עם האלימות כלפי נשים
הכול מסכימים שחייבת להיות דרך להתמודד עם הזוועה שפוקדת את החברה הישראלית, זוועה המכונה בשמות המכובסים "אלימות במשפחה", וקצת יותר ממוקד – "אלימות נגד נשים", אבל באמת איך עושים את זה? – שאלה גדולה! מי שעוסק בחינוך מודע לכך שגם אם יש באמתחתו של מישהו הצעה מועילה לפתרון הבעייה הקשה – מוטב שייגש אליה בכל הענווה הראויה, כי בשדה החינוך נתקלים גם הטובים שבינינו במהמורות בלתי צפויות.
לפני שאגש לפרט את הצעתי אני מבקש להציע שני מונחים שאני מרבה להשתמש בהם בחיבוריי, הגם שאני מודע לכך שיש בהם פרצות לא מעטות – המונחים הם "האדם המיתי" ו"האדם המדעי".
במונח הראשון אני מתכוון לאדם שדרך חשיבתו מושתתת על ציות לסמכות, שאין לה כל בסיס במציאות הניתנת לבדיקה בחושים ובשכל הישר. הוא מאמין שיש כוחות על-טבעיים השולטים בעולם, שיוצרים קשר עם בחירים, ומצווים ציוויים באמצעות יחידי סגולה בעלי כוחות על-טבעיים. ובכן, "האדם המיתי" רואה את סבלה של האישה בכל הנוגע לפרייה ורבייה, וההסבר לכך הוא מקבל מהמיתוס: הוטל עונש, כביכול, על האישה משום איזה חטא קדמון, ועליה לשאת עונש זה לנצח נצחים.
"האדם המדעי" הוא טיפוס חדש, הקיים בעולם כ-250 שנה, מאז צעדיו הראשונים של המדע, זה אשר גילה לראשונה סיבות המעוגנות במציאות להסברת התופעות. אין הכוונה שהוא מבין במדע, אך הוא הפנים את התובנה שבמדע קשה לשקר לאורך זמן, לכן אם יופיעו לפניו איש דת (שהוא בר-סמכא עבור "האדם המיתי") ויקבע שהעולם נברא לפני פחות מ-6000 שנים, ולעומתו יופיע איש מדע שיקבע כי גיל העולם נמדד במיליארדי שנים – "האדם המדעי" יקבל את גרסתו של איש המדע, שכן אם זה טעה, או שיקר, יקום מייד איש מדע אחר ויעמיד אותו על טעותו או על שקריו. לעומת זאת, הסמכות המיתית רשאית לשקר ללא כל הגבלה.
הדרך המדעית היטיבה עם האנושות: מי שמקבל את סמכותו של הרופא על פני זאת של המכשף, או של עושה הניסים הדתי – יש לו יותר סיכויים להירפא. מי שאיננו מבזבז אנרגיה ומשאבים כדי להשקיט את זעמם של האלים והרוחות הרעות, ואת תאוותם של "באי כוחם", יכול להשקיע אנרגיות ומשאבים לרווחתו של האדם. על "האדם המיתי " מקובל כי מי שסובל – מגיע לו לסבול מידי שמיים, ואילו המבט "המדעי" מלמד כי הסבל איננו קשור בחטא כלשהו, אלא בגורמים פנימיים (גנטיקה), או חיצוניים (חיידקים, וירוסים, חומרים רעילים). במבט כזה ניתן ביתר קלות להגיע לאמפתיה, כי הסבל יכול להיות מנתו של כל אחד, בלי שום אשמה. האמפתיה הזאת היא הבסיס להתנהגות ההומניסטית המובילה למדיניות של סעד ורווחוה.
כוונתה של ההקדמה הזאת היא לנתב את הקורא אל מה שנראה כשורשיה של האלימות כלפי נשים שהפכה למכת מדינה – מסתבר שבסביבה הגיאוגרפית בה נמצאת מדינת ישראל שולטת הגישה המיתית, בה נתפסת האישה כחלשה "בדין", כי היה איזה חטא קדמון, שבעטיו היא נענשת לנצח: עליה לעטות כיסוי מכף רגל ועד ראש, אסור לה לעסוק במלאכות גבריות (בערב הסעודית עד 2019 אסור היה לנשים לנהוג), אסור לה לבלות בבתי קפה ללא ליווי גברי, אסור לה ליהנות ממין (מילת נשים), אסור לה לעסוק בספורט, ולחייה אין כמעט מחיר (במדינה שכנה לנו העונש על רצח נשים בשל כבוד המשפחה הוא שנה אחת בלבד!)
נשים נמכרות, ואין להן זכות לבחור את בן הזוג. מסתבר שגישה "מיתית" שולטת באוכלוסיות לא מעטות בארץ המתקדמת שלנו – יש אוכלוסיות שבהן הבעל לומד תורה, והאישה יולדת, מגדלת ילדים ומפרנסת את הבית, ואין לתמוה על העיוות הנורא הזה בעולם הדתי, הרי הרמב"ם, הנשר הגדול, סבר שהאישה צריכה להיות המשרתת של בעלה: אישה חייבת לרחוץ לבעלה פניו, ידיו ורגליו, למזוג לו את הכוס ולהציע לו את המיטה, ואם היא נמנעת מהמלאכות המוטלות עליה, "כופין אותה ועושה, אפילו בשוט" (משנה תורה, סדר נשים, הלכות אישות, פרק כ"א, הלכות ג', י'; על הזכות להכות אישה ראו בקוראן סורה ד' 2, 39-38, סורה ז' 7 בתרגום יוסף יואל ריבלין).
בארץ שלנו יש תמהיל של "המיתי" והמדעי", שתוצאתו – מפח נפש! גברים ישראלים רבים חסרי סבלנות כלפי נשים, ועשרות אלפים מהם נוהגים באישה כמו בשק חבטות. "המהדירים" הורגים נשים משום כבוד המשפחה, משום קנאה חולנית ומשום סתם אגוצנטריות אינפנטילית.
המצב מעורר חלחלה וייאוש, ולא נראה לכך מוצא ללא התערבות חינוכית דרסטית. חובה להציג בפני החניכים שלנו כי החברות "המיתיות", שמפלות את האישה – הן כולן, בלי יוצא מן הכלל – חברות נחשלות ומפגרות הנמצאות בשולי התרבות האנושית. כל מדינה המגבילה את חופש האישה (בלבוש, בעיסוק, בתנועה, בהתאגדות ובשלטון) היא לעולם מדינה מפגרת, ועל הרוב ההצטיינות היחידה שלה היא בהפצת טרור. צריך להראות לחניכינו שאפילו "תועלתית" צריך לסלוד מהעולם המפלה נשים. ציינתי "תועלתית", כי הרי האדם ההגון, המוסרי, ממילא מנוע מהפלייה כלשהי.
קל יהיה, לדעתי, לשכנע את חניכינו כנגד האטוויזם "המיתי" – יותר קשה יהיה להיאבק ביסוד הפסוידו-מדעי – אני מתכוון לבשורה הפמיניסטית הרדיקלית שגרמה, אולי מתוך ככוונות טובות, לעוול קשה לנשים עצמן. גישה זאת מדברת על שיוויון בין המינים, וקובעת שאין דבר שגברים עושים, והנשים אינן יכולות לעשות, כי לפי גישה זאת חולשת האישה היא פועל יוצא של מוסכמה חברתית, ואיננה הכרח טבעי.
זאת גישה פסוידו-מדעית, כי למרות שהיא מסתמכת על סקרים ועל מחקרים, היא בעלת תוקף בעיקר בזכות האמונה שמאמינים בה שוחריה, והרי האמונה היתה מאז ומעולם קרקע פורייה לשקרים ולסילופים. הטענה בדבר שלוויון פיזי ונפשי בין המינים היא שקרית לחלוטין! מסתבר שהטבע הוא בלתי דמוקרטי – הוא הטיל על האישה את כל העול הכבד של הפרייה והרבייה: היא נושאת ברחמה את העובר עד הלידה, יולדת בכאב גדול ובסכנה גדולה, היא מזינה את הוולד אחרי הלידה מהחלב שגופה מייצר.
בטבע, בעיקר אצל היונקים, הזכר חזק פי כמה מן נקבה, והוא בכלל איננו נחוץ אחרי ההזדווגות, על הרוב הוא עלול אפילו להזיק. גם האדם הוא יונק, ולולא היה הזכר האנושי חזק בהרבה מהנקבה, לא היינו צריכים להתמודד עם המכה הקשה הזאת שמכינים אותה בשפה נקייה "אלימות במשפחה". ההבדלים בעוצמה הפיזית בין המינים הם כל כך גדולים, שההטפות הפמיניסטיות הרדיקליות לנשים לתפוס עמדות "גבריות" עושות עוול לנשים עצמן. לדעתי, לא צריך להפוך נשים לגברים, צריך להפוך גברים אלימים לבני אדם. התקווה כי הנשים יתפסו עמדות של הגברים בשדה הקרב ובעבודות "הגבריות" – נראית בעיניי חסרת שחר: אינני רואה לנגד עיניי אפשרות שמחר תקמנה נשים איגודים של סבלות, מסגרות, מכונאיות, מפעילות ציוד מכני כבד, בנאיות המטפסות על פיגומים בקומה ה-25. בודדות אולי כן, כמו למשל בקורס טיס, או בקורס מפקדי טנקים – אך מזה לא יכול להיבנות שוויון.
הטענה הצודקת של הפמיניסטיות היא שהגברים האלימים המציאו את כל מנגנוני ההרג, וסיבכו את האנושות במערבולת של הרס, דם, אש ותימרות עשן. מה טעם, אם כן, לדחוף את הנשים דווקא לאפיק האלים הזה? מה טעם להתפאר שיש נשים שמצליחות לסיים קורס טיס, קורס חובלים, קורס מפקדי טנקים? הרי המקצוע "הנשי", החינוך – הוא הרבה יותר חיובי, והרבה יותר חיוני לחברה, ובו יש לנשים רוב מוחלט, ולשמחת הכול – גם עמדות מפתח, כגון משרות מנכ"לית משרד החינוך, מנהלות מחוזות, מנהלות אגפי חינוך בעיריות. מדוע לא להפוך את המקצוע הזה, החשוב לאין ערוך ממקצוע הלחימה – למקור של גאווה? הרי באמת לחנך אדם צעיר היא מטרה הרבה יותר נעלה מאשר ללמד אותו ללחום, שכמובן, בארצנו הוא הכרח בל יגונה..
קודם כול, ולפני הכול צריכים להישיר מבט אל האמת, ורק אחר כך לפנות אל האפיק החינוכי, ואף לאפיק ההטפתי (מילה בלתי אופנתית בעליל!) – וכמו שבשנות השישים של המאה הקודמת היו אוספות אחיות בתי הספר את הבנות בכיתה ה' כדי לגלות להן את התמורות הגופניות בפניהן הן עומדות, כך מן הראוי עתה לאסוף את הבנים בגיל צעיר ביותר ולהבהיר להם את העובדות, ואחר כך להטיף להם מוסר, ממש, בלי חשש!
העובדות שהבנים צריכים לדעת הן שהנשים פגיעות מאוד בעיקר בימים שהטבע מתעלם מאישיותן והופך אותן לאובייקט. הבנים צריכים לדעת שהנשים שונות לגמרי ביחסן למין, ואסור להם להקיש מתחושות עצמם אליהן. הם צריכים לדעת שנשים הרות ויולדות בייסורים קשים. הבנים צריכים להבין כי הכוח שלהם לא נועד לאפיקים של הרס, אלא כדי להגן על המשפחה ולהביא לרווחתה (למרות שנשים היום מפרנסות את עצמן בכבוד).
אני רואה לנגד עיניי את עקימת השפתיים של הפמיניסטיות הרדיקליות למקרא משפט "שוביניסטי" זה, אך לדעתי, מוטב להכיר במציאות מאשר להמציא מציאות ערטילאית. הבנים צריכים לדעת כי תפקידם בפרייה ורבייה הוא אפסי, ולכן חובה קטגורית של התבונה והמוסר היא למלא את התפקידים במסירות הראויה: פרנסה, קורת גג והגנה. מלך החיות איננו דוגמה טובה איך צריך להתנהג זכר אנושי – האריה חזק ומרשים, והוא שולט באורח מוחלט במשפחתו, אבל הוא חסר תועלת לחלוטין, והוא גם פגע רע עבור קרוביו: לאחר שהלביאה מצליחה להשיג טרף (הזכר לא משתתף בציד!) – הוא מגרש אותה ואת צאצאיה מהכֵּרה, ורק לאחר שהשביע את רעבונו – רק אז הוא מרשה להם ללקט שאריות. הכוח האדיר שהעניק לו הטבע הופך אותו לטפיל המשליט טרור, והוא דומה להפליא לגבר "המיתי", האלים, שמשליט טרור בבת זוגו ובצאצאיו, שהצדקת מעשיו טמונה אך ורק בכוחו.
דוגמה ראויה לחיקוי היא מעולמן של הציפורים והעופות, שאצל מרביתם הזכר בונה את הקן, ומזמין אליו את הנקבה, דוגר לפי תור על הביצים, מגן על הגוזלים, ומביא טרף להם ולזוגתו. מכמיר את הלב לצפות במסירות ללא גבול של הפינגווין הזכר לזוגתו ולגוזלו (על הרוב מדובר רק בגוזל אחד). אצל העופות הזכר לרוב הוא יותר גדול, יותר חזק, וגם יותר מקושט, אך עובדות אלו אינן הופכות אותו לטפיל ואלים – כמו אצל חלק מהזכרים אצל היונקים, וכמו אצל חלק לא מבוטל מהזכרים שבין בני האדם.
צריך לחנוך לנער על פי דרכה של הנערה – צריך להטיף לאדיבות מופלגת ולאבירות כלפי נשים, לא כמחווה של חסד, כפי שהיה נהוג באירופה לפני זמן לא רב, אלא כמסקנה תבונית-מוסרית. כל דרך אחרת שניסתה האנושות המודרנית "השוויונית" נכשלה, והביאה רק כאב וסבל. הגבר של היום הוא תוצר החינוך שחשבנו אותו למתקדם אתמול. מדי פעם צריכים לעשות רוויזיות במחשבות, ואם יש תורת חיים שכשלה, צריך להסתייג ממנה באומץ. אני מאמין כי אמירת האמת והסקת מסקנות ממנה היא הדרך הנכונה. המצאת מציאות וירטואלית איננה יכולה לסייע בפתרון בעייה הנובעת מהמציאות הממשית.
משה גרנות