הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1982, 112 עמודים
[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]
ספר ראשון בסדרה
מסעות אַבַּבֶּטֶן וקפיטן יוֹקִי

פרק שישה-עשר
מתנתו של שלמה המלך לְבַּלְקִיס, מלכת שבא?

השעה היתה שתיים בלילה. ישבתי ליד שולחן-הכתיבה שלי, עייף ועיניי כמעט נעצמות, ואני משתדל לסיים את הפרק האחרון של "אוצר הבאר הראשונה". התחלתי לכתוב את הספר לפני עשרה ימים והמשכתי לכתוב עד השעות הקטנות מדי לילה. כאשר אני כותב סיפור חדש אני משתדל לסיים אותו מהר ככל האפשר ודוחה הצידה את כל שאר עבודותיי, חושש כי אם אפסיק באמצע, ייפסק חוט-העלילה של הסיפור והרבה המצאות טובות שעולות על דעתי בשעת הכתיבה – תלכנה לאיבוד. לפעמים אפילו לסופר עצמו קשה לחזור ולהיכנס אל תוך הסיפור שהוא עצמו כותב.
לפתע שמעתי זמזום מוזר מתקרב מבחוץ, מן המרפסת, ואיזו צרעה טורדנית מתכוונת לנחות היישר על שולחן-הכתיבה שלי. ידעתי כי צרעות אינן מעופפות בלילה, והתפלאתי. אך עד מהרה הבחנתי כי "צרעה" שחורה זו, שכנפי-עטלף אדומות לה, אינה אלא מכונית-המחץ שנחתה לה על משטח הפורמאיקה החום, דמוי סיבי-עץ, של שולחני; המכונית הקטנה חלפה מעל מכונת-הכתיבה ועצרה בין מכשיר הטלפון למנורת-השולחן, כשהיא מעיפה אגב-כך כמה דפי נייר שכתבתי בשעה האחרונה.
אני נוהג לכתוב את הסיפורים שלי על דפים נפרדים וּמְמַסְפֵּר אותם תוך כדי כתיבה, ואם אני רוצה אחר-כך להוסיף משהו לסיפור, כמו למשל הבדיחה הלא-מוצלחת על חורים בגבינה – זו לא בעייה. אפשר תמיד להוסיף באמצע כמה גבינה, סליחה, כמה דפים שרוצים, ואפשר למחוק, לתקן ולשנות. וככל שערימת הדפים הכתובים נעשית גבוהה יותר, כן משתפר מצב-רוחי ורק אז יש לי הרגשה שאני באמת סופר וכי חיי אינם עוברים עליי לחינם.
השלושה ירדו מן המכונית ונצבו על שולחני בזעירותם, נושאים עימם קופסונת שגודלה כגרגיר-אורז ומאותתים לעומתי בידיהם כחפצים לומר לי דבר-מה.
אשתי ובני נרדמו כבר מזמן, אך לא העזתי להוציא מילה מפי, אפילו בקול שקט, פן מישהו יתעורר ויחשוב שיצאתי מדעתי. אמנם, שעה שאני נמצא בשטף-הכתיבה, אני מוצא עצמי לא פעם לוחש את המילים והמשפטים יחד עם העט הכותב אותם, וכמו בודק אם הם הולמים את סיפורי. ולעיתים קרובות אני חוזר וממלמל את המפשט פעמים אחדות כשאני מתקן אותו, עד שהוא מניח את דעתי וערב לאוזניי.
כצפוי, לא היסס הרבה קפיטן יוקי ומיד מצאתי עצמי עומד לידם על שולחן-הכתיבה שלי, נשען על מקטרת דַאנְהִיל האנגלית שלי כמו על איזה קטר-רכבת כבוי, מסריח מֵעָשָׁן. תמיד חסר לי מקום על שולחן-הכתיבה, והנה עתה יכולתי לפַנות מקום בשפע, בין דפי-הנייר שלי, למשחק המחניים; או להצטלם על העט-נובע שלי, פארקר 51, שאני כותב בה כעשרים שנה (אני יודע שצריך לומר כותב בו, אבל במחשבתי אני מתייחס אליה כמין נקבה) – להצטלם כמו על צינור ענק של המוביל-הארצי!
רק דבר אחד ציער אותי. מאז היין ששתיתי לפני שעות אחדות בתא-הדואר שלי, לא בא אל פי מאומה, ובדיוק ברגע זה התכוונתי לקפוץ למטבח ולהכין לי איזו זלילת-לילה קטנה שמגיעה לסופר הממלא את מכסת יומו בכתיבה.
"ברוכים הבאים על שולחני," אמרתי. "במה אוכל לעזור לכם?"
"אנו שמחים לחזור ולהיפגש איתך," אמר קפיטן יוקי, "ויש לנו הרבה מה לספר לך ולשאול אותך. אבל דבר ראשון – אולי אפשר לכבות את מנורת-השולחן שלך. האור חזק מדי וגם חם לנו מאוד."
"ברצון רב," אמרתי כשאני שולח מתוך הֶרְגֵל את ידי השמאלית אל המנורה, אך פתאום נוכחתי שהדבר אינו פשוט כל-כך וכי עליי ללכת מעט עד שאגיע אל המנורה. ביקשתי סליחתם וניגשתי אל המנורה וטיפסתי עליה אך ככל שלחצתי בשתי ידיי על הכפתור-המפסיק ואפילו התחלתי לרקוד עליו – לא הצלחתי להשקיע אותו פנימה אל בסיסו העגול כדי לכבות את החשמל, ורק הזעתי נורא. היה זה קפיטן יוקי שבא לעזרתי, מרחוק, והפעיל כנראה איזה כוח-לחץ סמוי במדחס-החלל שלו ולחץ מטה את הכפתור הלבן. נשתררה חשיכה קרירה אשר הוארה מיד באור נעים ורך של מנורת-העמוד אשר לאורה ישבנו בתא-הדואר לפני שעות אחדות. התקע בקצה החוט שלה היה מחובר לשקע בדופן של מכונית-המחץ.
"הבאתי לך בקבוק מים טהורים ששאבתי מן הבאר שחפר סבא שלך." אמר קפיטן יוקי.
"תודה."
"אני רואה שמשהו מדאיג אותך," המשיך קפיטן יוקי.
"לא נעים לי לומר זאת לכם, בתור מארח, אבל אני רעב. בדיוק ברגע שבאתם התכוננתי לגשת למטבח לאכול משהו."
ראיתי שהנושא די מוכר להם. אבבטן!
"מה היה מתחשק לך מאוד עכשיו?"
"ענבים. ענבי סוּלְטָנִינָה של סוף הקיץ, של ראשית הסתיו, צהובים ומתוקים ביותר, וללא חרצנים."
"ויש לכם בבית?"
"נדמה לי שאשתי אכלה הערב ענבים בטרקלין, מול הטלוויזיה."
"חכו לי רגע אחד," ביקש קפיטן יוקי. "ובינתיים, אם לא קשה לכם, הוציאו את הכורסאות והשולחן הקטן."
עד שאנו מסדרים את ארבעת הכורסאות והשולחן הקטן על שולחן-הכתיבה שלי, בין מכשיר-הטלפון למנורה הכבוייה, שב והופיע קפיטן יוקי, נושא צלחת ובה ענב אחד, אבל איזה ענב –
גדול כאבטיח!
"נשאר רק ענב אחד," התנצל, "ואני מקווה שיספיק לכולנו."
ובדברו הניח את הצלחת על השולחן הקטן וחילק לנו קַשִׁיוֹת ארוכות ומחודדות בקצותיהן, ואנו תקענו אותן מכל צד בענב, שנראה כנאד שקוף מלא מיץ ענבים זהוב-ירקרק; והיינו מוצצים מדי פעם ושותים כאוות-נפשנו במשך כל שעת הפגישה, עד שנתרוקן כולו.
"לאחר חיפוש ממושך מצאנו את הקופסה הזו," הניח קפיטן יוקי על השולחן קופסת-עץ שחורה יבשה מאוד, מאובקת, ומגולפת בדמויות מחוקות, זו שנראתה לי קודם זעירה כגרגיר-אורז. "אלמלא המפולת בבאר – היא לא היתה מתגלה. היא היתה תקועה מאחורי אחת האבנים שזזו, בקיר הבאר. הוצאנו אותה אך לא יכולנו לפותחה, שלחנו את החמח"מית, מונחית בשלט-רחוק, אל הכיכר למעלה, להביא את אבבטן לעזרה. אחרי שלוש מנות שווארמה, עם חמוצים וטחינה ולביבות-צ'יפס חופשי, היה קשה קצת להקטין אותו כדי שיתאים לתא שבחמח"מית, אבל הצלחנו. ובכוחות משותפים, יחד עם אבבטן שאכל והתחזק, פתחנו את הקופסה עוד כשהיינו במעמקי הבאר. ראה – "
הוא פתח את הקופסה, אשר המראה הפשוט שלה מבחוץ היה מטעה. חשבתי שזוהי קופסת-עץ ישנה מגולפת בידי רועים ערבים בשדה, שמניחים בה טבק וניירות לגלגול סיגריות. להפתעתי היתה בנויה בפנים לוחות-זהב עבים-למדי שממש סינוורו את העין. כפי שניחשתי היתה קרקעיתה מלאה פירורים שחורים, יבשים ומצומקים, שהיו כנראה פעם, לפני מאה שנה ויותר – טבק. וגם ניירות מצהיבים לגלגול סיגריות נמצאו שם, אף הם בני אותו גיל, כנראה. אך מה שהפתיע היו היהלומים הגדולים, המלוטשים, והטבעת, שנצטופפו באחת מפינות הקופסה בתוך שקית-עור קטנה אכולת ריקבון עתיק. עתה הבנתי כי לא לחינם ביקש קפיטן יוקי שאכבה את המנורה שעל שולחני. היהלומים זהרו! – אך הטבעת היתה ניכרת דווקא בפשטותה לעומת נצנוץ הזהב והיהלומים. אבן כחולה-בהירה זוהרת במרכזה, דומה להפליא בגווניה לכפתור הזוהר שבמדחס-החלל של קפיטן יוקי, וזהב-הטבעת בגוון חום-עמום, כמו יצקו אותה לפני מאות אם לא אלפי שנים.
"אני מברך אתכם על השלמת משימתכם," אמרתי, "אכן רכוש רב השאיר הכושי ללטיפה המסכנה, ומי יודע מתי טמנה אותו – בעודה בחיים, לפני בוא בני-משפחתה להורגה, או בשארית כוחותיה, כאשר כבר גססה על קרקעית הבאר. אך עדיין אינני יודע במה אוכל לעזור לכם?"
"האם באמת-באמת לא השאיר סבא שלך שום פתקה של הסבר על האוצר ועל מה שיש בו?"
"לא. כשחזרתי הביתה שבתי ובדקתי בכל הניירות שהשאיר לי ובכתב-היד המקורי של הזיכרונות שלו, ולא מצאתי דבר."
"גם לא על הטבעת?" היה זה רני ששאל עכשיו.
"לא."
"אז נדמה לי שאני יודע את סוד האוצר," הכריז רני.
"אתה?" התבוננו בו שלושתנו, ומרוב תדהמה חדלנו בבת-אחת למצוץ מן הענב בְּקַשְׁיוֹתֵינוּ.
"זוהי הטבעת ששלמה המלך נתן במתנה לְבַּלְקִיס, מלכת שבא."
"מאיפה אתה יודע שנתן לה מתנות?"
"קראתי בספר 'ויהי היום' של חיים נחמן ביאליק, עם הציורים הנפלאים של נחום גוטמן."
"אבל מאיפה אתה יודע שזו הטבעת?"
"אינכם זוכרים את הכתוב במכתבו של ספן-האבן? הכושי הביא עימו את האוצר מאפריקה. הוא נתן אותו ללטיפה. חסן ידע שהאוצר בא מאפריקה ולכן הפליג בסירה מאילת ורצה להגיע לארץ שבא, היא חבש, היא אֶתְיוֹפְּיָה שבאפריקה. כי חשב שאצל בני שבטו של הכושי ימצא אולי טבעות דומות, וזהב, ויהלומים."
"זו אפשרות מאוד מעניינת," נכנס לשיחה אבבטן ששתק עד כה, והדבר אירע בדיוק לאחר שמצץ את טיפת העסיס האחרונה מן הענב שקרס עתה על הצלחת ככדורגל פלאסטי קרוע. "בלקיס! אחינו הַפַאלַאשִׁים שהם כנראה מצאצאי בני-ישראל! אני בהחלט אפרסם זאת מעל דפי 'העצלן הצעיר', סיפור נהדר! אך בכל זאת חסרה ההוכחה הממשית שזו אכן הטבעת של שלמה המלך!"
"אם תימצא כתובת עברית על הטבעת – " הצעתי בהיסוס.
"וחבל גם שלא קבענו לשבת במטבח," הוסיף אבבטן.
"נמצאת!" קרא קפיטן יוקי, כשהוא בודק את הטבעת באמצעות הגע"ם, "כאשר מתבוננים בשיקוף האבן הכחלחלה, הזוהרת על מסך-הגע"ם, אפשר להבחין מיד כי בקרקעיתה חקוקות האותיות – שׁדי."
"למה בקרקעיתה? אם זו טבעת-חותם, היו האותיות צריכות לבלוט."
"ואכן הן בלטו פעם," הסביר קפיטן יוקי, "ואחר כך נשחקו. מישהו מחק אותן, כך מספר לי המכשיר. ורק התבנית שלהן נותרה משתקפת באבן עצמה."
"אולי שד"י הן ראשי-תיבות: שלמה בן דוד בן ישי? – שי"ן דל"ת יו"ד?" הציע רני.
"אולי," אמר אבבטן. "אבל גם סתם נוסע עברי היה יכול להגיע לארץ שבא עם הטבעת הזו. הלא עברו שנים כה רבות מאז פגישתו של שלמה עם מלכת שבא. וכל מה שאנו יודעים על כך הן אגדות בלבד."
"הי!" אמרתי, "מה זה אני רואה עוד בקופסה?"
"מה?"
"בטח לא סנדוויץ'," אמר אבבטן.
"יש כאן פתקה, אבל הנייר חדש מאוד."
והוצאתי מתחת לשקית היהלומים המתפוררת פתקה מקופלת של נייר-מחשב ועליה היו מודפסות אותיות:
"אל"ף ו"ו צד"י רי"ש בי"ת יו"ד רי"ש שי"ן ו"ו עי"ן."
"מה השאלה? הרי זו ההודעה הסודית!" אמר קפיטן יוקי.
"אבל איך הגיעה לכאן? לקופסה?"
"אני שמתי אותה."
"מתי?"
"בדרך," השיב קפיטן יוקי, באופן די סתמי, זאת מוכרח אני לומר.
"ולא החבאת שם קודם את הקופסה, ובטעות שכחת בה את התווית שלה?"
"לשם מה היה עליי לעשות זאת?"
"אולי רצית להמציא משהו כמו 'מחפשים את המטמון'?"
"רואים שיש לך דמיון של סופר," חייך קפיטן יוקי, "שובב! מלא המצאות מעניינות. אבל אנחנו משלחת רצינית מאוד, ולא היה עולה על דעתנו לצאת לחפש מטמון מזוייף, כזה שהתווית עדיין מודבקת עליו! אל תדאג, באמצעים המשוכללים שלנו אנו מגלים מיד כל רמאות! ואם בכל זאת תמצא פעם פתקה בכתב-ידו של סבא שלך, ובה פרטים נוספים על אוצר בִּיר שׁוּעַ, אל תהסס להודיע לנו מיד. אולי רני באמת צודק, והטבעת היא מתנתו של שלמה המלך לבלקיס מלכת שבא?"
ובסיימו דבריו העיף אותי בתנופה אחת חזרה לגודלי הטבעי ונתיישבתי על כסאי, ליד שולחן-הכתיבה. ובו-ברגע נעלמו שלושתם במכונית-המחץ פרושת-הכנפיים, יחד עם אוצר הבאר הראשונה, והותירו אחריהם באוויר רק ריח בעירה קל של דלק המנוע הסילוני בשעת המראתם, ואת בקבוק המים ששאבו למעני מן הבאר – על שולחני.

אחרית דבר

על בקבוק-המים שומר אני מכל משמר עד עצם היום הזה, אבל השלושה לא שמרו בסוד את דבר גילוי האוצר בבאר הראשונה. בבת-אחת נתפרסם הדבר בכל העיתונים, וכפי שאתם זוכרים היתה גם כתבה מצולמת בטלוויזיה. אבבטן, שחשב תחילה לפרסם את הסיפור בהמשכים בעיתונו "העצלן הצעיר", לא התאפק וסיפר על גבורותיו לחבריו העיתונאים במזנון 'בית סוקולוב' בתל-אביב, זה הבית של אגודת העיתונאים, וכך דלף הסוד, וזו גם הסיבה מדוע, בסופו של דבר, לא נתפרסם "אוצר הבאר הראשונה" בעיתונו של אבבטן. הרי אין טעם להדפיס מדי שבוע פרק של סיפור-תעלומה, כאשר כל הקוראים כבר יודעים את הסוף – היכן טמון האוצר, ומהו.

*
לפני ימים אחדים ביקרתי בפתח-תקווה. כאשר עברתי בכיכר-המייסדים נדהמתי לראות כי היא חפורה כולה בידי עשרות אנשים אשר סילקו את אריחי-הבטון המכוערים; ואחדים מהם, אתים ומעדרים בידיהם, חופרים את הבאר הראשונה ומעמיקים בה, מנקים את קירותיה ומעלים בסל הקשור לחבל על גלגילה, את העפר ושברי האבנים מן הבאר למעלה; והקיוסק הכחול של מפעל הפיס נותץ כליל ונעלם. וכשאלתי מה קרה, ענה לי אחד מזקני פתח-תקווה –
"אינך יודע? מאז שפירסמתם בעיתונים על האוצר שנמצא בעמקי הבאר, החלו אנשים חופרים בה ובכיכר כולה כדי למצוא עוד אוצרות. עוד מעט יגיעו לתחתיתה, ואומרים כי הפעם העירייה לא תסתום אותה בשנית אלא יקימו מעליה גלגלת עם חבל ודלי, ופקיד מיוחד של העירייה יעמוד שם וישאב את המים לכוסותיהם של המבקרים, וכל הנשים העקרות תבואנה לשתות ממי הבאר הראשונה, סגולה להריון, וכדי שלא תעמודנה בשמש יטעו מחדש גם את הגן מסביב, ואולי גם יקימו מפעל לשיווק המים האלה בבקבוקים בשם 'מי תקווה'."
ואז חשבתי שאולי, אולי בכל זאת טמן קפיטן יוקי את האוצר בעמקי הבאר, ומתח את כולם כמו בתוכנית "מחפשים את המטמון", וכי האוצר האמיתי שנתגלה היא הבאר הראשונה עצמה, אשר מעתה לא תיסתם עוד לעולם וכל הרוצה יוכל לשתות ממימיה כאוות נפשו.

– סוף –

תל-אביב, בתשרי תשמ"ב
28 בספטמבר עד 9 באוקטובר 1981