על ספרה של דינה קטן בן-ציון
"זמנים בתוכנו"
הקיבוץ המאוחד 1993, 48 עמ'
ייתכן שאני צריך להתבייש על כך שספרון שירה מצוין זה של דינה קטן בן-ציון הגיע לשולחני רק בימים אלה של תום שנת תש"ף. היכרתי קצת ממחקריה על ספרות נשים יהודיות ביוגוסלביה לשעבר, ונחשפתי גם לתרגומים שלה מסרבו-קרואטית, אבל אני מודה לבושתי שלא התוודעתי למכמני שירתה, והרשימה הזאת נועדה לכפר על חטאי זה.
נתחיל בכך שאני מתחקה בדרך כלל בספר שירה על האישים המוזכרים, או המרומזים בשירים – זה מאפשר לי למצוא מפתח לסודות המחבר/ת, והרי ידוע כי שירה טובה לעולם אינה מצהירה בראש חוצות את כוונותיה, והקורא המיומן תר אחרי סודותיה, ונהנה הנאה רבה כאשר הוא מצליח להתחקות אחרי הרמזים הכמוסים.
בין האישים המוזכרים בשירים ובהקדשות ניתן למצוא את מטרלינק ("הציפור הכחולה"), דנטה ("הקומדיה האלוהית"), גוגול (ציטוט). בולט צבר שמות הציירים והפסלים: חוה אפשטיין, בתיה לישנסקי, דויד הנדלר – ומדוע משכו את ליבי שמות אלה? כי השירים שבקובץ הזה מצטיינים בציורים לשוניים, כאילו ביקשה המשוררת להעביר יכולות מאמנות אחת לשנייה.
והרי קצת דוגמאות של ציורים באמצעות מילים:
בכלא העצבות העמוקה, בחלל הממשות
מטפסים בני אזובי גאולה ראשונים
רמזי ניצחונות ירוקים
שבהישג העין.
"חיבורים", עמ' 7
והדימוי הזה הולך ומתפרש על פני השיר כולו, והופך לקונסיט, ובהמשך:
שמור נפשי מקול משק עטלפים
מתחזים לציפורי שיר.
ותמונה אחרת:
לרגעים אנקור פעוט מוצא לו שם הרף מנוח
מביט כה וכה, ושב לענייניו.
"על מצב העץ בגן השכן", עמ' 9

דשא הוא מערכה על הירוק
תמיד בעיצומה,
בעלוות הקלמנטינה ובעצי האשכולית
פריחה מבצבצת לבנה, וריחה
בעונה הבוערת של כלולות הדר...
"במבוא הבית", עמ' 12

והרי עוד מספר ציורים לשוניים:
גמישות המעבר של הרקת חשמל הזרם הלשוני
"תרגום, שם משחק", עמ' 19

להיות
כנפיים של פחד גבוה
"צבעי היסוד", עמ' 20

אלם שכחת האבן
"מילת יחס", עמ' 26

החומר שלה נגאל מפצע הכאב החי
"ציפורן", עמ' 36

גם דימויים מאוד ייחודיים נמצא בקובץ:

הגעגועים שאינם ממיתים
הם כמים חיים לעופות המדבר
"דנייפר בישראל", עמ' 41

אני הבדיה של חיי.
"בינואר", עמ' 43

הנושאים בקובץ הצנוע הזה חובקים עולמות: יגון העקרות של אימותינו, של חנה בשילה, ורחל המשוררת: "... היא נושאת כחותם מלובן, / ברחומיותה / את עולל האין" ("עקרה", עמ' 15. ראו גם "אופוס" עמ' 17-16).
עדות ניצולי השואה: "סיפרת על המדור האחד-עשר / המשך גרמני של הקומדיה האלוהית" ("עדות", עמ' 23). הגטו היהודי שהיה פעם בעיר הקסטיליאנית בורגוס: "ממעל, בחלון הקתדרלה, בשני משולשים צלובים / מגן דויד רקוע מאותת" ("בקתדרלה בבורגוס", עמ' 29).
דרך סדק בקיר הדוברת רואה עולם ומלואו: "ככל שהסדק הזה מתרחב, גדלה פיסת השמיים הנחשפת לעיניי" ("ואלה תולדות", עמ' 14). נדודי מגורשי ספרד מועצמים על ידי קורות האב המנוח: "עד טולדו, קורדובה או גרנדה. בעל כורחם נדדו גם משם / בדרכים מלסטמות בואכה סרייבו" ("זמנים בתוכנו", עמ' 21; שם השיר הזה נבחר ככותרת לספר כולו). וכן, איך לא? – לבטיו של עולה חדש עם השפה ("דנייפר בישראל", עמ' 41-40).
יש בספר גם שני שירי אהבה: "שיר אהבה קטן" (עמ' 24) ו"היערכות" (עמ' 27): "בחושך הקר נעימה / קרבת גופךָ."
השיר "טיפול משפחתי" (עמ' 5) מתאר לכאורה את הקשרים שבין בני המשפחה החיים והמתים, אבל ניתן לחוש בו איזו אווירה אידיאלית עליה דיברו נביאינו, על ימים שבהם יגור זאב עם כבש: "... המים יקשיבו / לאבן. האבן תדבר עם הרוח. הרוח / תסכין עם המתכת. האהבה תעשה הסכם / עם האיבה. המת / יגיב אל החי / והחי ישמע."
השיר "טיפול משפחתי" זרוע בפסיחות, אמצעי פואטי שהמשוררת לא מרבה בו. חרוז אין בכלל בקובץ, אבל הקורא לעצמו את השירים חש בהתנגנות שלהם לאוזן. הקורא ימצא בקובץ מעין "בן דוד" של הפזמון: "מי שמביט בעץ מפוחם" בשיר "מלחמות", עמ' 28, ו"קלות" בשיר "קלות", עמ' 46.
רוב המשוררים משבצים בקובציהם שירים ארס-פואטיים. בקובץ הזה מצאתי רק בית ארס-פואטי אחד: "שמחת השיר, לא יודע איך בא לעולם. מילים אוזלות / לשוב אולי, ספונות בסוד לשון. / כאצטרובל השיר נושר, חשוף לשכחת קרקע פורה / ולדיבר שחייו בו כלים" ("אופוס", עמ' 17).
סקרתי רק מעט ממה שניתן להתרשם מהקובץ היפה הזה, שהגעתי אליו באיחור של 27 שנים.
משה גרנות