על אסופת שיריה של דינה קטן בן-ציון

"פנים וכוכב"

כרמל 2019, 209 עמ'

לאחר שהתבשמתי מספר שיריה של דינה קטן בן-ציון "זמנים בתוכנו"(הקיבוץ המאוחד, 1993), ניגשתי לקרוא את אסופת השירים "פנים וכוכב", בה ניתן למצוא מבחר מתוך ששת ספרי השירה הקודמים שלה, וביניהם – גם מ"זמנים בתוכנו". וכפי שאני נוהג תמיד, גם הפעם חיפשתי את שמות האישים המשתבצים בתוך השירים, ועל הרוב מרמזים על נתיבים נעלמים אליהם חותר היוצר.

אנו פוגשים באסופה זאת את שארל בודלר ו"פרח הרוע" שלו (עמ' 43), את מחול אניטרה מאת אדוארד גריג למחזה של אנריק איבסן "פר גינט" (עמ' 45), את ניקולאי גוגול (עמ' 84, 86), את החלילן האירי המפורסם ג'יימס גאלווי (עמ' 174), את אשכול נבו (עמ' 60), הסופר שמביע סימפטיה לפליט הפלסטיני, ולעג לשוטר העברי ("ארבעה בתים וגעגוע"), ושרוב גיבוריו חותרים לנטוש את המולדת ולבחור בגלות ("נוילנד"), את איוואן, איוו אנדריץ' (עמ' 155), הסופר היוגוסלבי, זוכה פרס נובל בשנת 1961, שהמשוררת שלנו תירגמה מספריו, את נלי זק"ש, המשוררת היהודייה-הגרמנייה, זוכת פרס נובל של שנת 1966 (יחד עם ש"י עגנון). מוזכרים גם ביאליק (עמ' 175) וזלדה (עמ' 119), ומהמיתולוגיה היוונית שלוש דמויות: אריאדנה (עמ' 79), סיזיפוס (עמ' 123) ופרומתאוס (עמ' 178). נסתפק בזה.

מבט סינאופטי על תחנות התרבות הנ"ל מצביע בראש ובראשונה על רוחב השכלתה של המשוררת שלנו שהיא גם חוקרת ספרות ומתרגמת מוערכת מסרבו-קרואטית ומאנגלית, אבל הפעם באמת קשה לדלות רמזים למכמניה של שירתה, כי לדוגמה – למרות שהמחיר הכבד של החירות בא לידי ביטוי בשירתה של המשוררת שלנו (שכול של הורים על בנים שנפלו) הרי שהמבט הלאומי הפסימי של אשכול נבו, כפי שהוא מתבטא ב"נוילנד", הוא נעדר מספר שירים זה. וכך ניתן לסקור גם את שאר יצירותיהם של האישים המוזכרים בשיריה. בלית ברירה אצטרך לצלול אל מכמני השירה המשובחת הזאת ללא סיוע של רמזים מטרימים, להוציא עיון בקורות חייה (מה שעלול להרגיז את חסידי "מדע הספרות" משנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, שהיוו אנטיתיזה לגישה הביוגרפית של יוסף קלויזנר).

המשוררת שלנו נולדה בסרייבו בשנת 1937. ב-1941, בשיא זוועות "הפתרון הסופי" של הנאצים, היא בורחת עם אימה לדוברובניק, משם לעיר ספליט, והן מגורשות לאי בראץ שבקרואטיה, ומשם למחנה ריכוז שבאי ראב. ב-1945 היא עולה ארצה במסגרת עליית הנוער, חוזרת לסרייבו, ועולה ארצה עם הוריה ב-1948. ביטוי לתקופה האפלה הזאת נמצא בשיר "אבן זיכרון לזיכרונות ילדות " (עמ' 21):

... עליי להכיר בך, ילדה, שנותרה לתעות מבוהלת

לבדך בדרכי יערות רחוקים

גירוש ורעב ונדודים ופרידות בימי הילדות, דברים מצמיתים,

השיר "הן כחותם" (עמ' 29-28) נכתב לזכרם של נספי מחנה המוות יאסנוביץ. והשירים "חיית בי חיים משונים, סבתי" (עמ' 16-15) ו"חוכמת העץ" (עמ' 18-17) מתארים את הקשר האמיץ שבין הדוברת לבין סבתה, שהייתה אזרחית אוסטרו-הונגרית, שידעה את שפת הצוררים, ונספתה באושוויץ.

הגלות היתה עבור עם ישראל כישלון קולוסאלי, ששיאו היתה השואה, והינה, כשהצלחנו למרוד ב"שב ואל תעשה" שכפתה עלינו האמונה, וכבשנו לנו פיסת קרקע במולדתנו ההיסטורית בדם ואש ותמרות עשן, הינה, אנו מחויבים להקריב את מיטב בנינו על מזבח עצמאותנו. המשוררת מתארת במילים כואבות את ימי האבל של אם הקוברת את בנה שנפל:

בבוקר היום השביעי נטלה מן הצרור

וכיבדה אבני שכניו.

מן המקום ההוא צררה את גופה השח

להיעזב עמה,

אליו.

"אימא שלו" (עמ' 87)

ראו גם "להכיל", עמ' 91-90, "חדשות", עמ' 151, ו"מלאי", עמ' 192-191.

שירים מכמירי לב מופיעים בקובץ לזכרם של האם שנדדה עם הדוברת, בהיותה פעוטה, בנתיבי הייסורים בימי מלחמת העולם השנייה (המחזור "לאימי", עמ' 140-129), ומספד לאב, ניצול השואה, שלמרות עוניו, מימן את לימודיה בגימנסיה, לימודים שבשנות החמישים עלו ממון רב ("דברים בתוכנו", "ידו", עמ' 126-124).

מה שמייאש את האדם המביט אל האירועים ההיסטוריים הרצופים מעשי טירוף, הוא שלא רק שאיננו לומדים לקח מן העבר, אלא אדרבה, נדמה שהאדם מאוהב בזוועות:

הו, הו, עיני המלך בראשו

ודמנו בראשנו

...

אושרנו דרכים

שבהן מאוהבים לאיבוד נלך.

"שיעור בהיסטוריה באוניברסיטה" (עמ' 180)

מסתבר שהאסון הוא תבניתי בעולמו של האדם, במה שמכונה בז'רגון חוקרי השירה – "מצבו של האשם", וכל הזוועות שהוא מביא על עצמו הן תולדה של הרצח הראשון שבו קין הרג את אחיו, הבל:

די, קין, די,

ביאפרה, רואנדה, בוסניה, קוסובו

ראה איזו כנסיית בלהות הקמת!

"הסב אותה למלאכת בציעת הלחם" (עמ' 74)

הסיפור

הוא על קין והבל, הכול כנראה

נגזר מן המנחה, ממה שקורה

כשאין שועים לה, ולמה עזבתני אלי.

"המנחה" (עמ' 73)

ראו גם "מגדל יקר", עמ' 197.

שלוש המילים האחרונות מצטטות את תהילים כ"ב 2, אותן שאלה הברית החדשה בתיאור ייסוריו של ישו על הצלב ("אלי אלי למה שבקתני?" מתי כ"ז 26).

לא ניתן לרדת לעומק מחשבת הבורא בסוד היצירה, ולכן גם לא נדע לעולם את סודו על כך שהוא –

מקים לתחייה מדי יום את קין

על הבל אחיו להורגו.

"תרגום שם המשחק" (עמ' 75)

כשהמשוררת מזכירה סצינות מקראיות, היא מתרכזת בעיקר בדמויות נשיות, כמו העקידה מנקודת הראות של שרה, והעקרות של שרה, רבקה, רחל, חנה (עמ' 70-68).

המשוררת שלנו מתכתבת עם השירה העברית הקלאסית. למשל, בשיר "כמה גוונים של ירוק" מופיעה השורה: "היה יום ואיננו עוד" (עמ' 56), שורה המתכתבת עם שורה משירו של ביאליק "אחרי מותי": "היה איש – וראו: איננו עוד"; השורה "בן לו היה לה" בשיר "עקרה" (עמ' 68) מצטטת את השורה משירה של רחל "עקרה": "בן לו היה לי! ילד קטן." בשירה הנ"ל של המשוררת שלנו מופיעות המילים החזקות המבטאות את כאב העקרות:

בן לו היה לה. היא נושאת כחותם מלובן

ברחמה, ברחומיותה

את עולל האין.

כמו ברוב השירה המודרנית, אין בקובץ הזה חרוז (אולי חרוז אקראי – עשת / יבשת, עמ' 31), וגם לא משקל, אבל הלשון הפיגורטיבית של הקובץ מאוד עשירה. הרי קצת דוגמאות:

"בוגנוויליה מתפרעת בסגול" (עמ' 47), "בגעגועי כפור הבוקר" (עמ' 50), "הרקת חשמל הזרם הלשוני" (עמ' 75), "תאונת ילדותנו" (עמ' 83), "תשובות רכות לספיקות קשים" (עמ' 104), "עצב ירוק ממושך" (עמ' 106 – סינאסתזיה), "כנפיים של פחד גבוה" (עמ' 117), "למדתי לנעוץ את מסמרי / ההבלגה בבשר רגשותיי" (עמ' 139), "עמקות ורודה" (עמ' 148, סינאסתזיה), "אני הבדייה של חיי" (עמ' 153), "שקט הפריחה" (עמ' 158, סיאסתזיה), הקירות עטורי מילים מטפסות" (עמ' 166).

מעטים הם הפזמונים בקובץ (ראו "ואת אינך" בשיר "המיית החומר" עמ' 118), אבל יש כאן שימוש ב"בת דוד" של הפזמון – האנאפורה – בשירים "דיוקן" (עמ' 77 – שפה, שפה, שפה), "עבודת חרס" (עמ' 163 – ציפור, ציפור, ציפור), "שיעור בהיסטוריה באוניברסיטה" (עמ' 180 – הו, הו, הו).

שניים מהשירים בקובץ הם ארס-פואטיים מובהקים" "כתיבה" ו"כתיבת שירים" (עמ' 145-144), אך רמזים ארס-פואטיים ניתן למצוא גם בשירים אחרים (עמ' 89, 97). וכן, מרובות בקובץ שורות חזקות הנחרטות בזיכרון. אביא שתי דוגמאות:

חייה הקצרים וחיינו, שזכו להמשך

משבצת בפזל משותף,

אות בכתב חידה,

חלק מן השותפות

בתעלומת מלאכת החיים

"משבצת" (עמ' 81)

כל הימים,

בקור, בחום

להשכים לצידך, להגיד זה לזה

בוקר טוב שפוי, לברך לשלום

מתוך יישוב הדעת, בחיבה

כראוי לאנשים נחושים בדעתם

לנצור שלהבת נר

במקום חשוך.

"כל הימים" (עמ' 169)

ברשימה זאת הבאתי רק מעט מהשפע שהקובץ הזה משפיע על הקורא. דברים כמוסים וגלויים נוספים ימצא הקורא אוהב השירה בעצמו, ויהוו כר נרחב עבור חוקר השירה.

משה גרנות