על ספר שיריו של אביחי קמחי "מן המעט"

עמדה 2020, 79 עמ'

אווירה סוריאליסטית שורה בחלק לא מבוטל משירי הקובץ שלפנינו – אעשה עוול לשיר יפה כמו "זרה" (עמ' 13), אבל לצורך הטיעון אני מבקש "לסכם" אותו: הדובר נמצא בספינה עם עוד עשרה אנשים. לאחר העגינה הוא מוצא עצמו לצד אישה טובלת בעירום. האישה צוללת, והוא מבקש לקרוא לה, אבל מסתבר לו שאין לו קול. הוא עולה לחוף, וכנראה נכנס לפאב, שם הוא מוצא את האישה מאחורי דלפק, והיא מגישה לו כוסית, גבינה מלוחה וצלוחית שמן זית. אורחי הפאב רוקדים סביבה, והדובר נמשך לזרועותיה. בהמשך האישה הופכת לאישה אחרת, אישה שהדובר פגש לפני שנים, שנשארה בעלומיה.

ובכן, לא צריך להכביר מילים על כך שגלגולים כאלה – אישה עירומה שצוללת למים, הופכת באחת להיות ברמנית, הדמות המרכזית במסיבת ריקודים, ואחר כך הופכת לאישה שהדובר הכיר, ושנשארה צעירה כפי שזכר אותה – ובכן גלגולים כאלה קורים רק בחלום, והאישה על גלגוליה השונים מזכירים לי ציור של הצייר הסוריאליסט דלבו (Paul Delvaux) "ההד", שם מצוירת אישה עירומה החוזרת על עצמה כמו הד לאורך רחוב ריק. נראה לי שהצייר והמשורר שלנו מתכתבים עם תמונה סוריאליסטית ב"פגישה לאין קץ" של אלתרמן: "עד קווי העצב, עד עינות הליל, / ברחובות ברזל ריקים וארוכים, / אלוהיי ציווני שאת לעולליך, / מעוניי הרב שקדים וצימוקים."

והנה עוד דוגמה:

ושיר שיוצא מנשמה אחת

ברחוב עתיק של בתי אבן מטולאים

מגיע לביתי בדרך תוהה

ואת שאין לך ממשות

משוטטת ובאה עד אליי

"בדרך אליי" (עמ' 15)

שהקורא לא יחשוד בי שמתוך עצלות התעלמתי מסימני הפיסוק – מסתבר שבכל הקובץ אין סימני פיסוק למעט מירכאות וסוגריים פעם או פעמיים. כתיבה כזאת מאפשרת לקורא להפליג בפירושיו לכתוב על פי פיסוק מדומיין.

מטמורפוזות חלומיות כאלו מצויות בשירים נוספים, כגון בשיר "מטפחת אדומה" (עמ' 18) – האופנוע, עליו רוכב הדובר, הופך משחור לאדום.

כידוע, מפגשים עם אנשים מעולם האמת מתאפשרים רק בהזיות ובחלומות – בשיר "רבין" (עמ' 39) מתנהלת "שיחה" בין הדובר לראש הממשלה שנרצח:

הוא (רבין) שאל אם יש לי אש

אמרתי לו שאיני מעשן

מאז 2009 בנסיבות טרגיות

והוא אמר שגם הוא מאז 1995

בנסיבות אשר עליהן יש מחלוקת

שאלתי אם הוא כואב

הוא חייך בביישנות ואמר

אני מת

המשורר מזכיר את שנת 2009 ו"נסיבות טרגיות", וברור שהוא מתכוון למחלת הסרטן הקשה שעברה עליו, ועליה כתב את הספר "רשימון סרטן" (צור אות, 2011), ורמזים על הניסיון הקשה הזה מבליחים גם בספרי השירה הקודמים לנוכחי, וגם בקובץ שלנו ("מקרה פרטי" עמ' 53-52 ). ובכן, רק בחלום ובהזייה יכול אדם לשוחח עם אדם מת. "שיחות" כאלו מנהל הדובר עם סבו בשיר "שורש" (עמ'59), ועם אביו בשיר "ערפילים" (עמ' 27):

ברחוב בוסתנאי

פגשתי את אבי המת

ששילב ידיו מאחורי גבו

היתה זו שעת ערפילים

צעדנו לאט וידי בכיסי

בעוד שעה תיכנס השבת

ולא היה צורך בשאלות

כביכול, השגרה נמשכת גם אחרי מות האב, והכול ידוע וברור מה שצריך לקרות עם כניסת השבת.

באפוס ההינדי "המהברטה" מובעת התהייה על כך שכל בני האדם הרי סופם למות, ובכל זאת כל מוות נתפס כהפתעה שכביכול לא ניתן היה לחזותה. באפוס שלנו, ספר בראשית, המוות לא נתפס כדרכו של עולם כפי שתיכנן אותו האל, אלא כתוצאה של תקלה, של אי-ציות. המוות הוא אחד מתוך שלושת מוקדי הפילוסופיה והאמנות מאז שהאדם הפך להיות "אדם חושב". המוקדים השניים האחרים הם האל (בעיקר מאבק עקר נגדו) והארוס. שיר מרטיט, המתאר מוות מיותר, הבא בחטף על האדם, הוא השיר "מסקנת הוועדה" (עמ' 42), שמנתב את הקורא אל הסרקזם המתבקש:

מה לא ברור

כשמנוף קורס באתר בנייה

ובאבחה אחת לוקח איתו 4 פועלים

לעולם בו לא משלמים ביטוח לאומי

הפיסוק המתבקש חסר, אבל הקורא יודע, ועוד איך – למלא את החסר

המשורר שלנו מתכתב עם עמיחי, והוא חש אליו קרבה של תלמיד לרבו ("עורי", עמ' 19; "תלמיד" עמ' 60) עגנון ואגתה כריסטי, שהיתה אהובה על אביו ("אבי בלילותיו", עמ' 28), והוא מתכתב גם עם דליה רביקוביץ', למרות שאיננו מזכיר את שמה. בשיר "אישה" (עמ' 11) מופיעות השורות: "ושם ידעתי תשוקה / שלא היתה כמוה", שורות שבמכוון מזכירות את שורותיה של דליה רביקוביץ' בשיר "חמדה" (בקובץ "אהבת תפוח הזהב", 1969): "שם ידעתי חמדה שלא היתה כמוה / והיום ההוא היה יום שביעי בשבת."

המחשבות על המוות מובילות בהכרח להכרה שהשנים חולפות, והנעורים גזו – אינם, והמאמצים חסרי התוחלת להחזירם גורמים לתסכול, כפי שהם מתוארים בצורה מרגשת בשיר "מן המעט" (עמ' 30; שמו של השיר כשם כותרת הקובץ כולו): הדובר מבחין ששיבה זרקה בשערו ובזקנו, והוא חוכך בדעתו אם לנהוג כפי שנהג בגיל 17, כששתה שלוש כוסות בירה משכרות בפאב ברחוב הלל, וכשחזר הביתה, אימא הכינה לו לחמניות טריות מרוחות בחמאה.

מיספר שירים בקובץ הגותיים מאוד, מה שנהוג לכנות "שירים על מצבו של האדם". בשיר "אדם" (עמ' 33) מתואר המאבק שבין הקטגור לסנגור שבנפש האדם, כאשר ידו של הקטגור על העליונה, ולסנגור לא נותר אלא לחכות "לסיום ההליך". אני שוב מבקש להצביע על התכתבות של המשורר שלנו עם אלתרמן בשיר "איגרת", שם מתואר מאבק בין "האני הטוב" ל"אני הרע", כשהניצחון הוא נחלתו של האחרון.

בשיר "פירוש" (עמ' 47-46) מצהיר הדובר: "האדם מחפש משמעות זו אקסיומה", ונשאלת השאלה אם המשמעות המבוקשת איננה אלא תשוקת ההגשמה. השיר "אדמה" (עמ' 58) מתחיל במילים: "אני כותב כי איני בטוח מי אני". ובשיר "בשר ודם" (עמ' 65) הדובר בא חשבון עם האל שמרעיף על האדם שפע קללות ככתוב בספר ויקרא פרק כ"ו ובספר דברים פרק כ"ח.

בשיר האחרון שהזכרתי יש נימה ארס-פואטית. נימה כזאת ניתן למצוא גם בשירים "שורש" (עמ' 59), "חבל" (עמ' 61), "יש עת" (עמ' 64), "דרוך" (עמ' 67).

אביחי קמחי ממעיט מאוד בסממנים פרוסודיים: אין בקובץ חרוז ומשקל, כמו במרבית השירה המודרנית, אבל יש בקובץ "הבן-דוד" של החרוז – הקלמבור: "בדיל" // "בדלי סיגריות" (עמ' 28); "ניסוי ותהייה" // "טעייה וניסוי" (עמ' 52).

יש בקובץ לשון פיגורטיבית שנחרתת בזיכרון: "הרחוב אמר קיץ" (עמ' 17), "האוויר קם משנת חורף"; "כפות רגלינו הצמאות" (עמ' 21), "עננת עצב מרחפת / מונעת מהשבת / להיכנס" (עמ' 24), "הרחוב עייף וצמא לשקיעה" (עמ' 40), "קשרתי עצמי לחבל / עשוי מילים" (עמ' 61).

ברור שלא מיציתי כל מה שניתן לומר על קובץ שירים מעניין זה: לא הזכרתי את השירים הארוטיים, שירים שנושאם הוא השפה, שירים על ירושלים, עיר הולדתו ומגוריו של המשורר, שירים על הארץ האהובה שאוכלת בניה ובנותיה. רצנזיה לא אמורה לכסות את כל פניו של קובץ שירים, היא אמורה להצביע על סגולות הקובץ, ובמקרה שלנו לתאר עד כמה הקובץ הזה מרתק בתכניו ובדרכי ההבעה.

משה גרנות