בעקבות "מי זוכר את האבטיח המל"לי?" ("ידיעות אחרונות" 2.6.04) הגיעו אליי תגובות רבות ובהן ראיון עם אבי אתגר בשבת ב"קול ישראל", והזמנה לסיור אבטיחִי עם שמשון עוֹמֶר, מרכז מקצועי ראשי לדלועיים, האחראי על גידול האבטיחים בישראל, ועוֹמָר זֵידאן, סגן מנהל שירות ההדרכה למקצוע ומנהל מחלקת הירקות, במשרד החקלאות. ומה למדתי מהם?
רק כשבועיים מקטיפתו הם חיי המדף של האבטיח חסר-הזרעים, ה"סִיד-לֵס", שאותו בעיקר אנחנו צורכים כיום, בעוד אשר האבטיחים המל"ליים, "אבטיחי הגליל" בעלי הקליפה הירוקה-כהה והלחי הבהירה, החזיקו מעמד גם ארבעה שבועות. זו הסיבה שבילדותנו היו ההורים אוגרים בסוף אוגוסט אבטיחים מתחת למיטות, והכלל לגביהם היה – אבטיח טוב הוא בעל עוקץ יבש.
היום, כאשר בשוק מצויים רק חסרי-הזרעים, מומלץ לקנות בעלי עוקץ ירוק, קרוב ככל האפשר ליום הקטיף, ולשים לב שהאבטיח שמור ונמכר במקום מוצל. ראוי, לדעת שמשון עומר, שעל כל אבטיח יצויין במדבקה יום התפוגה, וזאת משום שהסוחרים מבקשים בדרך-כלל להיפטר מהאבטיחים הקודמים שבמלאי, וכך הקונים זוכים באבטיחים ספוגיים ובשלים מדי, כי איפה אתה משיג אבטיח טרי שעברו רק שלושה-ארבעה ימים מיום קטיפתו?
לפני שנים היו רוב האבטיחים נמכרים ב"באסטות" ובסככות, והמוכר ידע לכוון לצרכיו של הקונה לפי "גילו" של האבטיח. מאז שעבר עיקר השיווק למרכולים, כבר אין אבא לאבטיחים.
מגדלים בארץ כ-130,000 דונם מקשאות אבטיחים. מהם 30,000 חסרי-זרעים למאכל, וכ-100,000 דונם מל"ליים, ואולם את האחרונים מגדלים בצפיפות, ללא השקאה, לזרעים-לפיצוח. מיספר הזרעים באבטיח קבוע, לא חשוב גודלו. שוברים את המל"ליים בעודם זעירים, ומנצלים מהם רק את יבול הזרעים ("הגרעינים"), גם לייצוא. ואי-אפשר ליהנות מאכילת האבטיח הקטן כי אין עליו כמעט "בשר". ומדוע כבר לא מגדלים מל"ליים למאכל? כי הם מניבים רק כ-4 טון לדונם ועונתם קצרה, בעיקר יולי-אוגוסט, ואילו חסרי-הזרעים מגיעים ל-8 וגם ל-10 טון לדונם, ועונתם מתחילה כבר במרס. אך גם אם יגדלו את המל"ליים – לדעת שמשון ועומָר, הציבור הישראלי כבר לא מוכן לצרוך אבטיחים בעלי זרעים.
אגב, לדברי יוסף מרגלית מכפר מל"ל, שהיה עורך ירחון "השדה" במשך עשרות שנים, ההכלאה המִקרִית והמוצלחת בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי אִמְחֶסְנִי התרחשה לא סתם "במִקְשָׁה של אחד האיכרים בכפר מל"ל," כפי שכתבתי ברשימתי – אלא במִקְשָה של שני איכרים ותיקים, מרדכי זילברג וברוך בורשטיין – זכרם לברכה – כאבותיו ומטפחיו של האבטיח המל"לי.
יקצר המצע מלתאר את נפלאות הביקור במִקְשָה של אברהם כהן, על אדמות נחל-עוז, מול עזה, שאליה לקחוני מארחיי. אם חשבתי לראות מִקְשָה-של-פעם, אבטיחים בודדים חשופים בשדה, מחוברים ב"חוט" דק לשיח-האם הסרוח על הארץ – הנה היום, בערוגות של המקשה המושקית בצינוריות טמונות באדמה, נחבאים אפילו אבטיחי ענק של שנים-עשר קילו תחת עלים גבוהים, והם מוגנים מצריבת השמש. ומה אני רואה במקשה? לאורך הערוגות נטושים בשורות ארוכות מאות אבטיחים, אומרים לי שהם מהזן קְרִימְסוֹן סְוִיט. שותלים אותו רק מפני שהאבטיחים חסרי-הזרעים אינם מסוגלים להפרות את עצמם, כפי שמסוגלים בעלי-הזרעים, המל"ליים, או הקרימסון, שהוא המפרה את שכניו העקרים חסרי-הזרעים.
אני מבקש לטעום מהקרימסון. שוברים לי אחד בזריקה על הקרקע, והנה הטעם שלו מעולה, נפלא, שם בכיס הקטן את כל חסרי-הזרעים, יש בו איזון נכון בין חומציות למתיקות, צבעו אדום יותר, באמצע היום הוא שומר עדיין על קרירותו, והמרקם שלו חזק ואחיד, ואני נזכר בפתגם הערבי: "אִסְטַוַוה אִל בַּטִיח – מַפִישׁ טַבִּיח!" – כשהאבטיח הבשיל – אין צורך בתבשיל.
"למה אתם נותנים להם להירקב בשדה?"
מסביר לי אברהם כהן, בעל המקשה, כי אבטיחים אלה, שפעם היו משוּוָקים לציבור הישראלי, כבר אינם נקלטים בשוק מפני שהם בעלי זרעים (שחורים-חומים קטנים, שונים מאלה של המל"ליים ואינם ראויים לפיצוח). ומאחר שביום ביקורי מעבר קרני הסמוך עדיין סגור, לא היה אפשר לשווקם לעזתים, שחלקם, שטרם נעשו מפונקים כמונו, עדיין קונים אותם ובמחיר זול.
אך לא רק את הקרימסונים מפקירים במיקשה, אלא גם יבול ענק של אבטיחים ללא-זרעים, בשלים למשלוח – אלא מה, הם בגודל בינוני. שוברים לי אחד ושניים ושלושה, והנה הם בעלי מרקם אחיד וטעם משופר יותר מהגדולים, אפשר בנקל לארוז מהם קוביות במגשיות עטופות צלופן, כמו בחוץ-לארץ. "למה אתם נותנים גם לאלה להירקב בשדה, הלא הם טעימים יותר?"
מתברר שסוחרי האבטיחים והירקנים רוצים בעיקר את האבטיחים הענקיים. מדוע? לא קשה לנחש. למה למכור אבטיח של ארבעה-חמישה קילו אם אפשר למכור אבטיח שמשקלו כפול? ומאחר שמעבר קרני סגור בימים האחרונים, לא שיווקו את הבינוניים-ומטה לרצועת עזה.
לדברי שמשון עומר, החל מהעונה שעברה מגיעים ממקשתו של אורי רבינוביץ מצופית אבטיחי מיני סיד-לס, ללא זרעים, בעלי קליפה ירוקה-כהה, לתת מענה לאותו פלח צרכני שגם חצי אבטיח גדול – גדול מדי עבורו. אך גם המיני מחזיקים מעמד רק כשבועיים אחר הקטיף.
האם קהל הצרכנים הישראלי טֶמְבֶּל? לא. הוא נגרר אחרי אופנה. אם מישהו ייקח יוזמה, יכניס מחדש גידול אבטיחים מל"ליים, יתן להם מותג וידאג ששיווקם יהיה על בסיס טעמם ועמידותם – ניתן לצפות לביקוש טוב,  שיאפשר לדרוש ולקבל מחיר הולם שגם ייתן פיצוי מלא על היבול הנמוך. במנגו, למשל, משלמים מחיר כפול עבור הזן מאיה, רק בגלל הטעם.
וכך, באצבעות דביקות ממיץ אבטיחים חזרתי משם עם מארחיי, שמשון עומר ועומר זידאן, שהוא סיפור לעצמו, אולי תקווה גדולה לעתיד החיים של שני העמים בארץ האחת, כאשר המכנה המשותף הוא חקלאות, ידע ואהבת האדמה.
[נכתב 2004]
[שלושה הקטעים האחרונים התפרסמו בגיליון 854 מיום 8.7.2013]