על ספר שיריו של רון גרא

"הבהוב אחד של חסד"

צבעונים 2020, 455 עמ'

בספר שלפנינו קובצו שירים חדשים של רון גרא, וכן מבחר של שירים מתוך 12 ספריו הקודמים. המוטו של הספר : "עדיף לאהוב ולאבד – מלא לאהוב כלל" (אלפרד טניסון), ובהמשך יתוודע הקורא למשמעותו של ציטוט זה בחייו ובשירתו של מחבר ספרנו זה.

השירים ברובם ליריים, אישיים מאוד וחושפניים מאוד. הקורא מתוודע אל הכאבים והפצעים שהרו את השירים הנוגעים ללב: היתה אהבה בחייו ("אוהב אותך", עמ' 197), אך הנישואין היו "עשוקים" ("מסע חיפוש", עמ' 60). הוא מקונן על אהובה שהכזיבה (עמ' 171), ומסתבר שמצא אותה במיטה עם אחר ("ריחות זרים", עמ' 205, ראו גם "את ואני", עמ' 213, "אהבה בת שלושים", עמ' 240) הנישואין התפרקו, ועל הטראומה הזאת כתב ספר שלם ("בנעלי גירושין", 1995), לגירושין נלווים הייסורים הקשורים בילדים, שמכאן ואילך יהיו רחוקים מהאב, ויבקרו אותו במועדים מסוימים ("ילדתי", עמ' 203, "מחוץ לנעלי הבית", עמ' 207, "אבא יד שנייה", עמ' 209, "הילדים", עמ' 210). המשורר מתאר את אובדן האושר עם הפרידה (עמ' 204), אובדן שמתעצם כאשר במילואים היה עליו למלא טופס בו יציין את הקרוב שאפשר לבשר לו במקרה של אסון ("בנעלי גירושין", עמ' 202), והוא תוהה אם באמת אפשר לקרוא למה שהתרחש בינו ובין אשתו – אהבה: "יש שאני בורח בלילותיי / אל אהבה שלמה שלא היתה" ("בריחת ליל", עמ' 41). לימים הוא פוגש כנראה את גרושתו, ונזכר בריחה, וחש כמו כלב עזוב ("כלב עזוב", עמ' 321).

מסתבר שהמשורר מצא נחמה על אהבתו האובדת אצל נשים אחרות, כפי שמרמזים שירי האהבה הרבים שכתב לאחר גירושיו (עמ' 51-48, 56, 218, 262). שכן הדבר היחיד שיכול להצדיק את המוות הוא, לדעתו, החוויה הארוטית ("רצון", עמ' 174). המשורר מתאר חוויה המכונה "סטוץ" עם אישה שרוצה רק אהבה של שעה ("אהבה שונה", עמ' 268), ויודע לספר גם על אהבות בתשלום ("פביאן", עמ' 114, "אהבה עוברת לסוחר" (עמ' 285).

פצעים נוספים שמשוררנו חושף: הורים שחלו, ונפטרו צעירים מדי, ואח אפילפטי, בעל התקפי זעם, שהפך לסיעודי, וגווע מול עיניו (עמ' 12, 14, 68, 73, 74, 179, 275, 276, 278, 332, 348, 350, 383, 385, 386, 387, 388), וכן מחלת הקרוהן ממנה הוא סובל (עמ' 165, 166 253, 340, ואולי חווה גם אירוע לב (עמ' 238).

הנחמה הגדולה על הפצעים שהמשורר חושף היא במפגש עם הנכדים: "כאשר אני מביט בך עיניי מלאות" (עמ' 423), "נכדותיי בנות הארבע" (עמ' 424), "מפגש מחודש" (עמ' 426).

אין כמעט משורר שאיננו מתמודד עם סודות השיר, ועם הכורח לכתוב שירים, מה שנהוג לכנות "שירים ארספואטיים", וגם רון גרא מתנסה בכך: השירה בעיניו היא גלגל הצלה לפצעים הרבים שחווה האדם ("מילים רעות", עמ' 95, "משורר", עמ' 100, "משוררים אלמונים" עמ' 101; "אני כותב שירה" עמ' 445, ראו גם "משורר נידח" עמ' 97). בהקשר הזה מצאתי גם שיר סאטירי על ההווי במילייה של המשוררים המתפארים במאמרים שנכתבו על יצירתם ועל הפרסים שקיבלו, או שעמדו לקבל ("אדוני הגיגית" עמ' 94).

לכאורה, מבחינה פרוסודית נוקט רון גרא בדרך הסלולה של השירה המודרנית: ויתור על חרוז ומשקל, אבל בהחלט ניתן להצביע על מאפיינים פרוסודיים המיוחדים לו, כמו האימאז' המופיע ברבים משיריו. הרי דוגמאות אחדות: "עפעפיי הלחים / נחים על מדף לילותיי" (עמ' 16), "היא לעסה פקעיות חרטה" (עמ' 53), "בפנים מעונים / מאוננת בשפתיים יחפות / לכל חולף" (עמ' 113), "ירח תלוי על מפרשי רוח" (עמ' 146), "נסענו עימו במזחלת החלום" (עמ' 201), "כותב נהרות של שתיקות" (עמ' 260).

המשורר מרבה באנפורות: על, על, על (עמ' 91), ואני, ואני, אני (עמ' 64, וראו גם עמ' 122, 150, 164, 211, 330, 444). ליד "שירים רזים", ובהם רק מילה אחת בשורה ("עם גירושיי" עמ' 232; "ליבי" עמ' 248, "חוף לא מוכרז" עמ' 265) – נמצא גם שיר הבנוי כמו סיפור בשורות ארוכות ("רווקה", עמ' 269). מסתבר שגם חרוזים אקראיים ניתן למצוא בקובץ זה: שקוע – מנוע (עמ' 126), בשר – קצר (עמ' 223), עט – עת (עמ' 318, וראו עמ' 120, 137, 322).

אחד המפתחות לעומקה ולהיקפה של שירה הוא ההתחקות אחרי אישים שהיא מתכתבת עימם. בקובץ שלפנינו נמצא התכתבויות עם קשת רחבה של יוצרים באמנות, בספרות, במוסיקה, בקולנוע, במדיניות, הרי רשימה חלקית (בסדר אלפבית): דויד אבידן, שלמה אבן גבירול, שלמה ארצי, י"ח ברנר, לאה גולדברג, יהושע סובול, גיום אפולינר, לואי אראגון, שארל בודלר, ז'אן לוק גודאר, ויטוריו דה סיקה, פיודור דוסטוייבסקי, דמוסטנס, ג'וזפה ורדי, פול ורלן, אלפרד טניסון, פרנסואה טריפו, וולפגאנג אמאדאוס מוצרט, פליקס מנדלסון, ז'אן פרה, ריימונד קארבר.

הקובץ מכיל את המיטב ביצירה של רון גרא, שירים מעניינים בתוכנם ובצורתם – בעיקר אימאז'ים מקוריים – שירים נוגעים ללב ומאוד מרגשים.

משה גרנות