פרק ארבעה-עשר
גופת ערבייה צעירה וגבוהה ועיניה מנוקרות
על-ידי עופות-טרף.
"סאלים קיבל את יהודה בסבר פנים יפות. יהודה ניגש לבאר כי צמא היה למים. אך החבל והדלי היו חסרים. כששאל את סאלים לסיבת הדבר, ענה לו במבוכה כי הם חדלו לשתות ממי הבאר המזיקים לבריאותם, והחלו לשתות שוב ממי הירקון. יהודה הרגיש כי כאן מתרחש דבר-מה לא חלק.
"יהודה היה עייף מטלטולי הדרך ולכן שכב על מחצלת בצל של קיר, לנמנם קצת. מתוך התנומה הבחין קולות מתלחשים מן העבר השני, היכן שישבה משפחת השומר: סאלים, פאטמה אשתו וחסן אחיה. חשדותיו של יהודה גברו והלכו, אף-על-פי-כן נשאר שוכב, כשאוזניו דרוכות לכל רחש קל.
"לפנות-ערב הוזמן יהודה לארוחה. פאטמה הכינה פיתות טריות ודקות כנייר על גבי הסַאג', תנור ברזל מקומר. סאלים וחסן ישבו בקירבתה וקלו פולי-קפה במחבת-ברזל. חסן היה מקבל את הפולים הקלויים אל תוך מכתש-העץ המחוטב בקישוטים ערביים, וכותש את הפולים בעלי-העץ בקצב מיוחד ובעסק גדול. שעת הארוחה עברה בדומייה משונה, ובלילה שוב לא היה יהודה יכול לעצום עין בגלל החשדות.
"למחרת השכם בבוקר, לאחר הארוחה, יצא יהודה לתור את הנחלה. חסן קם ללוותו, ולמרות התנגדותו של יהודה, הצטרף אליו. בדרכם הרגיש יהודה כי חסן רוצה להטותו דווקא לכיוון אחר מזה שרצה בו. כיוון שהדבר מתח עוד יותר את חשדו, פנה יהודה במהירות לעבר השביל שחסן חשש לו. מיד נתגלתה לפני יהודה, בתוך ערוץ אחד הוואדיות, גופת ערבייה צעירה וגבוהה, ידיה ורגליה מפורדות מגופה ומכורסמות על-ידי תנים, ועיניה מנוקרות על-ידי עופות-טרף.
"כששאל יהודה את חסן מה הדבר, ענה:
"'אלוהים היודע...'

"למחרת סר יהודה לכפר פֶגֶ'ה הסמוך, ושם נודע לו סיפור המעשה אשר קרה בחודשי היעדרם של המתיישבים מנחלתם בפתח-תקווה: בתו של אחד השייכים הידועים בנגב סטתה מדרך הטוב וברחה עם העבד הכושי של אביה. בהיותם נרדפים על-ידי גואלי הכבוד של המשפחה – התגלגלו לבסוף לביצת אמְלַבֶּשׂ, התחבאו בה והתארחו זמן-מה אצל סאלים ופאטמה. חסן אחי פאטמה לטש את עיניו לבדואית היפהפייה, ולאחר מיספר ימים נעלם הכושי באורח-פלא, והבדואית נשארה מקנת חסן.
"לאחר זמן-מה הופיעה להקת רוכבים בדואים מבני-משפחתה אל בית סאלים. חסן חמק מיד וברח לשדות, והנערה הבדואית רצה כחץ מקשת והפילה עצמה אל הבאר, היא 'ביר שוע', ותמות. לרוכבים לא נותר דבר לעשותו והם פנו לדרכם. לאחר ימים מיספר חזר חסן הביתה ובאישון-לילה הוציא את גופת הבדואית מן הבאר וזרק אותה הרחק בין השדות, בערוץ הוואדי.
"אז הבין יהודה מדוע לא שתו סאלים ומשפחתו ממי הבאר. הוא חזר אל סאלים ולן אצלם עוד לילה אחד. הידידות הנעימה פיכתה הלאה למישרים, כאילו לא קרה דבר, ויהודה גם לא חקר יותר מאומה.
"למחרת, עם עלות השמש, חבש יהודה את חמורו ויצא בדרכו חזרה לירושלים, כדי למסור דין וחשבון על המצב בפתח-תקווה. לפני שהרחיק הסב ראשו לאחור והביט. הוא נזכר באחד המתיישבים שאשתו ילידיו מתו במקום הזה. באחר שחלה מרוב תלאות וסבל ומבלה את שארית ימיו בירושלים. ועוד אחד שהשקיע את כל כספו וכוחותיו במושבה החדשה, ועתה הוא רעב לפת לחם. היוכלו כל אלה לחזור אי-פעם לנווה החרב שהפך לקן של פושעים?
"במילים אלה סיים סבי את סיפורו, ועכשיו אתם יודעים מי היו חסן ולטיפה, וכי מעשה הרצח של הכושי אירע בין אמצע החורף לאביב של שנת תרמ"ב, תחילת 1882, וכי התאבדותה של לטיפה באר התרחשה כשבועיים-שלושה לפני ל"ג בעומר של אותה שנה."
"והאוצר?" שאל אבבטן.
"בספר הזיכרונות של סבי לא מוזכר שום אוצר."
"אבל חסן, ספן-האבן, אומר בפירוש במכתב שלו כי האדם היחיד אשר לו סיפר על דבר האוצר הוא היהודי שבא רכוב כעל גדי חמור, והתיאור מתאים בדיוק לסבא שלך." אמר רני.
"נכון. אבל סבא שלי לא הזכיר אוצר אפילו במילה אחת. ומעודי גם לא שמעתי ממישהו במשפחתנו, או מפי סבי-עצמו בהיותי ילד – סיפור על האוצר בבאר הראשונה."
קפיטן יוקי שתק כל אותו זמן, וחייך.
"למה אתה לא אומר דבר?" התרעם עליו אבבטן. "אינך חושב שהגיעה כבר השעה לנסוע לפתח-תקווה?"
"אני חושב, אם יהודה ראב לא השאיר איזו פתקה – איך היתה מגיעה אליי ההודעה המסתורית ובה האותיות אל"ף ו"ו צד"י רי"ש בי"ת יו"ד רי"ש שי"ן ו"ו עי"ן?"
"ובאמת, איך הגיעה?"
"זאת אינני יכול לגלות."
"חבל על הדיבורים. בואו נצא לדרך," אמר אבבטן.
"וכיצד תדעו את מקום הבאר?" שאלתי
"מה הבעייה? הרי אמרת לנו בפירוש שהבאר נמצאת במרכז המושבה, בגן העיר."
"אכן, רואים שכבר הרבה-הרבה שנים לא ביקרת בפתח-תקווה. הדברים שסיפרתי לכם נכתבו לפי יותר מחמישים שנה. ואם תצליח כיום למצוא את הגן ואת הבאר – "
"תקבל פרס – מדחס-קטשופ!" התערב בשיחה רני.
"יש לנו מכשירים משוכללים – " גמגם אבבטן.
"גן המייסדים, שתזמורת המושבה היתה יושבת בבִיתן במרכזו ומנגנת – כבר מזמן איננו. את העצים כרתו. את בריכת-הנוי העגולה במרכזו סתמו. תושבי פתח-תקווה מצטיינים בכך שאין להם שום חוש לשימור העבר שלהם. מי שמסתובב ברחובותיה כיום סבור שהיא נוסדה אחרי קום המדינה. ורק כמה איקליפטוסים ודקלים גבוהים שנשארו לפליטה רומזים שבמקום הזה חיו אנשים גם לפני יותר ממאה שנה."
"ומה קרה לבאר הראשונה?" שאל רני.
"במשך שנים היתה פועלת, בפינת הגן, וכאשר חדלו להשתמש בה, כיסו אותה בגגון שטוח ונמוך של פח. ביובל השבעים-וחמש או השמונים למושבה הדפיס דואר-ישראל בול מיוחד לכבוד הבאר, עם ציורהּ, אך ספק אם מישהו הציץ אל תוכה לראות איך צורתה באמת. וכשנבחר ראש-עיר חדש, שכנראה לא אהב כל כך את המייסדים, הוא ציווה לכרות את הגן ולסתום את הבאר, והכיכר כולה רוצפה באריחי-בטון מכוערים והציבו בה עמוד בטון גבוה ודק עם שעון בראשו, והשעון – כמו במחאה – סירב לפעול ולא עזרו כל התיקונים שעשו בו. כמו כישוף נכנס בו. כאילו ביקש לעצור את הזמן מלכת, במחאה על מה שעוללו לבאר ולגן."
"אבל הבאר – היכן היא? הרי לא נהפוך את כל כיכר הבטון כדי למוצאה?"
"למה לא?" אמרתי, "אולי בזכות זאת ייחפר שם גן חדש כמו בסיפור על האב שהשאיר לבניו העצלים אוצר קבור בשדה, כדי שיחפרו את האדמה ויעבדוה."
"שמע," אמר אבבטן, "אני רואה שהחלטת למתוח אותנו עד הסוף ולא לגלות את המקום המדוייק של הבאר. אז יש לי הצעה בשבילך. את הסיפור שסיפרת לנו אני מוכן לפרסם בהמשכים בעיתון שלי, 'העצלן הצעיר', ואני בטוח שהילדים יקראו אותו בעניין, בתוך שאר הרפתקאות המשלחת שלנו, שאותן אני אתאר. אמנם הארכת קצת בדבריך, אבל זו לא בעייה בשבילי לקצר. תמורת זאת אני מקווה, תגלה לנו מיד את מקומה המדוייק של הבאר."
חייכתי על הניסיון המגושם שלו לפתות אותי. וטרם הספקתי לומר לו שאינני זקוק לטובות שלו ואיני מוכן לכתוב בעיתון של ילדים עצלים, מפני שהם ודאי יתעצלו גם לקרוא את מה שכתבתי, והנה המשיך –
"בתנאי, כמובן, שקיבלת מסבך בירושה את הספר והוא שלך, אחרת לא אוכל לשלם לך שכר-סופרים."
"אל תדאג," אמרתי, "כל הזכויות של הספר בידי, כי אבי, בנימין, כתב אותו מפי סבי, ואף אחד לא יכול להשתמש בו בלי רשותי."
"מה שם הספר?" שאל רני, אשר לא הבין בדיוק את השיחה שלנו.
"'התלם הראשון'."
"ויש גם סיפור על התלם הראשון, כמו על הבאר הראשונה"
"כן," אמרתי, "אבל נדמה לי שכבר סיפרתי לכם די הערב ואפילו הארכתי, כמו שהעיר, ובצדק, הסופר אבבטן."
"ותוכל לקנות את הספר בחנות ולקרוא לבד." העיר אבבטן, אשר מאוד נהנה מכך שציטטתי את דבריו.
"לא. הוא לא יוכל." אמרתי.
"מדוע?"
"מפני שהספר אזל לפני שנים רבות וההוצאה שהוציאה אותו אינה מוכנה להדפיסו מחדש. כנראה שתולדותיה של המושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל, בשנותיה הראשונות, אינן הדבר החשוב ביותר לקוראים שלנו היום. עובדה ששום הוצאת-ספרים ושום מוסד העוסק בתולדות היישוב בארץ-ישראל – לא מצא עניין בספר. וזה מראה שוודאי יש לנו הרבה ספרים אחרים מעניינים יותר מן 'התלם הראשון', שהרי לא ייתכן שכל העורכים ומנהלי המוסדות – הם בורים וטיפשים."
"חבל," אמר רני, "נורא חבל. הסיפור על דוד וגוליית ועל התותים השחורים היה כל-כך יפה!"
"בקצה הדרומי-מערבי של כיכר המייסדים נמצא זה שנים רבות המשרד של תחנת-המוניות 'המקדים', וסמוך לו עץ איקליפטוס ענק שהוא אולי ההוכחה היחידה שזה המקום העתיק ביותר בפתח-תקווה. עד היום משמש גזעו הרחב של העץ להדבקת מודעות-אבל, הנעצים."
ראיתי שעיני השלושה נעוצות בי כמו שלושה אוכלי-אדם רעבים ואני הארוחה המתבשלת בסיר. הם הבינו שאני קרוב עתה מאוד-מאוד לגילוי המקום המדוייק-בהחלט של באר הראשונה של פתח-תקווה.
"קרוב לקיר הצפוני של תחנת-המוניות, על רחבת-הבטון, ניצב קיוסק כחול למכירת כרטיסי-הגרלה של 'מפעל הפיס'. תחתיו קבורה הבאר. כל דור והבאר שלו: אז – אוצר בלום של מים חיים, היום – זכייה-בגורל. לא יכלה להיות לבאר הראשונה מצבה הולמת יותר לטמטום של היום, לַהיפך מכל מה שהמייסדים הראשונים של המושבה חלמו עליו – מאשר קיוסק-ההגרלות..."
בעודי נואם ומתלהב הבחנתי לפתע כי אני נמצא לבדי ברחוב אבן-גבירול בתל-אביב, מחזיק בספר הזיכרונות של סבי, ומדבר אל עמוד-המודעות העגול. ברגע ששמעו השלושה את המיקום המדויק – הפעיל קפיטן יוקי את מדחס-החלל וכולנו נפלטנו החוצה, צומחים לגודלנו הטבעי; דלת תא-הדאר שלי נסגרה אחרינו בטריקה וצרור-המפתחות קפץ לכיסי. השלושה דילגו לתוך מכונית-מחץ שחורה שהחלה נוסעת כשהיא יורקת אש מאחור, ובאוויר נשאר תלוי המשפט האחרון של רני:
"היה לך סבא – סבא סַבָּבָּה!"

המשך יבוא