"אמרנו לך!"
את צמד המילים הללו שומע גנץ מידי יום, פעמים רבות ביום.
ואכן, האומרים זאת צודקים. אכן, כל מה שהם הזהירו מפניו מתקיים.
ממשלת אחדות? עם נתניהו?
זו לא אחדות. זו לא שותפות. נתניהו מפר בשיטתיות, מיום הקמת הממשלה, את ההסכם הקואליציוני ואת רוח ההסכם.
בהסכם הוחלט על תקציב עד סוף 2021. זו לא היתה תביעה של כחול לבן. זו היתה הסכמה מובנת מאליה, מוסכמת על כולם, כי ברור שזו טובת המדינה. הדרישה של נתניהו לא להביא תקציב מדינה, אלא "תקציב" לחודשיים, בניגוד לכל היגיון ניהולי וכלכלי וכנגד האינטרס הלאומי, נבעה אך ורק ממטרה אחת – להשאיר לעצמו פתח יציאה מן ההסכם הקואליציוני, או בשפה פחות מכובסת – לגנוב את הרוטציה. גם הפשרה לה נאלץ להסכים, תאפשר לו לעשות כן בחלוף 120 יום.
נתניהו לא הקים את קבינט הפיוס, שנועד לדון בסוגיות השסע בחברה הישראלית ולנסות לגבש מחדש הסכמה רחבה, לגשר מעל הפערים, לפייס בין הניצים ולהגיע לעמק השווה לפחות בחלק ממוקדי הקרע. אבל נתניהו נבנה מהרקע, מהשסע, מהפילוג ומהשנאה, והוא גם המקור להם (ראו את חלקו, באמצעות בנו, בהתססת העימות המיותר בנושא נחל אסי, כדי לסכל פשרה מוסכמת לטובת שני הצדדים) – ולכן הוא לא ביצע את ההסכם הקואליציוני ולא הקים את קבינט הפיוס.
שני האדנים של ממשלת האחדות הם הרוטציה והפריטטיות. את הרוטציה הוא הוא מנסה לגנוב. את תקנון הממשלה המעגן את עקרון הפריטטיות הוא מסרב להביא לאישור הממשלה, תוך הפרה בוטה של ההסכם הקואליציוני.
לא צריך הסכם פריטטיות ולא הגדרה של "ראש ממשלה חליפי" כדי שברור יהיה שראש הממשלה חייב לשתף את שר החוץ ושר הביטחון במהלכים מדיניים בעלי משמעות אסטרטגית. נתניהו עשה זאת, בניגוד לכל כללי ממשל תקינים, בניגוד לא"ב של ממלכתיות, שלא לדבר על רוח האחדות. למה? רק כדי לזכות בכל התהילה. הרי רק הוא אחראי לכל הצלחה, אמיתית או מדומה, ותמיד יש לו שעיר לעזאזל לכל כישלון, אמיתי או מדומה (ראו את ההשתלחות של שלוחיו בפרופ' רוני גמזו). וכדי להצדיק את המעל, הוסיף נתניהו חטא על פשע, באמירה המרושעת והשקרית שהוא חשש, כביכול, מהדלפות. כמו בפרשת הצוללות ממצרים. יש לו "סודות" שהוא מסתיר ממי שחייבים לדעת.
נתניהו יכול לומר להגנתו, שלא כתוב בהסכם הקואליציוני שאסור לראש הממשלה להעליל עלילות שווא על שר המשפטים ולהסית נגדו. הוא יכול לומר שאין סעיף בהסכם הקואליציוני האוסר עליו להסית נגד היועץ המשפטי, נגד שופטיו ונגד מערכת החוק והמשפט הישראלית.
כיוון שתמכתי בכל מאודי בהקמת ממשלת האחדות והייתי פעיל ב"יוזמת אחדות" שהיה לה חלק נכבד בהקמת ממשלת האחדות, גם אותי שואלים: "אתה מתפלא?" ומוסיפים: "אמרנו לך!"
לא, איני מתפלא. ולא הייתי צריך שיאמרו לי, ידעתי זאת לבד. ובטוח שגם גנץ ידע זאת.
נכון, צודקים אלה המטיחים בו: אמרנו לך! ואף על פי כן, גנץ צדק בהכרעתו.
היתה זו הכרעה קשה. גנץ ידע שהוא יאבד כתוצאה ממנה את מחצית כוחו הפרלמנטרי והפוליטי. הוא ידע שיאבד רבים מבוחריו, אולי את רובם. הוא ידע שהוא יינזק פוליטית מן ההחלטה. הוא ידע שזו אולי התאבדות פוליטית. ואף על פי כן, הוא בחר לשכב על הגדר, אולי אפילו לקפוץ על הרימון החי. למה? כי הוא נאמן למסר המרכזי שלו: ישראל לפני הכול.
האימה הגדולה שאחזה באזרחי ישראל בשבוע שעבר, כאשר דומה היה שסיבוב רביעי של בחירות מתרגש עלינו; סיבוב שהכול – ימין ושמאל, תומכי נתניהו ומתנגדיו, תומכי ממשלת האחדות ומתנגדיה – הגדירו אותו במילה "טירוף", היא ההסבר מדוע גנץ צדק.
גנץ צדק, כי הוא ידע שיש אך ורק שתי אפשרויות: ממשלת אחדות או סיבוב רביעי.
הוא הבין, שאחרי שלושה סיבובי בחירות, אחרי המשבר הפוליטי הקשה והממושך ביותר בתולדות המדינה, אחרי בחירות שסחפו את החברה הישראלית אל מחוזות שנאה וקרע נוראיים, אחרי שנה וחצי של ממשלת מעבר שלא נבחרה ולא קיבלה את אמון הכנסת, אחרי שנה וחצי ללא תקציב מדינה, כאשר המדינה הייתה בשיאה של הקורונה ובפתחו של משבר כלכלי-חברתי חסר תקדים, סיבוב בחירות רביעי הוא מכה אחת יותר מדי בעבור החברה הישראלית.
הוא ידע שכל הפנטזיות מבית מדרשו של עופר שלח, על כך שבתעלולים אלה או אחרים אפשר יהיה להוציא את נתניהו מבלפור ואז הליכוד ידיח אותו ויזחל לממשלת המיעוט, אינן אלא הזייה שאין ולו קשר קלוש בינה לבין המציאות.
הוא ידע שהיתה לו הזדמנות לממשלת אחדות בתנאים טובים הרבה יותר אחרי הסיבוב השני, על פי מתווה ריבלין, ושהוא טעה כאשר לא הלך על פי נטיית ליבו אלא נכנע ללפיד, יעלון ושלח והחמיץ את ההזדמנות (שאילו בחר בה, היה כבר מזמן ראש הממשלה ללא קשקושי ה"חליפי" למיניהם). הוא לא רצה לחזור על הטעות ולדרדר את המדינה לסיבוב רביעי.
הוא ידע, שתוצאות הסיבוב הרביעי תהיינה, קרוב לוודאי, זהות לתוצאות שלושת הסיבובים הקודמים; אף צד לא יוכל להקים ממשלה, והדילמה תהיה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. מישהו צריך היה להיות המבוגר האחראי. גנץ לקח זאת על עצמו.
גנץ שילם במודע מחיר אישי ופוליטי כבד, כדי לעשות את הדבר הנכון למדינת ישראל.
בשלושת חודשי קיומה של הממשלה, גנץ הבליג מול התנהלותו של נתניהו והכיל אותה. הוא נהג בלויאליות, ממלכתיות ובאחריות מול ההשתוללות שלוחת הרסן של נתניהו. והוא טעה בכך. הוא טעה, כיוון שכאשר השותף הוא יריב, והיריב הוא אדם כנתניהו – הממלכתיות מתפרשת כחולשה וההבלגה מחריפה ומסלימה את ההתפרעות.
והנה, בשבוע שעבר, כאשר עמד עמידה איתנה ולא מצמץ – נתניהו מצמץ ראשון. אני מקווה שגנץ למד את הלקח. אני מקווה שהוא למד את הלקח לא למענו או למען כבודו, אלא כדי שהממשלה תתחיל לתפקד ולהתמודד יחד עם הבעיות הקשות והכבדות כל כך של המדינה.
ההחלטה של גנץ להקים ממשלת אחדות לאומית עם נתניהו, היתה ביטוי של מנהיגות לאומית עילאית ומופת של אחריות לאומית. הוא שילם עליה מחיר כבד, והיום הוא נראה בר מינן פוליטי. ייתכן, שהוא אכן כזה. אך אני מציע לא להספיד אותו מהר כל כך. כי בסופו של דבר, דווקא בהחלטה הקשה שלו, הוא הציב אלטרנטיבה אמיתית לנתניהו. האלטרנטיבה שהוא מציב מול נתניהו, אינה רק פרסונלית, אלא בתפיסת המנהיגות. זו לא רק אלטרנטיבה לנתניהו, אלא אלטרנטיבה לביביזם. לפיד ובנט מזכירים את נתניהו במגלומניה הנרקיסיסטית שלהם. הם מנסים להוכיח שגם הם יודעים להיות ביבי. גנץ מציג מודל מנהיגות אחר. מנהיגות של ענווה, מנהיגות של ענייניות, מנהיגות של הצבת האינטרס הלאומי מעל האינטרס האישי; מודל של מנהיגות משרתת. אני מאמין שזה מודל המנהיגות שהחברה הישראלית זקוקה לו, בתהליך השיקום שלה בבוקר שאחרי נתניהו. אני מקווה שהחברה הישראלית תיטיב לבחור במנהיגות כזו.

2. צרור הערות 6.9.20
* הזדמנות לגשר – הקורונה מכה בנו ללא אבחנה בין ימין ושמאל, חילונים, דתיים וחרדים, יהודים וערבים. אין אידיאולוגיה שונה באשר לקורונה – הכול רוצים למגר אותה. לכן, זו הזדמנות לקרב בין חלקי החברה הישראלית, למנף את האיום המשותף ואת ההתמודדות המשותפת לחיבור, לגישור על פני השסעים, שיוכל להוות תשתית לתיקון החברה גם בבוקר שלמחרת הקורונה.
בשסע בין החברה החרדית לחברה החילונית והדתית-לאומית, הקורונה נתנה לנו הזדמנות מיוחדת לחיבור. התקופה הקשה של העוצר בבני ברק, שבה חיילי צה"ל, הן פיקוד העורף והן לוחמים ביחידות קרביות, פעלו בעיר, הייה הזדמנות לחיבור, לשבירת דעות קדומות, לאחוות אחים מעל הפערים. קיוויתי ואני עדין מקווה שהמראה של חיילי צה"ל הפועלים ימים ולילות כדי לסייע לחרדים בבני ברק, יביא לקירוב לבבות; יגרום לילדים חרדים לראות את צה"ל אחרת מכפי שהתחנכו, אולי לרצון עתידי להתגייס. וגם בעבור החיילים, זו היתה הזדמנות לחוש אחוות אחים גם עם החרדים, שעולמם שונה כל כך.
מה תהיה ההשפעה לטווח רחוק? קשה לדעת. זה תלוי במידה רבה ביכולת של החברה הישראלית למנף את האירוע לתיקון חברתי, וקודם לכן – ברצון של החברה לתיקון כזה.
למרבה הצער, הקורונה גם החריפה שסעים. כך, למשל, בעקבות הוראתו של הרב קנייבסקי לבחורי ישיבות לא להיבדק.
פורום עמק השווה, הפועל לאיחוי שסעים בחברה הישראלית ולהגעה לעמק השווה, ביקר ביום חמישי בבני ברק. אני חייב להודות, בצער, שלא יצאתי מהמפגש אופטימי יותר מכפי שהייתי כשנכנסתי אליו. איני כותב זאת ממקום של ייאוש או רפיון ידיים, חלילה, אלא מתוך הבנה ריאלית עד כמה האתגר קשה. אך אין אנו בני חורין להיבטל ממנו. הבוקר נפתח במה שאמור היה להיות שיחה עם הרב ד"ר שלום סרברניק בנושא גיוס בחורי ישיבות לצה"ל. שיח – זה לא היה. אולי שיח של חרשים. האיש בא להטיף, השתמש בקלישאות דמגוגיות ומתנשאות ורק הפגין עד כמה המרחק בינינו, לפחות בנושא הזה, הוא גדול.
בשיחה עם ראש העיר אברהם רובינשטיין עלתה ההתבטאות של הרב קנייבסקי. רובינשטיין ננעל, ויצא מגדרו להסביר לנו מה משמעות "שר התורה" ואיזה גאון קנייבסקי. ראש העיר ציין שאתמול הוא אירח את השר גלנט, שמתח ביקורת חריפה על רוני גמזו והדברים פורסמו ולא עוררו כל סערה. למה מה שמותר לגלנט, שהוא חלק מן המערכת הממלכתית, אסור לרב קנייבסקי.
עד עכשיו איני יודע אם הוא היתמם, או הוא באמת לא מבין... גלנט התראיין ביום פתיחת שנת הלימודים ונשאל על כך שלא התקבלה עמדתו שיש לפתוח את שנת הלימודים בערים האדומות. הוא השיב שהוא ניסה לשכנע אבל הוא חלק מן הממשלה ומרגע שדעתו לא התקבלה, ההחלטה שהתקבלה מחייבת אותו והוא נושא באחריות לה. הרב קנייבסקי אינו מקבל את סמכות המדינה אלא מהווה סמכות חלופית, והציבור שלו מקבל את הסמכות שלו ולא דינא דמלכותא דינא. זאת הסכנה.
אך היו גם דברים יפים ומעודדים. היה מפגש מרגש עם מייסד וראש "עזר לציון" הרב חנניה צ'ולק. היהדות החרדית יכולה ללמד אותנו פרקים בהלכות חסד וצדקה. ומן הראוי שנדע כולנו להוקיר ולהעריך זאת, גם בעת מחלוקת ובעיקר בעת מחלוקת. והלוואי שכפי שהחרדים מבינים שעשיית החסד אינה ביטול תורה, הם יבינו שכזו היא גם מלחמת מצווה על הגנת מדינת ישראל, ארץ ישראל ואזרחי ישראל.
במפגש עם ראש העיר הוא הציג בפנינו את האפליה של בני ברק בתשתיות, וזו חרפה לאומית שיש לתקן אותה. הדבר המעודד ביותר הוא השותפות של חרדים בפורום עמק השווה. אני מאמין שהם עשויים להוות גשר בין הישראליות לחרדיות.

* מי אחראי לכישלון – אלמלא נתניהו התהדר כל כך בהצלחה הגדולה של ישראל בהתמודדות עם הקורונה בגל הראשון, ומתאר איך כל העולם נושא אלינו עיניו וכל ידידיו מנהיגי תבל מתקשרים אליו ללמוד על הנס הגדול – לא היינו מתביישים כל כך על עומק הכישלון היום, כאשר אנו האחרונים בעולם. אלמלא נתניהו עף על עצמו בשידורים החיים היומיים בנטילת קרדיט ובתועפות של אני, אני, אני, אני ואני על ההצלחה הגדולה – אולי הציבור בישראל לא היה מטיל עליו את האחריות הבלעדית לכישלון. כאשר החלו מתבררים ממדי כישלונו, הוא נזכר, באיחור של חודשים רבים, למנות פרויקטור קורונה. ומרגע המינוי, הוקל לו. יש לו שעיר לעזאזל. הוא משגר את נער השליחויות שלו מיקי זוהר להתגולל בגמזו אחת לכמה ימים, והשרים שמבינים את המסר, מחרים מחזיקים אחריו.

* הפרוטוקולים של זקני הקורונה – שוחחתי ארוכות עם אדם המאמין בקונספירציה על הקורונה. חובבי הקונספירציות, לא סתם מאמינים בקונספירציות שלהם. הם "יודעים" בוודאות שהקונספירציה היא המציאות ומשוכנעים בה בשכנוע עמוק. והוא עמוס ב"הוכחות". באיזה תאריך בדיוק ביל גייטס וחבריו שועי עולם המושכים בכל החוטים ומנהלים את כל העולם נפגשו, והיכן, ומה הם אמרו, ואיך מה שאמרו זה בדיוק מה שקרה. הכול תפור, הכול מדויק. כל פיסת מציאות מתלבשת היטב בתיאוריה ומהווה "הוכחה" לתקפותה ומחזקת את הביטחון בקונספירציה, שכלל אינו זקוק לחיזוק. ו"איך תסביר ש..."? באמת, איך אסביר?
קשה לנהל ויכוח עם מאמינים אדוקים בקונספירציות. בין אם הם אלה שיודעים שהשב"כ רצח את רבין, או שהאדם לא נחת על הירח, או ש"דיפ-סטייט" תפר תיקים לנתניהו במסגרת "הפיכה שלטונית", או שפול מקרתני מת ואלביס פרסלי חי, או שהמוסד עומד מאחורי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר, או שדיין, קיסינג'ר וסאדאת רקחו יחד את מלחמת יום הכיפורים ודיין הורה לחסל את ג'ו אלון, סגן הנספח הצבאי בוושינגטון, מפני שידע יותר מדי, או בפרוטוקולים של זקני ציון.

* מחנה השלום – בקרב האנשים המכנים את עצמם "מחנה השלום" קיימת מנטרה, ש"השלום הפך למילה גסה בישראל." וכעת הם בבעייה. איך להתייחס לעובדה שבעקבות הסכם השלום והנרמול עם איחוד האמירויות, שכנראה צפוי להתרחב למדינות אחרות, המדינה שוב מוצפת בשיח של שלום? מטוס ישראלי ועליו הכתובות: "שלום, סלאם, פִּיס" טס למדינה ערבית והתחושה במדינה והשידורים בתקשורת הם של משק כנפי ההיסטוריה. איך יגיבו כל אלה שמציגים את הציבור הישראלי כעוכר שלום?
הנה כך מגדיר רוגל אלפר את הסכם השלום: "סידור שמתיר לאזרחי ישראל, משועממים מאילת, לנכס לעצמם את איחוד האמירויות בתור מושבת נופש. היחס הוא לחלוטין על טהרת הקולוניאליזם... וזה מסימני ההיכר של קולוניאליזם: אבו דאבי ממותגת כמקום שהישראלים 'יגלו', בדיוק כפי שהאנגלים 'גילו' את הודו 'המסתורית'."
במילים אחרות, האקסיומה היא שהיישות הציונית היא קולוניאליסטית. האקסיומה הזו אינה זקוקה להוכחה ולהסבר. היא מסבירה ומפרשת כל פעולה של ישראל. כשישראל מתגוננת, זו תוקפנות ופשעי מלחמה של צבא אקיבוש הקולוניאליסטי נגד הילידים. כאשר ישראל נסוגה ועוקרת יישובים – הקולוניאליזם רק שינה את דפוס אקיבוש והפך את עזה לגטו ולכלא הגדול ביותר בעולם. כאשר ישראל חותמת על הסכמי שלום עם מדינות ערב, זה עוד צעד קולוניאליסטי להשתלט בדרך אחרת על ארצות ילידיות.
... מחנה ה"שלום".

* שלום תמורת שטחים – פעם "שלום עכשיו" הטיפו ל"שטחים תמורת שלום". טענתם היתה שהשלום כה חשוב, שתמורתו ראוי לוותר על שטחים. היום הם מטיפים לשלום תמורת שטחים. כלומר, תמורת הנסיגה הם מוכנים גם שיהיה שלום. אבל שלום שאין בו נסיגה? אין לו ערך בעיניהם.
הנה, כך כתב יריב אופנהיימר: "טיסת ה'שלום' נועדה לנטרל את השלום שישראל באמת צריכה. ... זאת הדרך לקבור את פתרון שתי המדינות ולגזור עלינו ועל הפלשתינאים עוד שנים של סכסוך והקזת דם".
... מחנה ה"שלום".

* שמיים פתוחים – סעודיה הודיעה שמטוסים ישראליים יוכלו לטוס בשמיה לאיחוד האמירויות. יותר מכך, הם ישמחו אם מטוסי חיל האוויר הישראלי יטוסו בשמי סעודיה בדרך לאיראן.

* מכשילי הריבונות – בעקבות הפיגוע בצומת תפוח אמר ראש המועצה האזורית שומרון ש"זה מה שקורה כשהממשלה נסוגה מריבונות." הוא רק שכח להזכיר שהוא וחבריו נאבקו נגד הריבונות ואף הפעילו לחצים על האוונגליסטים ללחוץ על טראמפ. הם נוהגים בדיוק כמו אלה שיצאו נגד תוכנית החלוקה והחלטת כ"ט בנובמבר, כי היא לא היתה מספיק טובה להם. ההבדל בין אז ועתה, הוא שאז בן גוריון היה ראש הממשלה והיום...

* בכייה לדורות – לקראת צאת ספר זיכרונותיו של איש המודיעין הבכיר והשר לשעבר רפי איתן, התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה ובה כמה מן הסיפורים המופיעים בספר. אחד הסיפורים אקטואלי מאוד. הוא מספר על החמצה גדולה, בכייה לדורות.
כאשר חוסיין הודיע ב-1988 על התנתקות ירדן מיהודה ושומרון, אריק שרון ורפי איתן הציעו לראש הממשלה שמיר להחיל מיד את ריבונות ישראל על בקעת הירדן ואזורים ביו"ש ע"פ תוכנית אלון-גלילי. שמיר השיב שהוא מוכן לכך בתנאי שגם המערך, שהיה השותף בממשלת האחדות יסכים. איתן נפגש עם רבין, שר הביטחון (יו"ר מפלגת העבודה היה מ"מ ראש הממשלה פרס) שהביע תמיכה בתוכנית. הוא לא התחייב שהמערך יתמוך, אך הוא לא יתנגד, הבטיח. מי שהכשיל בסופו של דבר את המהלך היה שמיר. הסיבה: "למה לא הכול?" כך בשל דבקותו של שמיר ב"אף שעל", הוחמצה הזדמנות להחיל את הריבונות על בקעת הירדן. אני מעריך מאוד את שמיר, אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו כאן, אך כאן הוא אחראי לשגיאה מדינית חמורה. זאת הסכנה ב"הכל או לא כלום". כך בדיוק נהגה מועצת יש"ע שפעלה נגד הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, כיוון שאין היא ריבונית על כל השטח. הם אף פעלו בקרב האוונגליסטים, הבייס של טראמפ, נגד התוכנית.
תיקון קטן – רפי איתן דיבר על "תוכנית אלון-גלילי", אך אין תוכנית כזו. התוכנית היא תוכנית אלון. גלילי התנגד עקרונית לשרטוט מפות. הוא טען שכאשר אנו משרטטים מפה, ויתרנו מראש, טרם המו"מ, על כל השטח שמחוץ למפה וזאת תהיה נקודת הפתיחה שלנו במו"מ. הוא סבר שישראל צריכה להודיע עקרונית על הנכונות לפשרה טריטוריאלית, בלי להציג מפה ובינתיים לקבוע עובדות התיישבותיות בשטח. אבל מבחינה אחת יש צדק בהגדרה של איתן. ישראל גלילי, בתפקידו כיו"ר ועדת השרים להתיישבות, קבע את מדיניות ההתיישבות על פי מפת תוכנית אלון.

* במציאות הברברית – במלחמה הורגים את חיילי האויב, אחרת הם יהרגו אותנו. במלחמה פוצעים חיילי אוייב. במלחמה לוקחים חיילי אוייב בשבי, כדי לנטרל אותם. אבל גופות אוייב אינן מסכנות אותנו, ולכן אין כל עניין לחטוף אותן, להחזיק אותן בשבי או לעשות בהן כל שימוש זולת החזרתן למשפחות השכולות, כמעשה הומניטרי. כל הסחר בגופות הוא ברברי. יש לקוות שניתן יהיה להגיע להסכם הומניטרי, גם עם חמאס ועם כל הגרועים באויבינו, שאין יותר כל שימוש בנשק הגופות. אבל כל עוד הם מחזיקים בגופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול ומתעללים במשפחותיהם, אל לנו לשחרר ולו גופת מחבל אחד. עלינו להשתמש בגופות כאמצעי לחץ להחזרת גופות חללי צה"ל.
ולאלה שאומרים: "אבל עובדה שעד כה זה לא עבד" אשיב: ברור שזה לא עבד, הרי הם השיגו, תמורות גופות חללינו, מחבלים חיים. כל עוד הם מאמינים שיוכלו לקבל מחבלים חיים תמורות גופות חללינו, הם לא יסתפקו בפחות מזה. רק אם ישתכנעו שאנו נחושים לא לשחרר ולו מחבל חי אחד תמורת גופה של חלל צה"ל, הם יבינו שהאינטרס שלהם הוא להחזיר את הגופות ולקבל מישראל את כל גופות המחבלים. היוזמה של גנץ, שאושרה בקבינט המדיני ביטחוני, לא להחזיר גופות מחבלים מאף פלג עד החזרת גופות חללינו, היא יוזמה ברוכה.

* החלילן מיש עתיד – עופר שלח הוא איש "שמאל" קיצוני. עד הקמת יש עתיד הוא הצביע תמיד למרצ (על פי עדותו) ועל פי מאמריו – הוא לא היה מן המתונים שם. יאיר לפיד הקים מפלגת מרכז, אך לקח את חברו עופר שלח, אולי כדי שיהיה הדופן ה"שמאלית" של מפלגתו, שימשוך קולות משמאל. בשנתיים האחרונות שלח הפך לדמות המובילה ביש עתיד. כאשר כל כחול לבן, כולל יאיר לפיד, נשבעו ביקר להם שלא יקימו ממשלה שקיומה תלוי ברשימה המשותפת, שלח אמר דברים הפוכים. הוא האיש שרקם את החיבור עם המשותפת ואת רעיון העוועים המעוות של ממשלת מיעוט התלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית. וכמו החלילן מהמלין, הוא הוליך אחריו לטירוף הזה את יאיר לפיד, את בני גנץ ואפילו את בוגי יעלון. הוא האסטרטג של הפנזטיה האינפנטילית על הדרך להוציא את נתניהו מבלפור – באמצעות הברית עם הרשימה האנטי ישראלית ("רק הצבעה אחת"...) – ההשתלטות באמצעות מאיר כהן על הכנסת כדי לחוקק חוקים פרסונליים רטרואקטיביים שיוציאו את נתניהו מבלפור ואו אז הליכוד והימין יזחלו לממשלה וכו' וכו' וכו'. פנטזיה של מגלומן שחושב שחוץ ממנו כולם מטומטמים, כולם ירקדו על פי החליל שלו, כל הכוכבים יסתדרו כפי שהוא יורה להם והתוכנית הפנטסטית שלו תתגשם.
אך גם כאן, כמו החלילן מהמלין, הוא גרר אחרי הפנטזיה שלו את יאיר לפיד ובוגי יעלון, אבל הפעם לא את בני גנץ שגילה בגרות ואחריות. ועכשיו הוא רוצה להחליף את יאיר לפיד. ובעצם, למה לא? אם בלאו הכי המפלגה הזו רוקדת לצלילי חלילו, למה שזה לא יהיה רשמי? ואולי ייצא מזה משהו טוב, אם יש עתיד תתנער מהדופן של שלח, ותחזור להיות מפלגת מרכז.

* נותן בהם סימנים – יאיר לפיד תמך בהקמת ממשלת מיעוט התלויה ברשימה האנטי ישראלית, מתוך תאוות שלטון. בוגי יעלון תמך בכך מתוך סלידה עמוקה משלטון נתניהו, ומתוך עמדה שהמטרה – סיום שלטון נתניהו, מקדשת את האמצעי הזה, אף שהוא מנוגד לכל ישותו. עופר שלח, מי שרקם את המהלך, תומך בו מסיבות אידיאולוגיות. הוא רואה ברשימה הלאומנית הקנאית האנטי ישראלית שותפה טבעית, שותפה אסטרטגית.

* לא יפה לומר פנטזיה אינפנטילית – חברה העירה לי, שזה לא יפה שאני מגדיר את הפנטזיות של עופר שלח: כך-אפשר-להוציא-את-נתניהו-מבלפור-בחמישה-צעדים-ולמחרת-הליכוד-יזחל-לממשלת-יש-עתיד – כאינפנטילית. זה לא מכובד, זה לא מכבד את האנשים שמאמינים לזה, זה מרחיק.
והיא צודקת. זה באמת לא יפה. לא יפה לומר על הפנטזיה האינפנטילית שהיא אינפנטילית. ורצוי לא לומר על הפנטזיה האינפנטילית שהיא אינפנטילית, כי זה לא מכובד ולא מכבד ומרחיק. אבל אם לא אומר על הפנטזיה האינפנטילית שהיא אינפנטילית, היא לא תהיה אינפנטילית? כי בין אם אומר על הפנטזיה האינפנטילית שהיא אינפנטילית ובאין אם לאו – רק למי שכמו ילדים מאוד מאוד מאוד רוצים לראות את נתניהו יוצא מבלפור, אפשר למכור אשליה פנטסטית כזאת.
מחשבה בוגרת יכולה היתה להביא לאחת משתי מסקנות. מסקנה אחת – אחרי שלושה סיבובי בחירות ללא הכרעה, יש להבין שאף צד אינו יכול להקים ממשלה צרה ויש להקים ממשלת אחדות לאומית, כדי לא לדרדר את ישראל לאנרכיה של עוד ועוד סיבובי בחירות וממשלת מעבר אינסופית. מסקנה שנייה – ישיבה עם נתניהו היא חציית קו אדום, ולכן יש ללכת לעוד ועוד סיבובי בחירות וממשלת מעבר אינסופית, כי זה עדיף על ישיבה עם נתניהו, ואולי באחד מסבבי הבחירות נתניהו ינוצח. הפנטזיות של עופר שלח פשוט ילדותיות. מקסם שווא עטוף בנייר צלופן.

* מעשה טירוף – קיימתי שיחה מרתקת עם המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין, שכתמיד שופע סיפורים משלל תפקידיו בשירות המדינה. הוא סיפר לי, שבמסגרת תפקידיו הוא נדרש לעתים קרובות לקחת בכירים בצבא ארה"ב ובכירים במערכת הדיפלומטית האמריקאית לסיורים בגולן, בתקופות המו"מ עם סוריה. באופן כמעט קבוע אמרו לו בני שיחו, בשיחות פרטיות לא לציטוט, שאסור לישראל לסגת מהגולן ושנסיגה מהגולן היא מעשה טירוף.

* איש השנה תש"ף – מדי שנה, מאז 2006, אני מפרסם בגיליון ראש השנה של "שישי בגולן" ושל "חדשות בן עזר" מאמר שבו אני בוחר את איש השנה של השנה היוצאת. איש השנה הוא האיש שהשפיע יותר מכל אחד אחר, לטוב או לרע, על השנה היוצאת או האיש המגלם באישיותו את התופעה המרכזית או האירוע המרכזי של השנה. אנשי השנה שבחרתי עד כה: תשס"ו – נסראללה. תשס"ז – דניאל פרידמן. תשס"ח – אולמרט. תשס"ט – אובמה. תש"ע – ארדואן. תשע"א – דפני ליף. תשע"ב – בשאר אסד. תשע"ג – יאיר לפיד. תשע"ד – נתניהו. תשע"ה – נתניהו. תשע"ו – יעלון. תשע"ז – טראמפ. תשע"ח – טראמפ. תשע"ט – ליברמן.
מי יהיה איש השנה תש"ף?

* רחל יובל – רחל יובל, בת-הזוג של אבי, הלכה לעולמה, בגיל 83, כשנה אחרי מות אבי. רחל הצטרפה למשפחתנו לפני שלושים שנה והיתה הסבתא של ילדינו. היא סעדה באהבה ובמסירות את אבי בשנות מחלתו. ההלוויה התקיימה בחוג המשפחה.
יהי זכרה ברוך!

* זה היה ביתי – ב-1 ביולי 1972, עברנו ל"בית החדש". עברנו מרח' עוזיאל 132 לרח' עוזיאל 153 בר"ג. הייתי אז בן 9.5. בבית הזה עברו שנות ילדותי ונעוריי. ואחרי שאחיי ואני עזבנו את הקן, היה זה "בית הוריי", אך תמיד הוא המשיך להיות גם הבית שלנו. בבית הזה נפטרה אימי לפני 32 שנה. אל הבית הזה נכנסה רחל יובל, בת הזוג של אבי לפני 30 שנה. בבית הזה נפטר אבי בשנה שעברה. ואתמול נפטרה שם רחל. כולם מתו בבית ולא בבית החולים, כפי שרצו.
ילדיה של רחל יושבים שבעה בבית. ביקרתי אותם. ורק כשנכנסתי הביתה הכתה אותי ההכרה, שתם פרק של 48 שנים. שהבית אליו נכנסתי ביום הראשון של החופש הגדול בין כיתה ג' לכיתה ד' התרוקן.

* ביד הלשון: שלום תמורת שלום – מאז ההצהרה על הסכם הנרמול עם איחוד האמירויות, אנו שומעים, בעיקר מפי ראש הממשלה, את צירוף המילים "שלום תמורת שלום", כביטוי להסכם שלום שלא כלל בתוכו נסיגה ישראלית. אבי הסיסמה הוא ראש הממשלה השביעי של ישראל, יצחק שמיר. היא נועדה להוות משקל נגד לסיסמה "שטחים תמורת שלום". והיא נועדה לקעקע את האקסיומה לפיה מי שאינו תומך בוויתור על שטחים אינו חפץ בשלום. מנהיג נוסף שאימץ את הסיסמה והפך אותה לאחד מעיקרי מצעו הוא מנהיג "צומת" רפאל איתן – רפול.
אורי הייטנר