לאחר עליית הנאצים לשלטון עלו מגרמניה לארץ שני ילדים. האחד, לודביג פפויפר, יליד וירצבורג, 1924, נולד למשפחה יהודית אורתודוכסית, למד בגן ילדים ובבית ספר יהודי בשפות עברית וגרמנית, והשני הארי זייטלבך יליד ברלין 1930, בן לאב יהודי מתבולל ואם איטלקייה קתולית אנטישמית. האב שנא כל רגע בארץ, ירד מנכסיו, חשב רק על חזרה לגרמניה, ומשלא יכול היה, התאבד.
שני הילדים העולים מגרמניה נהיו למשוררים עבריים גדולים. שניהם עיברתו את שמם. יהודה עמיחי ונתן זך. שניהם עשו מהפיכה בשירה העברית מהפיכה תוכנית וצורנית. מן הבחינה הצורנית שניהם נטשו את מסורת השירה העברית המחורזת, ומבחינה תוכנית שניהם נטשו את שירת ה"אנחנו" ועברו לשירת היחיד "האני". (אמנם עמיחי בצעירותו כתב שיר תהילה לסטלין), אבל כאן בכל זאת יש הבדל. לודביג פפויפר-יהודה עמיחי היה במקורו בחינוכו ובמסורתו יהודי דתי, ובשירתו המשיכה להדהד ה"נפש יהודי", שימו לב לשם משפחתו אותו בחר "עמיחי", ואילו הארי זייטלבך-נתן זך, הגוי, מרד בנתן אלתרמן, יליד ורשה 1914, המשורר היהודי כל כך וכמובן הציוני.
שירתו של זייטלבך-זך היתה בעברית, אבל לא שירה של "נפש יהודי". שירת יחיד של גוי שיכולה להיכתב בכל שפה. שירה שאין בה מאומה מהתרבות והמסורת היהודית, ממשורר "הצופה לבית ישראל", או מ"אהבת ישראל". עד כדי כך שאסר להשמיעה ליהודי חברון.
זו תופעה ייחודית בהיסטוריה של השירה העברית משירת התנ"ך עד ימינו. בפעם הראשונה שירה עברית גדולה הנכתבת על ידי גוי לא יהודי. גוי הכותב עברית. (דוגמה כזו לפרוזה דווקא קיימת, הסופרת העברית יֶליזָבֶטָה איוואנובנה ז'ירקובה-ביחוֹבסקי-אלישבע, שהיתה רוסיה-אירית, אבל הביעה הזדהות עם ישראל).
מעניינת ההשוואה בין הארי זייטלבך-זך לבין המשורר הגרמני הגדול שנשא את שמו, הארי (חיים) היינריך היינה. שהיה אמנם יהודי משומד אך ביטא בשיריו את "נפש יהודי" ביטוי העולה לאין ערוך על ביטויו אצל הארי זייטלבך-נתן זך. הארי היינריך היינה כתב על הרבי מבכרך, ואפילו שיר על "הנסיכה שבת" שבו שר שיר תהילה לטשאלנט. שיר מתוך אהבת ישראל. כל זאת אינו קיים כלל אצל זייטלבך-זך.
אכן בשירתו של זייטלבך-זך יש איזכורים מהתנ"ך, אבל התנ"ך שימש השראה לכל משוררי המערב הלא יהודים. שירת כזו יכולה להיכתב בגרמנית או באנגלית. (בשירת ג'ורג' גורדון ביירון – "הלורד ביירון", יש הרבה יותר הזדהות עם הגורל היהודי מאשר בשירתו).
הדבר הבולט ביותר הוא שהארי זייטלבך כיליד ברלין, בירת הרייך, אדם ששפת אימו גרמנית, אין בשירתו כל הד לגורל יהודי גרמניה בפרט, ובכלל שום ביטוי לגורל היהודי בשואה. זה בולט עוד ביתר שאת על רקע העובדה שהוא היה מתרגמו מגרמנית של "פוגת המוות" של פול צלאן.
כמובן ישנם אצלו כמה שירים היוצאים מן הכלל, המעידים על הכלל.

בשיר נגד פרידה הוא כותב על ידידו של אביו:
פַּעַם נִפְרַד מֵאִשְתוֹ וְאוֹתָה שוּב לֹא רָאָה (אוֹשְוֵיץ). נִפְרַד מִשָּׁלֹשׁ אַחֲיוֹתָיו וְאַף אוֹתָן לֹא רָאָה (בּוּכֶנְוַאלְד).
בשיר טעות קטנה במכונה:
כשבאו הנאצים הם היו דווקא אדיבים
האב היה איש מוכר להם. לפחות להם.
האם האיטלקייה לא היוותה בעיה.

בשיר שלום ברלין:
שלום ברלין אמרה הרגל התותבת
שלום נאצים שלום אנטי נאצים
שלום בניהם של נאצים נכדותיהם של אנטי נאצים
שמעתי את כל סיפורכם.
מה לי ולכם.
(מעניין מה תגיב לזאת אוהבת ברלין נרי ליבנה?)

בשיר הכול נשאר במשפחה:
אני זוכר את חיי
מיום שאני זוכר את הוריי
אהבתי נשים רבות
אבל את אבי ואימי לא אהבתי
והם חסרו לי מאוד.

הנה המפתח. מי שאינו אוהב את אביו ואימו לא יאהב גם את עמו. קל וחומר אם הוא אינו רואה עצמו נמנה עליו. אם נשתמש במילותיו של גרהארד גרשם שלום על חנה ארנדט, לא היתה אצלו "אהבת ישראל".
גם התבטאויותיו הפוליטיות של הארי זייטלבך-נתן זך מעידות על כך: "אילו ידעתי שישראל תהיה מה שהיא היום, לא הייתי חוזר ארצה מאנגליה ב-1978. ניתן לכתוב בעברית מבלי לחיות כאן. לא צריך לשמוע בכל יום על עינויים או הריגה בטעות של פלסטיני. לא ארצה לסיים את חיי במדינת אפרטהייד."
ב-2014, פרסם בעיתון "הארץ" מודעת הזדהות עם דברי אבא של מאזן, שלפיהם ישראל ביצעה רצח עם בעזה במבצע צוק איתן. בעקבות המודעה הוא הוזמן לראיון בתוכניתו של רזי ברקאי, שם הוא חזר על דברי ההזדהות ובתגובה לשאלה על נפגעי הירי הישראליים בעוטף עזה הוא ענה: "אוי וֵי, תסתכל על המפה פעם, עטפו אותם. מסביב לעזה הקטנה הנמושה העלובה שהשתלטו עליה אנשי חמאס, הקימו רשת של קיבוצים. למה דווקא שמה? הנגב גדול," יעוד הוסיף: "אז הייתי חוטף בתל אביב, במלחמה כמו במלחמה. מי כיהודים חטפו כבר דברים יותר גרועים."
ב-19 בינואר 2015 פרסם מודעה בעיתון "הארץ", שבה הוא איחל לאבא של מאזן הצלחה בתביעה על פשעי מלחמה שהגישה הרשות הפלסטינית בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג נגד מדינת ישראל.
בשנת 2010 בראיון בערוץ 10 התבטא לגבי היהודים-הערבים: "הרעיון הזה לקחת אנשים שאין להם שום דבר משותף; אלה באים מהתרבות הגבוהה ביותר שישנה, התרבות המערב-אירופאית, ואלה באים מהמערות."
ודוק: גם הסופר עמוס-קלויזנר-עוז הביע הזדהות עם ידידו הטוב הג'האדיסט רוצח ההמונים, מרואן ברגותי, אבל הוא בכל זאת ראה עצמו כמבטא את "נפש יהודי", "אהבת ישראל", וכ"הצופה לבית ישראל". לא כן זייטלבך-זך.

כאב כן בתו
גם יהונתן צ'קרסקי-גפן לא רואה עצמו יהודי. הוא מתנאה בהיותו "צבר" יליד ישראל, מהמשפחה המיתולוגית דיין מנהלל, מושב העובדים הראשון, ממש אנטי-תיזה ליהודים הגלותיים. והנה המושבניק השורשי מנהלל שעבר לעיר העברית הראשונה בחר לקרא לבתו "חג מולד" (בשם החיבה הרוסי נטאשה). סבו וסבתו היהודים הגלותיים מהאימפריה הרוסית לא היו אפילו מעלים על הדעת לבחור בשם כזה "חג מולד".
הבת "חג המולד" נמצאת אמנם מחוץ לארץ ישראל, אבל מבחינתו היא לא בגלות, כי היא איננה כלל יהודייה אז ודאי שלא גלותית. הוא מתנאה בבתו שהיא "אמריקאית אנארכיסטית שמאלנית כמוהו התומכת בברני סנדרס." לכן אין תימה אפוא שהוא "כמוה תומך בהרס פסל החירות בניו יורק" (כי הוא הרי מסמל את החופש).
"מעולם", כותב צ'רקסקי-גפן "לא היה בעולם עילג וטיפש כמו טראמפ (ואו איזה חוסר מודעות עצמית)... שיש לו מקום כבוד באחוות הדיקטטורים סאדאם חוסיין, מועמר קדאפי, אידי אמין וקים ג'ונג און." והבת שלו "חג המולד"-(נטאשה) כותבת לו שהיא לא רוצה לחיות בארה"ב היא רוצה לעזוב." ("ידיעות", 4.11.20)
הבת "חג המולד" אולי איננה כבר יהודייה, אבל בכל זאת היא כ"אחשוורוש" "היהודי(ה) הנודד(ת), וכיהודייה נודדת. אז אולי ימליץ לה אביה, צ'רקסקי-גפן, ללכת לגור בעזה הדמוקרטית והחופשיה.
יהונתן צ'רקסקי-גפן מתנאה תמיד באמרתו שהוא שונא את המדינה, ואוהב את הפלוגה.
https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART1/730/779.html
אמירה כאילו שנונה, אבל למעשה פשיסטית. להילחם לא למען חירות העם היהודי מכיבוש ערבי-מוסלמי, אלא למען יחידה צבאית זהו מעשה פשיסטי. ואכן למעשה מבחינה פוליטית הוא פשיסט, אמנם הוא מתנאה כדומיו בהיותו דמוקרטי, פתוח, ליברלי, איש שמאל, אבל בה בעת הוא מתנאה שהוא איש "הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל)" שהיא מפלגה ערבית פשיסטית, לאומנית, איסלמיסטית, ג'יהאדיסטית, המדירה נשים ולהטב"ים. איש המצביע לה מגלה את עקרונותיו. הוא פשיסט.

כניעה
ישראל נכנעה לג'יהאד האיסלמי. הג'יהאדיסט מאהר אל-אחרס, פעיל הג'יהאד האיסלאמי שנעצר מינהלית, סיים ביום שישי את שביתת הרעב שלו אחרי שהגיע להסכם עם מערכת הביטחון בישראל ולפיו הוא ישוחרר בתום ריצוי מעצרו המינהלי ב-26 בנובמבר ומעצרו לא יוארך שוב.
אל-אחרס שבת רעב במשך 103 ימים, מאז יומו הראשון במעצר מינהלי, במחאה על מעצרו. חברי הכנסת אחמד טיבי, אוסאמה סעדי, וליד טאה ועופר כסיף מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) הגיעו יחד עם יו"ר ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל מוחמד ברכה לבית החולים קפלן, לביקור הזדהות עימו.
לאחר שהתבשר על שחרורו הצהיר אל-חארס: "נכנסתי לשביתת הרעב הזאת בשם העם שלנו והאסירים. העם המסכן שלנו נרצח ונכלא ואף אחד לא שואל עליו. הבכנו את ישראל באמצעות שביתת הרעב הזאת, נגד המעצר המינהלי. מודה לכל אלה שהביעו הזדהות עם עמי. הצעד של סיום שביתת הרעב בא כמענה לדרישות בני עמי, לאחר הניצחון הגדול."
אל-אחרס, תושב הכפר סילת א-דאהר שבאזור ג'נין, פעיל הג'יהאד האיסלאמי המעורב בפעילות ארגונו ובהסתה – נעצר ב-27 ביולי והוצא נגדו צו מעצר מנהלי לתקופה של ארבעה חודשים. באותו היום הוא פתח בשביתת רעב במחאה על מעצרו המנהלי שלטענתו אינו מוצדק ואינו חוקי. עם התמשכות שביתת הרעב, הידרדר מצבו הבריאותי של פעיל הג'יהאד האיסאלמי הוא הועבר לאשפוז בבית החולים קפלן. בעקבות אשפוזו, עתר אל-אחרס לבג"ץ שהורה על הפסקת המעצר המנהלי מאחר שלא נשקפת ממנו מסוכנות בזמן שהוא מאושפז בבית החולים קפלן. בהמשך דחה בג"ץ עתירה נוספת שבה דרש הפלסטיני להורות על שחרורו המיידי.
ארגון הג'יהאד האיסלאמי איים לשגר רקטות לעבר ישראל, אם זו לא תשחרר את אל-אחרס. בכיר הארגון בעזה, אחמד אל-מודלל איום בלשון "או שאל-אחרס ישוחרר, או שהרקטות של ההתנגדות הפלסטינית ישוגרו לעבר ישראל והישראלים ימותו במקלטים מקורונה." לאחר אותו איום נורו שתי רקטות מרצועת עזה לעבר שטח ישראל.
https://www.ynet.co.il/news/article/HyUtDg7FP
ההחלטה להיכנע לג'יהאד האיסלמי מפחד ולשחרר ג'יהאדיסט מהכלא, ועוד להבטיח לו שלא ייעצר פעם נוספת, מהווה תקדים מסוכן. אם אין רוצים ששביתת רעב תהפוך לשיטה לשחרור טרוריסטים יש לנקוט בשיטה אחרת, אם יש חשש שעציר מנהלי ימות בכלא, ואין בשחרורו סכנה מיידית, יש פשוט לשחררו, לחכות שיחלים, ואז להחזירו לכלא. בכל מקרה יש לגבות ממנו את דמי האשפוז בבית החולים.

התשובה למקרון – הקמת חליפות איסלמית בירושלים
עלי אבו אחמד, דרשן מחזב אל-תחריר הסלפית, אמר בדרשת יום השישי שנשא ברחבת מסגד אל-אקצא, כי התשובה לנשיא צרפת מקרון, שתמך בפרסום קריקטורות הפוגעות בנביא מוחמד, היא הקמה מחדש של הח'ליפות האסלאמית ו"הריסה של פריז עד היסוד בידי צבאות מוסלמים בהנהגת הח'ליף."
http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?275_y

לא שמאל – "אקטיביסטים פרו-איסלמיים"
שנים אני מותקף על כך שאינני משתמש במושג "שמאל" או "שמאלנים", אלא במונח "אקטיביסטים פרו-איסלמיים". מאז שינה הבורגני-קפיטליסט, הלמוט-אויסטרמן-אורי אבנרי את המושג "שמאל" כמייצג עמדות חברתיות סוציאליסטיות – למושג המסמל הזדהות עם מוחמד יאסר ערפאת, אין טעם יותר להשתמש במונח "שמאל".
והנה קיבלתי תנא דמסייע. שר החינוך הצרפתי ז'אן מישל בלנקר
https://fr.wikipedia.org/wiki/Jean-Michel_Blanquer
האשים במה שהוא מכנה איסלמו-שמאלנות – Islamo-gauchisme
https://fr.wikipedia.org/wiki/Islamo-gauchisme
בהמטת אסון על האוניברסיטאות בצרפת. הדבר כמובן עורר פולמוס קשה בצרפת הנמצאת למעשה במעין מלחמת אזרחים עם המהגרים המוסלמים, לאחר עריפת ראשו של המורה להיסטוריה בפריז, ורצח המאמינים בכנסייה בליון. את המושג "איסלאמו־שמאלנות" טבע הפילוסוף היהודי פייר-אנדרה טאגייף, מחבר הספר "היהודופוביה החדשה".
https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=930099
שר החינוך הצרפתי בלנקר טען שהרצח של המורה סמואל פאטי קיבל הכשר ועידוד ע"י אינטלקטואלים צרפתיים שהם במעשיהם שותפים לרצח. האינטלקטואלים הם המעודדים את הרדיקליות המוסלמית, ובכך גורמים לרצח.
מאה אנשי אקדמיה בצרפת פירסמו מודעת תמיכה בבלנקר. הם כותבים ב"לה מונד" ש"אידיאולוגיות פוסט-קולוניאליות וגזעניות יובאו מאמריקה," ותידלקו את השנאה ללבנים. אינטלקטואלים מהשמאל הרדיקלי באקדמיה, מובילים את תעשיית ההצדקה לטרור. מבחינתם, האימפריאליזם אשם, האדם הלבן אשם, הקולוניאליזם אשם.
ה"אינטלקטואלים" האיסלמו-שמאלנים מכלילים כמובן גם את ישראל והציונות באשמת הקולוניאליזם, ומשחררים כמובן מאשמה את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי-מוסלמי שהביא לכך שבכל השטחים הכבושים ע"י הערבים (שהיו נוצריים) לא נותרו עוד כמעט נוצרים.
וכן, אי אפשר שלא לזכור כי אותם איסלמו-שמאלנים הם אויבי ישראל התומכים בחיסולה, ובארגון החרם הערבי הב.ד.ס. נגדה, וכמובן האקטיביסטים הפרו-איסלמים הישראלים עומדים כמובן מאחוריהם ותומכים בהם.
לכן אל תאמר מעתה "שמאל". אמור "אקטיביסטים פרו-איסלמיים".

הלאומנות הערבית של היוונים-אורתודוכסים
ברשימה מרתקת ב"הארץ" מתחוורת השאיפה של הערבים-הנוצרים החיים בישראל לחיות תחת האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי-מוסלמי. לכאורה זו סתירה. למה שערבי-נוצרי ירצה בשלטן מוסלמי עליו, שהרי הנוצרים בורחים בהמוניהם מכל השטחים הכבושים ע"י הערבים?
העיתונאי הלבנוני והעורך ב"אל חייאת" הלונדוני, הערבי-נוצרי-אורתודוכסי חאזם סאריה, יליד 1951, (שלא חי תחת כיבוש ערבי-מוסלמי אלא אנגלי-נוצרי) מפרסם את זיכרונותיו:
"נולדתי בסיירה ליאון, אליה באו הוריי בשלהי שנות הארבעים כמהגרי עבודה בשל המצוקה הכלכלית. אולם, כשהגעתי לגיל שש החליטו, כדי לשמור על זהותי, לשלוח אותי לבית הוריהם בכפר שבצפון לבנון. היתה זו סבתי ששוחחה עמי ארוכות אחר הצהריים ובערב, והשפיעה עליי יותר מאשר בית הספר העממי.
מבחינה פורמלית היתה סבתי נוצרית יוונית-אורתודוקסית. אולם לא הנצרות היא שעיצבה את עיקר תמונת עולמה. תרבותה העילית נתעצבה על ידי האסלאם, או ליתר דיוק בידי ההיסטוריה והתרבות של הערבים. גאה היתה בעלילות הגבורה של הח'ליף עומר ומצביאו, ח'אלד אבן אלווליד, שחוללו את כיבושי הערבים במאה השביעית. על כן התעקשה לתת לבנה הבכור, הוא אבי, את השם ח'אלד, שנדיר היה בין הנוצרים באזורנו. סבי היה מעדיף אל נכון לתת לו שם נוצרי, כמו אליאס, או שם ערבי בעל קונוטציה נייטרלית, כמו פואד או פריד. אך יד סבתי היתה על העליונה והיא נהפכה לאום-ח'אלד וסבי, למורת רוחו, לאבו-ח'אלד. איש מקרובינו ושכנינו הנוצרים לא היה מעז לעשות כמותה.
סבתי ידעה על פה מאות בתי שיר אפיים מתקופות שונות ודרשה ממני ללמוד על פה כמה ממשוררי תקופת הנהדה (התחיית התרבותית של שלהי המאה ה-19).
היא ידעה לדקלם פרקים מן ההיסטוריונים החשובים כמו אבן אל־את'יר (מן המאה ה-13), שהציג את התזה לפיה מסעי הצלב היו חלק ממתקפה משולבת של המערב הנוצרי על עולם האסלאם, שהחלה ברקונקוויסטה של ספרד והמשיכה בכיבוש הנורמני של סיציליה. המסר היה כי אנו היינו "הערבים" ולנו משימה היסטורית, להחזיר עטרה ליושנה. היא דחתה בבוז את האינטלקטואלים המרוניים "כחולי העיניים", חדורי תרבות המערב ושופרות המיתוס של הר הלבנון וארזיו. היא דאגה לספר לי שהיו אלה נוצרים ביזנטיים, כלומר מעדתנו, שפתחו את שערי דמשק לפני ח'אלד אבן אלווליד. היא טרחה להדגיש את תרומת הנוצרים היוונים-אורתודוקסיים לנהדה. "הננו יותר ערבים מן הערבים," אמרה. אולם דבר אחד היה חסר: ישו, שהרי למרבית הצער לא היה ערבי כי אם יהודי וזו כמובן מגרעת.
מעולם לא אמרה במפורש כי אנו נוצרים. ישו היה בעיניה בעל דמות חולנית, שוחר טוב ותמים, אבל בשום פנים לא מושא לאידיאליזציה או פולחן מנהיגות. הוא היה חלש מכדי לעמוד בפני סערות ומצוקות הזמן, זמנו וזמננו. סיפורו היה סיפור של תבוסה, בניגוד לאתוסים הערביים של ה"פותוח" (כיבושים).
היא ביקשה תקווה ושליטה על העולם וזאת הבטיחו לה גיבורי הערביות ולא מעשי השליחים. לא לחינם אהבה כל כך את בן דורה, המשורר רשיד סלים אלח'ורי, אף הוא יווני-אורתודוקסי, שכתב: "מי שחפץ לשים קץ לדיכוי יכה נא בחרבו של מוחמד ויזנח את ישו, השה התמים, שלא יוכל לסייע בידו." תפישת עולמה הכוללת הביאה אותה לפולחן נאצר, כמי שעתיד לחולל שינוי במצבם של הערבים בעולם הזה ולא בעולם הבא, כפי שהטיפה הכנסייה.
בניגוד למרונים, שליטי לבנון הבזויים, שהתייחסו בכבוד לצלבנים ולמורשתם הצרפתית-קתולית, העריצה סבתי את צלאח אלדין, שהיה בעיניה גיבור מיתי, מעין דגם מוקדם של נאצר. בנאצר הוקירה את אומץ ליבו ואת הערבית הספרותית המשובחת של נאומיו, הגם שהסתייגה מהפיסקאות ששולבו בהם בערבית מדוברת מצרית.
כך יצאתי מן הכפר בגמר בית הספר העממי לאומן פאן-ערבי שרוף, שונא ההגמוניה המרונית ובעל זהות עדתית ודתית רופפת.
(חאזם סאריה, "היא השפיעה עליי יותר מאשר בית הספר, ישו למרבה הצער לא היה ערבי כי אם יהודי וזו כמובן מגרעת" פרק זיכרונות שכתב העיתונאי הלבנוני והעורך ב"אל חייאת", מובא ב"הארץ" ספרות, 8.11.20)
https://www.haaretz.co.il/literature/prose/.premium-1.9281586
הפרק המרתק והמחכים הזה בזיכרונותיו מספק לנו הסבר לפעולות של אנשים כגון היווני-נוצרי עזמי-בישארה שנהפך למרגל החיזבאללה. הסבתא היוונייה-נוצרייה המעריצה את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי, ואת הגזענות המוסלמית שהגיבור ההיסטורי שלה הוא חאלד בן אלווליד, הכובש הקולוניאליסטי שעל שמו היא קראה לבנה הנוצרי. מראה שיש במשאלת הכיבוש הזה הד למצבם הנוכחי של אלו  הקרויים "ערבים-נוצרים" (במקור יוונים-נוצרים שהסתערבו בכפייה עקב הכיבוש הערבי) עולמם הרוחני הוא מעין טנטוס סמלי. כל השטחים הכבושים ע"י הערבים (היום 13 מיליון קמ"ר) היו נוצריים וכיום לא נותרו בהם כמעט נוצרים. עכשיו גם מובן למה תומכים שרידי היוונים-נוצרים שהסתערבו בכפייה, החיים בישראל, בכיבוש ערבי-מוסלמי שלכאורה נוגד את האינטרסים שלהם. עולמם הרוחני כיוונים-נוצרים-ערבים הוא איון, טנטוס עצמי.
מחוץ לישראל, הנוצרים החיים תחת שלטון כיבוש ערבי-מוסלמי בורחים ממנו בהמוניהם למדינות נוצריות באירופה ובאמריקה.
(הערה: התגובה שלי צונזרה מ"הארץ" דיגיטלי)

"תפסת מרובה לא תפסת"
"חול המועד רבין"
כמדי שנה מתאריך היארצייט של רבין לפי הלוח העברי, עד תאריך היארצייט של רבין לפי הלוח הנוצרי, תקופה המכונה "חול המועד רבין" מרובים בה הטקסים, המצעדים, האזכרות, של "פסטיבל רבין". עם כל החשיבות של יום הזיכרון השנתי יש לזכור את הכלל "תפסת מרובה – לא תפסת." הריבוי הזה מביא להמאסת ולזילות יום הזיכרון.

נתניהו אחראי לפשיעת הערבים
לפי הפרוטסטנטים היהודים ברור לחלוטין כי כל פשע בארץ הוא מעשה ידיו של נתניהו, אבל הנה מסתבר כי לפי הערבים כל הפשעים שהם עושים – פשעי הערבים, רצח, אונס, שוד, וכדומה הם גם באחריות נתניהו.
https://rotter.net/forum/scoops1/664965.shtml
ח"כ מטאנס שחאדה, יו"ר בל"ד, מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) קובע ש"נתניהו אחראי לעלייה בפשיעה הערבית כי הוא הזמין ערבי להשתתף בוועדה למיגור האלימות ולהציג תוכנית שאנחנו הערבים (תומכי האלימות) מתנגדים לה." מסתבר שלא "דין מוחמד בסייף", אלא דין נתניהו בסייף.

הכרת תודה לדונלד ג'ון טראמפ
קשה לראות את שמחת האקטיביסטים הפרו-איסלמיים לנפילת טראמפ. כל יהודי בעולם צריך להוקיר תודה לטראמפ הנשיא הפרו-יהודי והפרו-ישראלי הגדול ביותר בהיסטוריה האמריקאית
טראמפ היה נשיא ארה"ב הראשון שיש לו בת ונכדים יהודים, ואפילו אורתודוכסים.
טראמפ היה הנשיא הראשון שהכיר בירושלים כבירת ישראל והעביר אליה את השגרירות האמריקאית.
טראמפ היה הנשיא האמריקאי היחיד שביטל את החלטת קודמו הנשיא בראכ חוסיין אובמה. רק נשיא כבאראכ חוסיין אובמה, בן לאב מוסלמי, וחניך הכומר הנוצרי השחור האנטישמי ג'רמיה רייט – יכול היה להביא להחלטה אנטישמית שהר הבית, מקום בית המקדש בציון הוא התנחלות יהודית בלתי חוקית. שר"י, לעומתו קבע דונאלד טראמפ שההתנחלויות היהודיות אינן בלתי חוקיות.
ועל כך ראויה לו תהילת עולם, וראוי שיונצח זכרו בארץ ובעולם היהודי כולו.

מיהו נאצי?
בתגובה לעיתונאי אראל סגל שמצא רק חמישה איזכורים של המופתי מוחמד חוסייני באתר יד ושם, קובע פרופסור דן מכמן, ראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם, כי "האמת ההיסטורית היא שהמופתי לא היה "נאצי" (שכן לא היה חבר המפלגה הנאצית) אלא מנהיג מוסלמי ששיתף פעולה באופן חמור עם הנאצים."
(דן מכמן, "יד ושם שילוב גישות בראי התקופה", "ישראל היום", 30.10.20)
https://www.israelhayom.co.il/opinion/814919
אז הנה הבעייה. נכון, מכמן צודק. אל חוסייני לא היה גרמני ולא היה חבר במפלגה הנאצית, גם נכון שלא כל משתף פעולה עם הנאצים היה נאצי. אם נקצין את הדברים היו יהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים וכמובן זה לא אומר שהיו נאצים, לא כל משתף פעולה עם הנאצים היה בעל אידיאולוגיה נאצית. אבל המופתי, מוחמד אמין אל חוסייני (לא מבין למה בערבית משמיטים את שמו הראשון מוחמד) היה בהחלט נאצי ועוד איך נאצי. מוחמד אל-חוסייני היה בעל אידיאולוגיה איסלמו-נאצית קרי תמך בהשמדת היהודים, הוא ידע ממקור ראשון (היטלר) על תוכנית וביצוע השמדת היהודים. הוא תמך בה, והשתתף כמינוי מיוחד של הימלר כאחראי על דיוויזיות ס.ס. פיזית בהשמדה.
https://m.maariv.co.il/news/israel/Article-539989
אז בעל דעות נאציות, ומעשים נאציים הוא בהחלט נאצי.
לגבי השאלה למה "יד ושם" סילקה מהמוזיאון החדש שלו את תמונת המופתי עם היטלר שהיתה במוזיאון הישן – כבר פרסמתי את התכתובת שלי בנושא עם אבנר שלו, יו"ר יד ושם ("חדשות בן עזר", גיליון 1549), גיליון שמשום מה לא נמצא באינטרנט.
נעמן כהן