פרק חמישה-עשר
מכונית-המחץ בכיכר-המייסדים. הירידה למעמקים בְּחַמְחַ"מִית.

בחצות-הלילה הגיעו השלושה לפתח-תקווה במכונית-המחץ היורקת אש מאחור, היישר אל שלושת נקודות-הציון, שנמצאו בפינה הדרום-מערבית של כיכר-המייסדים: עץ האיקליפטוס העתיק שעליו מודבקות בנעצים מודעות-אבל, תחנת-מוניות "המקדים", והקיוסק הכחול של 'מפעל הפיס' אשר תחתיו קבורה הבאר הראשונה, "ביר שוע", שנחפרה בחודשי תשרי-חשוון תרל"ט, סוף שנת 1878.
הכיכר היתה מוארת וצעירים רבים מפתח-תקווה והסביבה הסתובבו כשהם אוכלים פָלאפֶל ושווארמה בפיתות ומפצחים גרעיני חמניות ודלועים ומלקקים גלידה וצורחים לעיתים מרוב שיעמום. כאשר הגיעה המכונית נתאסף סביבה מיד קהל רב של סקרנים.
זו היתה שגיאה להופיע כך, והכול בגלל אבבטן שביקש מקפיטן יוקי להיות מפקד-המשלחת בפעולה האחרונה של גילוי האוצר בבאר. וכאשר העביר לו קפיטן יוקי את הפיקוד – לא התגבר אבבבטן על הפיתוי לנסוע במכונית-המחץ בגלוי.
זו היתה מכונית מיוחדת במינה. לצידה שתי כנפיים-מתקפלות בצבע אדום, ככנפי-עטלף, אשר איפשרו לה להתרומם ולטוס בגובה נמוך. מלפנים היה לה להב עגול הקופץ קדימה בלחיצת כפתור וחותך כל מכשול בדרך. מאחור היו מותקנים בה שלושה משגרי-רקטות אשר יכלו להגן עליה מפני כל כלי-רכב המנסה לרדוף אחריה. היא יכלה לנסוע במהירות עצומה מפני שבנוסף למנוע הרגיל היתה לה מאחור טורבינה סילונית שיכלה להעניק לה תאוצה של מטוס.
ותארו לעצמכם שמכונית-מחץ כזו נעצרת בחצות-הלילה בכיכר-המייסדים בפתח-תקווה, ובתוכה יושבים טייס-חלל קטן בחליפתו הלבנה, איש שמן שפניו גדולים ודומים לבצק, ועל חולצתו החדשה כתמי-קטשופ הנראים ככתמי-דם עם קצת אבקה לבנה (שהיתה שיירי המלח מן הבוטנים המטוגנים בשמן); וילד קטן אחד (אשר בשעה זו כל חבריו כבר ישנים מזמן במיטותיהם ואינם חולמים אפילו החצי מכל מה שקורה לו במציאות).
דומה כי מאז הופיע דאוד אבו-יוּסֵף המסתורי על סוסתו לפני יותר ממאה שנה – לא ראתה פתח-תקווה דבר מוזר שכזה.
קפיטן יוקי לא היה צריך לזמן רב כדי להבין כי בדרך זו לא יצליחו לעולם לחדור אל מתחת לקיוסק של 'מפעל הפיס' ולחפש את האוצר בבאר הקבורה למטה. מכונית-המחץ, זאת ודאי הבנתם בעצמכם – היתה מונחת קודם בתוך תיבת-המכשירים של מטוס ה"כפיר" המשוכלל התלת-מושבי שהיה מונח בתוך תיבת-המכשירים בחליפת-החלל של קפיטן יוקי.
בהחלטה מהירה חזר והקטין קפיטן יוקי את מכונית-המחץ והמריא עימה אל מרומי עץ האיקליפטוס העתיק, אך לא לפני שזרע בתנופת-יד אחת כשלושים ג'וקים פלאסטיים חומים ומגעילים על דפנות מכונית-המחץ מבחוץ, ואלה נדבקו אליה מיד בפיות-וַאקום שקופות-קטנות שהיו צמודות לבטניהם.
הג'וקים הבריחו לרגע את קהל-הסקרנים, והרחיקו אותו, וכך הצליחה מכונית-המחץ להמריא ולהיעלם מבלי לפגוע באיש מן הסובבים אותה.

אני מוכרח להפסיק רגע באמצע הכתיבה כי התחיל לגרד לי נורא בגב, אולי עקיצת יתוש – ויש לי מקל דק מיוחד כדי להגיע עימו לכל מקומות הגירוד המציקים בגב, ואם אני לא מוצא את המקל אני לפעמים מתעצבן נורא, אוך...!
אתם יודעים איך זה, אוך...!
טוב, איכשהו התגרדתי בלי המקל ואני יכול להמשיך את הסיפור. למחרת נדפסה כתבה במוסף המקומי של ערי גוש דן, היוצא כתוספת לאחר מעיתוני-הערב:

צלחת מעופפת במרכז השווארמה של פ"ת?
במרכז השווארמה, הפלאפל והפיסטוקים של פ"ת נחתה אתמול צלחת-מעופפת שחורה ובה שני ילדים ואיש שמן מחופשים לאנשי-חלל. הצלחת-המעופפת הפיצה סביב פיסטוקים ובלונים ונעלמה מן העין באופן מסתורי. זקני פתח-תקווה אומרים שמימיהם לא ראו תופעה שכזו, אפילו לא בתקופת הארבה והתורכים. כתבנו מוסר כי שמועה עקשנית אומרת שכל זה לא היה אלא תעלול פרסומת של האחים פִיסְטוּקִי אשר פתחו בימים אלה ממש חנות חדשה למימכר פיסטוקים במרכז השווארמה והזמינו את בת פתח-תקווה המפורסמת ביותר בעולם, פנינה רוזנבלום, לחנוכת הפיסטוּק.

*
על ענף עץ האיקליפטוס למעלה, כשהם צופים אל המהומה בכיכר, וריחות הבשר הצלוי ושמן הטיגון של הפלאפל מגיעים עד אליהם, ישבו רני ואבבטן ושמעו את תוכנית הפעולה מפי קפיטן יוקי, אשר שב ולקח את הפיקוד על המשלחת:
"אבבטן ילבש בגדי-עבודה של עובד מחלקת המים והביוב העירונית; יחזור ויופיע למטה בגודל טבעי עם ארגז כלי-עבודה. כאשר ינקוב חור במרצפת ויחדיר לשם את הצינור – ניכנס לשם אנחנו, רני ואני, בַּחַמְחַ"מִית, ראשי-תיבות – חפרפרת ממונעת חודרת מעמקים, ונבדוק את הבאר, אשר יכול מאוד להיות שסתמו אותה כולה ויהא עלינו לקדוח בה את דרכנו מטה."
ובדברו הוציא מעין צוללת-צעצוע חומה, אך במקום מדחף באחוריה היה לה בחרטומה מקדח-פלדה אפור-כחלחל עשוי פלדה קשה וחסינה במיוחד. "הנה, ראו," אמר קפיטן יוקי, ובתוך רגע חדרה החמח"מית לתוך גזע הענף שעליו ישבו, נסעה בו מרחק-מה ויצאה, מונחית באמצעות שלט-רחוק ומשמיעה זמזום חורקני וזורקת, בעד הנקב שבגזע, סילון של אבקת-עץ שהדיפה ריח איקליפטוס טרי, מנוסר.
"תמיד מוטלת המשימה הקשה ביותר עליי," התאונן אבבטן.
"להיפך, פַּאפַּאסְטוֹמַק. כאשר תסיים את עבודתך תוכל לגשת למזללה ממול ולאכול שתיים-שלוש מנות שווארמה עם חמוצים וטחינה ולביבות-צ'יפס כאוות נפשך."

*
לא עבר זמן רב ואבבטן הופיע ליד קיוסק 'מפעל הפיס', שהיה כמובן סגור בשעה זו, והחל דופק בפטיש ובדקר-ברזל ומנסה לקדוח חור באריח-הבטון, מצחו מעלה אגלי-זיעה ופטישו מרעיש מאוד. כמה סקרנים החלו להתקהל סביבו, וממשרד המוניות הסמוך ניגשו לברר מה פשר הדפיקות.
אבבטן העלה על פניו ארשת של חשיבות ובקיאות, הפסיק רגע מעבודתו ואמר: "ממוקד הקוֹנְפַיְיטֵר הודיעו על דליפה תת-קרקעית חמורה מאוד בַּאִינְטֵרְפוֹרְצָה העירונית. יש ירידת-לחץ בַּקַרְבּוּשִׁינְקָה. אני מנסה עכשיו, על ידי קידוח-ניסיון בשיטת קַרְטוֹשְׁקָה אמריקאית, לגלות את מקום הַפִּיצוּצִינְקָה בַּצִינוֹרִיטִיס הַחַלוּדַתִיס מטעם הַקַּאיְמַקַם."
"שמע קאימקם," אמרו לו הפתח-תקוואים, "אז למה אתה לא מביא כמה פועלים עם מדחס-אוויר (הם אמרו – קוֹמְפְּרֵסוֹר) כדי לקדוח? אף פעם לא ראינו קאימקם עומד ועובד לבד, ועוד באמצע הלילה."
"אני לא קאימקם, אני פועל!"
נשמעו קולות צחוק אחדים.
"תן לי את הפטיש," אמר לו פתח-תקוואי גברתן, אשר השתעמם מרוב שווארמה וחמוצים שאכל, וביקש לעמֵל קצת את שריריו. "ואתה תעמוד בצד, יא-מהנדס, ואל תפריע!"
אבבטן שמח להיפטר מן העבודה הקשה, אשר לא היתה מסתיימת עד הבוקר מפני שבטנו העצומה כלל לא איפשרה לו להתכופף.
ברגעים אחדים נקדח החור במרצפת הבטון, ואבבטן, בעזרת חבורת הפתח-תקוואים, השחילו בכוחות משותפים את הצינור פנימה, כאילו הם עומדים עתה להתחיל בחפירת הבאר הראשונה.
"ומה עכשיו?" שאלו.
"אולי מישהו יודע היכן כאן השווארמה הטובה בעיר?" שאל אבבטן, אשר ביקש לפזר את ההתקהלות. מיד נמצאו מתנדבים אשר הראו לו את המזללה, ואיש לא נשאר לעמוד ליד הצינור התקוע.

*
בקול זמזום טורדני, כצרעה, טסה החמח"מית וירדה מעל עץ האיקליפטוס הגבוה ונכנסה בתוך הצינור כשהיא מחליקה מטה בחשיכה הגמורה. קפיטן יוקי הנוהג בה ישב במושב הקדמי, ורני מאחוריו עם אוזניות גדולות כדי להתגבר על הרעש הנורא שנוצר בעקבות פעולת מקדח-הפלדה של החמח"מית. מדי פעם לחץ רני על קלידים וסובב כפתורים לפי הוראות קפיטן יוקי ברשת-הקשר הפנימית:
"הַכְנֵס חמצן."
"הפעל מערכת-איוורור."
"צַנן מנוע."
"בדוק צילומי-רֶנְטְגֶן מאחור."
מאחר שהחמח"מית עשתה דרכה במעבה האדמה בחשיכה גמורה, מוקפת עפר ואבנים מכל צד, לא היתה יכולה לבוא לעזרתה מערכת רדאר רגילה, ובוודאי שלא פנסי-תאורה, אפילו לא של מיכרות, אלא רק מצלמות רנטגן טלוויזיוניות ששיקפו כל הזמן את העצמים שנמצאו מלפנים, בצדדים ומאחורי החמח"מית.
המסע הזכיר לרני לרגע את שהותם במעי דג הלוקוס בים-סוף. גם שם היה די חשוך ואטום, אם כי לא רועש כל כך, ובלי התנודות ורעידות-המנוע. אגב, אולי כאן המקום להעיר כי כאשר החליפו השלושה חוויות על ההצלה ממעי-הדג, ואבבטן הזכיר כיצד ראה אותם מתפללים חבושי כיפות ויוצאים בריקוד חסידי בצלחת – הכחישו זאת השניים בכל תוקף וטענו כי אבבטן המציא כל זאת רק כדי שיהיה גם פרק עם דתיים בסיפור, ביודעו שהנושא הזה הולך עכשיו טוב מאוד גם בתוכניות-הלימודים; אכן, אבבטן לא עייף מחיפוש אחר דרכים שונות ומשונות כדי להרחיב את קהל הקוראים והמנויים של "העצלן הצעיר".
לאחר כשתי דקות של נסיעת-קידוח במאוזן, בעומק שניים-שלושה מטר מתחת לרצפת הבטון שעליה ניצב קיוסק 'מפעל הפיס', הכריז קפיטן יוקי:
"הגענו לקיר הבאר!"
ואכן, במקום העפר ושברי האבנים נראה עתה על מסך-הטלוויזיה התבנית העלגלה-מעט של שורות-שורות לבנים אשר בשעתן החזיקו בקיר מעוגל אחד את חלל הבאר, נדבך למטה מנדבך עד קרקעיתה. קפיטן יוקי שינה את הכיוון, ובמשך כרבע שעה ירדו בנסיעת-קידוח אנכית כלפי מטה, במקביל לצינור-מים עבה שהיה נקוב ואכול חלודה כמעט כולו. לפתע החל המקדח מסתובב בחלל ריק, ואז הבינו קפיטן יוקי ורני כי תחתית הבאר לא נסתמה כולה אלא נוצרה מעליה מעין תקרת-גרוטאות של עמודי ברזל מעוקמים, קרעי-פחים ומסגרות-עץ. עד מהרה הגיעה החמח"מית אל קרקעית הבאר. לבושים בחליפות-כורים מיוחדות, עם מכלי חמצן על גבם ופנסים על מצחם, יצאו רני וקפיטן יוקי מן החמח"מית, כשהם מפעילים מגגה זרקור רב-עוצמה שהיה סובב חליפות ומאיר את חלל הבאר בתחתיתה. מלמעלה, מן הַפִּיר שקדחו ברדתם, נמשכה עוד שעה ארוכה מפולת שברי אבנים וחול ואבק; ואחר-כך החל חודר ונכנס אוויר צח, אך השניים לא הסתכנו ולא הורידו את מסיכות-החמצן מעל פניהם.
באור האדמדם נראה המקום כקבר עתיק. רני הרהר: כך ודאי הרגישו השודדים או החוקרים הראשונים שחדרו למעבה הפיראמידות ורגליהם עמדו לראשונה בחדרי-הקבורה של הפרעונים.
על תחתית הבאר ניצב מנוע משאבה גדול, חלוד, שהיה מחובר לצינור מתפורר שהוביל כלפי מעלה. אפשר היה לראות גם סולם-ברזל שהוביל מן התחתית כלפי מעלה. ולמטה, במרכז הבאר, היתה שקועה באדמה הלחה מעין חבית גדולה, עשויה אבנים חלולות, שהיו מחוזקות יחד בברגים חלודים ובמלט, והכול מחוזק יחד במין מיבנה מיוחד בין שתי מסגרות של עמודי-ברזל, האחת בגובה של כשני מטר והשנייה מונחת על פני קרקעית הבאר. בתחתית החבית ניראו צדפים ונצצה שלולית מים טריים. טיפות מים זלפו פה ושם גם בקיר-הבאר המעוגל, העשוי אבני-בניין, ולחות רבה עמדה באוויר. רני נשען רגע על דופן הבאר ותקע בה את דקר-הברזל כדי לבודקה, וכשהוציאו פרץ מן החור סילון מים איטי, כמו מברז.
קפיטן יוקי החזיק בידיו את הגע"ם, גלאי העצמים והמילים, ובדק באמצעותו סביב-סביב את דפנות הבאר וקרקעיתה. נשמעו כל הזמן צפצופי "ביפ, ביפ, ביפ – " ומסך-הטלוויזיה הירקרק שבגב הגלאי היבהב פעמים רבות. מדוע? משום שקרקעית הבאר היתה מלאה בחפצים משונים ובגרוטאות, והשניים חיפשו ובדקו כל דבר כי לא ידעו בדיוק מהו הדבר שהם מחפשים; ורק קפיטן יוקי היה לוחש מדי פעם:
"למטה המים טהורים, טהורים – "

המשך יבוא