודי הפלאי דַאוּד אַבּוּ-יוּסֵף על סוסתו האצילה, ובמשך שנה לימד את המתיישבים את תכסיסי השמירה ומנהגי השכנים הערבים, ונעלם. נחוג חג הפסח הראשון, בשנת תרל"ט, והגיעה עונת קציר השׂעורים והדיש. על גבי גמלים הביאו המתיישבים בשיירה מיבול תבואת שדותיהם לירושלים ונתקבלו בהתלהבות ובקריאות: "שלום עליכם אחינו הפלחים!' – הצלחתם שינתה כנראה לטובה את דעת הירושלמים עליהם, אך בסוף השנה הראשונה נתברר למתיישבים כי הפסידו את כל כספם בגלל משפטי גבולות עם השכנים הערביים. מס המעשר של הממשלה התורכית, ה'בקשיש', והמחלת שבהן מתו השוורים הדמשקאיים שנקנו לחריש.
"בסוף הקיץ של השנה השנייה, שנת תר"מ, 1880, החלה הקדחת פוגעת המתיישבים ומנפחת את ידיהם ורגליהם, וגם התבואה לא עלתה יפה. החורף הבא בשנת תרמ"א, 1881, היה גשום מאוד, ו'הירקונים', קבוצה חדשה של מתיישבים שבנו לעצמם בתי-חומר על גדת הירקון – סבלו מאוד מן השיטפונות שהציפו והרסו את מעונותיהם, חלו בקדחת ורבים מהם מתו.
"ובשנה השלישית הגיעה המושבה עד משבר. הקדחת עשתה שמות ופרנסה לא היתה. ליום הכיפורים של שנת תרמ"ב, סוף 1881, כבר נשאר בדוחק מניין לתפילה. בחג הסוכות לא היה גם זה. שנת תרמ"ב היתה שנת שמיטה, ואחד-אחד נשמטו החברים בהחליטם להפקיר את שדותיהם. שנת שמיטה היא כידוע כל שנה שביעית, שבה אסור ליהודים שומרי-מצוות לחרוש ולקצור את שדותיהם. מייסדי פתח-תקווה היו האיכרים הראשונים שנתקלו אז בבעייה זו, כי שאר היהודים שחיו בתקופה ההיא בארץ-ישראל לא היו חקלאים אלא התגוררו בערים והתקיימו רובם בחסד נדבות ותרומות מהגולה.
"בכל המושבה נשארו עתה רק שלושה אנשים: דוד גוטמן, אליעזר ראב ובנו יהודה. יום אחד חלה אליעזר ונסע לירושלים, והשניים נשארו לבדם להשגיח על הנחלה שהוחכרה כולה לערבים. עצוב היה לשניים, כל עבודה מועילה לא נותרה להם לעשותה. באמצע חורף תרמ"ב, בתחילת שנת 1882, עבר גוטמן ליפו, ויהודה חזר אל אשתו הצעירה ואל אביו בירושלים.

*
"בל"ג בעומר של שנת תרמ"ב, 1882, נשלח יהודה על-ידי בעלי נחלת פתח-תקווה אל המושבה העזובה כדי לראות מה נתרחש בה ולעשות את ההכנות לקבל את החלק ביבול מן החוכרים הערבים.
"יהודה יצא בשליחות זו מירושלים רכוב על חמור, ועבר לאיטו בדרכי הארץ האבלות. עלובה היתה אז הארץ. שום מושבה עברית אחרת טרם נוסדה בה. הפלחים העניים היו מנוצלים על-ידי השלטון התורכי הגרוע ופקידיו המושחתים ואוהבי השוחד וה"בקשיש'. במרחבים המשתרעים משפלת לוד ועד לירקון נמצאו רק עצים בודדים. כל השטח היה מורכב מגבעות-חול עלובות ומביצות ענקיות. רק פה ושם היה אפשר להבחין באוהל דל או בכפר ערבי שכוח-אל. ככל שהתקרבת לפתח-תקווה היתה הסביבה כולה ערבה שוממה, מירבץ חזירי-בר וקן ממאיר של מָלַרְיָה. ביצת אמְלַבֶּשׂ הגדולה היתה משתרעת מסביבות ראש-העין, רַאס-אִל-עֵין – ועד ל'הר נפוליאון' שבתחום רמת-גן כיום. מרכז הנחלים והביצות היה הכפר אמְלַבֶּשׂ, בצפונה של פתח-תקווה. היה זה כפר ערבי בן כמה עשרות תושבים, כולם בעלי טחולים נפוחים, ידיים ורגליים כשחיפי-עץ, נפוחי-בטן. היו אומרים שהשם אמְלַבֶּשׂ פירושו – מתלבש, כלומר, מפעם לפעם היו פלחים חדשים יורדים מהרי אפריים הצחיחים אל אדמת אמְלַבֶּשׂ, שהיתה פורייה בחלקה הגדול, 'מלבישים' אותה מחדש לזמן-מה, עד שניטל עליהם למות במלריה ולפנות את מקומם לאחרים. אותה שנה היה הכפר ריק לחלוטין. בגלל המלריה היתה זו שנה גרועה שבגרועות."
נשמע קול נחרה.
"רכוב על חמורו הגיע יהודה למושבה העזובה ומצא שם את סאלים, השומר של הנחלה, פאטמה אשתו וחסן אחיה. מלבדם לא היתה נפש חיה בכל הסביבה, ששימשה מפעם לפעם רק מקלט לשודדים ולקשי-יום."
ושוב נשמע קול נחרה.
ומה אנו רואים – אבבטן נרדם. המסכן – התעייף כנראה מן היום הגדוש. קפיטן יוקי התבונן אליי במבט מתנצל. אחר-כך קם וניתר באוויר כמעט עד לאמצע גובהו של התא, ו –
טראחח! – –
צנח ונעלי חליפת-החלל של משמיעות קול הקשה מתכתי עז על רצפת תא-הדואר, העשויה ברזל, ומיד הצטלצלו כל התאים בהדים ובני-הדים כמו פעמונים, ואבבטן התעורר בבהלה –
"מה קרה?"
"שום דבר," אמר רני, משתדל שלא לפרוץ בצחוק, "בטח עוד מישהו בא הליל לפתוח את תא-הדואר שלו – "
"אה – "
"ובכן, מר בן עזר," אמר קפיטן יוקי, "אנו מבקשים סליחה על ההפרעה הקלה. אתה יכול להמשיך."
"אני כבר מסיים," עניתי לו.

המשך יבוא