על "מסעות בנימין הרביעי – סיפורים"

מאת צבי פרייגרזון

מחקר ועריכה חגית הלפרין

כנרת-זמורה-דביר, מכון הקשרים 2020, 351 עמ'

בני מזל הם היוצרים שפרופ' חגית הלפרין מחליטה לחקור את יצירתם – היא תעקוב אחר פרטי פרטים של מהלך הביוגרפיה של היוצר, תוציא לאור את היצירות שלו, ואף העלומות ביותר, ולבסוף תפיק מהדורה מדעית של יצירות אלו. שלושה יוצרים זכו שפרופ' חגית הלפרין תטפל במיומנות ובמסירות ביצירותיהם: אברהם שלונסקי, אלכסנדר פן וצבי פרייגרזון. יוצר רביעי שיזכה לאותו יחס, יהיה בוודאי אמיר גלבוע.

נחזור לנושא הרשימה הזאת, הלא הוא הספר הרביעי שחגית הלפרין מקדישה לסופר צבי פרייגרזון – קדמו לו "חבלי שם – סיפורים" (1981), "הסיפור שלא נגמר" (1991), "מחסגר, יומן זיכרונות מהמאסר בברית המועצות" (2012).

בספר שלפנינו אסופים 31 סיפורים, כאשר על 16 מתוכם העיד הסופר שהם נועדו להיות טבעות בשרשרת סיפורים על העיירה היהודית הגוססת בעקבות המהפכה הבולשביקית, מלחמת העולם והשואה, וכן הגזירות הנוראות של עידן סטלין נגד התרבות היהודית. לקובץ הזה התכוון פרייגרזון להעניק את השם "מסעות בנימין הרביעי", כשהוא מבקש ללכת בעקבות ספרו הידוע של מנדלי מוכר ספרים "מסעות בנימין השלישי", אלא שבאמת יש פער אדיר בין שתי היצירות: מנדלי כתב סאטירה גדושת הומור, המתארת את השלומיאליות של יהודי העיירה, את הנתק שלהם מהמציאות, ואת הפער שבין החלומות שהם חולמים ובין חוסר האונים שלהם. יוסף קלוזנר צדק כשכלל את יצירתו של מנדלי לתקופת השכלה, כי הסאטירה שלו תואמת לחלוטין להטפות המשכילים.

ואילו פרייגרזון מתאר בסיפורי "בנימין הרביעי" את מתי מעט היהודים ששרדו את פרעות פטליורה, את גל ההתבוללות והאהדה לקומוניזם לאחר מהפכת אוקטובר, את השואה, ואת גזירות סטלין – וכל זאת מתוך הזדהות עם קורבנות המאורעות הקשים שפקדו את העם. העובדה שגיבור בשם "בנימין הרביעי" נודד בסיפוריו של פרייגרזון מאתר לאתר, עם לץ חובב נשים בשם עקיבא קראץ, אינו הופך את קובץ הסיפורים לממשיכה של יצירת מנדלי.

זאת ועוד: היהודי שקרא את יצירתו של מנדלי צחק על עצמו, וגם למד לקח שצריך לעבור מהפכה מבטלנות בגולה ליצירה בארץ ישראל, כפי שלמד ממנה י"ח ברנר במאמר על מנדלי. הקורא את סיפוריו של פרייגרזון מתקשה למצוא בה הומור, להוציא את הסיפור "משהו בדבר האזרח רבינוביץ'" (שעיקרו חוזר על עצמו בסוף הסיפור "שבט המכבים"), ומעט מזה גם בסיפור "חבלי שם", שם מתלבט סולומון יפימוביץ' איזה שם להעניק לבנו שעומד לעבור ברית מילה – שם יהודי או רוסי, והוא מוצא פתרון מפתיע. רוב הסיפורים של פרייגרזון כתובים מתוך הזדהות עם גיבוריו, ומתוך ואהבה אדירה כלפיהם, אלה הנאבקים בכוחות הרס אדירים.

דברי הפתיח הנ"ל שלי לא באים להפחית כמלוא הנימה מגדולתו של סופר זה. חגית הלפרין חושפת בפני הקורא הישראלי סופר מחונן וגיבור תרבות ענק: פרייגרזון שולט במכמני השפה העברית למרות הנתק שנכפה עליו על ידי שלטון האימים הסטליניסטי. די להציץ בגלריה של סופרים והוגי דעות המוזכרים על ידי גיבוריו כדי להתרשם מההשכלה החובקת עולם שלו, הכוללת גלריה רחבה של סופרי יידיש, סופרי עברית, סופרים רוסיים, סופרי המערב, הוגי דעות , מלחינים – יש תחושה שהסופר הזה בלע אנציקלופדיה שלימה של ידע.

אבל זה לא העיקר, העיקר הוא שסיפוריו מרגשים ומרתקים. אילו דעתי היתה נשמעת (פעם היא אמנם נשמעה כששימשתי כמפקח כולל על בתי ספר על-יסודיים), הייתי ממליץ על הסיפור "שדי" שיילמד בבית הספר. מסופר שם על משפחת לוריא, רגע לפני שעליהם להתייצב במשטרה כדי להישלח לגטו, כשלכול ברור שבאמת הם נשלחים למוות. הבת שלהם קוראת ברגעים אלה את טורגנייב, והמשפחה אוכלת ארוחת צהריים כאילו הגרדום לא מחכה להם. בעלת הבית שלהם, נטליה גברילובנה מציעה שהנכדה נינוצ'קה תישאר אצלה, והיא תחביא אותה עד שיעבור זעם. המשפחה מסכימה, והאב, גרשון לוריא, מתבולל גמור, עונד לנכדה קמע שכתב האר"י הקדוש, קמע שעברה מדור לדור מאות שנים. גרמנים מגיעים לבית לרוקן את דירתם של היהודים, כשהם אוכלים וסובאים, וגם שודדים את נטליה. איוואן, אחיה של נטליה, השתיין והמתקוטט הסדרתי, פורץ לדירה, כשנטליה בכנסייה, חוטף את נינוצ'קה בשיא הקור וגורר אותה למפקדה הגרמנית. נטליה נזעקת להציל את הילדה האומללה: היא לא ז'ידובקה, היא ארמנית, פרבוסלאבית, קרובת משפחה. המפקד הנאצי קורא ליהודי יופה, שניצל מהרג המוני בנופלו פצוע אל בין המתים, ודורש ממנו לקרוא מה כתוב בעברית על הקמע שעל צוואר הפעוטה. הוא מאשר את דברי נטליה שמדובר בכתובת ארמנית. את יופה מענים, כולל בברזל מלובן על הגב, כדי שיסגיר את מי שהציל אותו וחבש אותו לאחר שיצא מבור ההריגה. הוא איננו נשבר, ונשלח שוב להיהרג. הוא שוב נופל בין המתים לפני שכדור הקלגסים משיג אותו, הוא מצטרף לפרטיזנים ונשבע לנקום. למרבה האירוניה, אחרי המלחמה הוא מקבל על גבורתו מדליה על שם בוגדן חמלניצקי, גיבור אוקראיני וצורר היהודים מגזירות ת"ח ות"ט.

נטליה שבסיפור זה היא חסידת אומות העולם, שהרי אילו התגלתה תרמיתה, הייתה משלמת בחייה, שכן מי שהחביא יהודים בזמן השואה – אחד היה דינו – מוות!

בסיפורים רבים בקובץ מתוארים מעשי זוועה של האוקראינים "הלבנים", אנשי פטליורה, דניקין, שקורה, מכנו. את אביה של ליזיקה בת ה-9 תלו, ואת אימה היכו עד שהוציאה את נשמתה ("בתחילת אב"). אורחיפ, גיבור הסיפור "אחי משקה" מתעודד מכך "ששלנו הורגים יהודים," והוא הורג יהודייה ושובר לה את שיני הזהב.

בסיפור "פרנויה" מתואר כיצד דוקרים את השוחט אברהם, דורשים מציפה אשתו כסף ודוקרים אותה ואת הבת – בבית נשארות שלוש גוויות. אנשי דניקין מעוורים את עיניו של ר' איסר ("משיח בן דויד"). בסיפור "גלגולי הראשון" מתוארות הפרעות ביהודים בימי מלחמת האזרחים באימפריה הרוסית (1919). היהודי היחיד שמעז לצאת מפתח ביתו הוא זכריה שואב המים, שמביא (לבדו!) יהודים נרצחים לקבורה. מי שיכול שם על דלתו צלב מקרטון להגן מפני הרוצחים. כשהדובר מבקש ללוות את גיטה (שהיתה אהובתו) המובלת על ידי זכריה לקבורה לאחר ששמונה חיילים אנסוה, ואחר כך ירו בה – שוטר דורש ממנו לשכב לצד ההרוגה.

מסתבר שהאוכלוסייה באוקראינה ממש שמחה לבואם של הגרמנים, המאפשרים להם לעשות שמות ביהודים, והרי דוגמה: טרופים, שהיה שומר במשרד שבו עבד ישראל שפירא כפנקסן (מנהל חשבונות), דורש ממנו שייתן לו את הערדליים, כי הרי בלאו-הכי לא יצטרך להם משום שהגרמנים עומדים להורגו ("הפנקסן").

כנופיית שקורה רוצחת את אביה של רחלה החירשת, ופוצעת קשה את נחמנקה בעלה. זוג הנכים מצליחים איכשהו לשרוד, אבל עם בוא הגרמנים משסים ביהודי העיירה כלבים, והורגים את כולם ("נכים").

פרעות פטליורה, שקורה ומכנו מוזכרות גם בסיפורים "העיר הדרומית" ו"אניה כפולת טובה".

המשטר הקומוניסטי היה אמור להביא ישועה ליהודים, שהרי על הדגל האדום חרוטים חירות האדם ושוויון בין עמים. אבל "הדיקטטורה של הפרולטריון" גרמה לסבל לא יתואר לכל האוכלוסייה, ובוודאי ליהודים. השלטון הזה גרם להווי של הלשנות, שגורמות ל"סוטים" להיחקר בעינויים, ולהישלח לגולאג לסיביר לעשרות שנים של עבודת פרך.

בסיפור "ביערות פאשוטובקה" הגיבור פטר בוק רוצה לנקום במשורר פרץ מרגלית שמחזר בהצלחה אחרי פאניצ'קה כץ, שהוא מעוניין בה. ובכן הפתרון שלו הוא פתרון סטליניסטי – צריך להשמיד את כל האינטליגנטים והמשוררים שרוכבים על האיש העמל.

בסיפור "הנסיכה" מסופר על צאצאית של משפחת נסיכים, שהשלטון הקומוניסטי קבע מצוד אחריהם. לצאצאית הזאת קראו עמליה פאבלובנה. היא נאלצת לחפש מקומות מקלט ומסתור מפני ה"צ'קה", המשטרה החשאית, ואחד המקומות האלו הוא דירתה של חברתה וירה פיודורובנה, שם מתגורר גם הגיבור הדובר בסיפור. כשווירה נעדרת מהדירה, מתרחש מפגש אינטימי בינה ובין הדובר, אבל כשנודע לה שהוא יהודי, היא מגרשת אותו ומטיחה בו שאת כל היהודים צריך להשמיד.

בסיפור "עשרים גיבורים" מסופר על מהנדס בשם סיומה שהיה ביחסים אינטימיים עם צעירה גויה בשם נסטיה. הוא מגיע לחופשה ארוכה אצל הוריו, ונסטיה מפגיזה אותו במכתבי אהבה וגעגועים. מחבר נודע לו שהיא מתרועעת בהיעדרו עם איש נשוי ואב לילדים, לכן סיומה מחליט לקנות לה מתנה לפני שיודיע לה כי עליהם להיפרד. על מכתב זה היא עונה בגידופים נוראים ומביעה צער על כך שהיטלר לא השמיד את כל היהודים.

נוגע ללב מצב היהודים שמבקשים לשמור על המסורת בהווייה הסטליניסטית: רוב הצעירים התרחקו מהדת, התפקדו לקומסומול, תנועת הנוער הקומוניסטי, ולמדו מקצועות "מועילים" במכללות ובאוניברסיטאות. כדי לקיים חתונה יהודית, שנחוץ בה מניין, חוטפים ברחוב את הגיבור בנימין ("ברדיצ'ב-אימא").

בסיפור אחר מסופר על המחבר עצמו, המשמש פרופסור באוניברסיטה, עובר מטמורפוזה ומתגנב לבית הכנסת בלבוש מוזנח כפי שלבשו יהודים פשוטים מאז ומעולם ("הנסתר").

סבתא גיטה חוזרת אחרי המלחמה מקזכסטן, יחד עם בתה ועם הנכד שלה. היא מחפשת בנרות מישהו שמבין ביהדות כדי להביא את מאה קורבנות העיירה שנרצחו על ידי הנאצים ונדחסו לבור – להביא אותם לקבורה בבית עלמין יהודי. בעיירה זאת נשארים רק שנים-עשר יהודים.

בסיפור "עשרים גיבורים" מתואר המאבק של יצחק-מאיר להשיג עשרים חתימות הדרושות על ידי השלטונות כדי להשיג אישור להקים בית תפילה יהודי. היהודים אוהדים את המאמצים שלו, אבל הכול משתמטים מלחתום מפחד השלטונות השונאים אמונה דתית. לבסוף נמצאים עשרים גיבורים שמוכנים לחתום, אבל כולם זקנים, ומה יקרה לרישיון הממשלתי אם לאט-לאט עשרים "הגיבורים" ילכו לעולמם אחד אחרי השני?

הסופר שלנו מצליח לחדור לנפשותיהם של גיבוריו, וגם של גיבורותיו. ניתן להביא דוגמאות רבות לכך, אבל אזכיר כאן רק את נאדיה, עוזרת הבית הצולעת, שמוכנה להציל את הרופא אליושה (המציג עצמו בשם בדוי) שברח מהגולאג, ואשר על חטא כזה היה צפוי לעונש מוות. היא מוכנה להציל אותו בתנאי שיחתום על שבועה שהוא שלה לנצח. הוא חותם, והם מצליחים לברוח, לזייף מסמכים, ולעבור לעיר אחרת שאינם מוכרים בה. הוא משמש שם כרופא, והיא כתופרת. כאשר נאדיה נמצאת בבית חולים בטיפול ברגלה השבורה (גם היא היתה בגולג, ונפל על רגלה גזע של עץ), אליושה הרופא מתרועע עם אירנה האחות בקליניקה שבה עבדו שניהם. נאדיה אינה סולחת – דורשת ממנו להסגיר עצמו למשטרה, ועל הנכונות להסגיר את עצמו, כביכול מתוך ייסורי מצפון, הוא יקבל רק (!) 5 שנים בסיביר. אילולא הסכים, היא הייתה מלשינה שברח ממחנה ההסגר, מעשה שהיה גוזר עליו דין מוות. היא דורשת שאליושה יישא את העונש האכזרי הזה למרות שהיא מאוהבת בו עד כלות.

אחד הסיפורים (מתוך לא מעטים) שהייתי שוב ממליץ ללמדו בבית הספר הוא "עברית", ורסיה קצת הזויה למה שקרה לסופר שלנו במציאות: יהודי בשם גרגורי גולדין למד אצלו עברית, ושמע איתו את קול אמריקה המגדף את השלטון הסטליניסטי. מסתבר שגורדין זה היה מושתל של המשטרה החשאית, ובעקבות הלשנתו צבי פרייגרזון נאסר, נחקר ונשלח למחנה הסגר לעשר שנים. "החטא" שלו - לימד עברית. בסיפור "עברית" יש, כאמור, ורסיה הזויה של האירוע הקשה הזה בחייו – בסיפור חוקרים אותו בעינויים, אבל הוא איננו מוכן לענות אם לא ידברו אליו עברית. דרישה זאת גורמת לכעס אצל החוקרים שמכבידים את הלחץ בעינויים, בהושבה בצינוק ובמניעת שינה. אבל הנחקר עומד על דרישתו. לבסוף מביאים מתרגם, הלא הוא שרגא וייספיש (= גורדין במציאות). בהזדמנות בועט הנחקר במתרגם, וגורם לו חבלה המזקיקה אשפוז בבית חולים. לאחר השחרור בימים שלאחר מות סטלין, נפגשים השניים, וייספיש בורח מפניו. ברור שהסיפור מציג משאלת לב – במציאות, כשעינו את פרייגרזון, ואיימו עליו שיפגעו בבני משפחתו – הוא חתם על כל מה שדרשו ממנו, כמו שאר הנחקרים המעונים.

רצוי מאוד שתלמידינו יתוודעו לייסורים שסבלו הדסידנטים היהודים, כמו פרייגרזון, אנטולי שרנסקי , יולי אדלשטיין – רק משום אהבתם לציון ועל שום שלימדו עברית, שהיא כל כך טבעית למי שנולד בארץ הזאת. קובץ הסיפורים הזה מצביע על הכישלון הקולוסאלי של הגלות. כזכור, בבבלי, כתובות, ק"י-קי"א דורשים חכמים את שבועת הרעייה בשיר השירים, כאילו השביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא יעלו בחומה (כלומר, שלא יעלו במאורגן לארץ ישראל), ושלא ימרדו בגויים. לקחו חז"ל פסוקים יפיפיים של אהבת טבע ושל שיח אוהבים מקסים, ודורשים דרשה חסרת שחר שקבעה את גורלו של עם ישראל לסבל, גירושים, עלילות דם, וניסיון להשמדה טוטאלית. הספר שלפנינו מתאר בצורה ברורה עד כמה התיאוריות השונות לאמנציפציה בגלות נועדו לכישלון. לא נותר אלא להודות מקרב לב לפרופ' חגית הלפרין שחשפה לקורא הישראלי פנינת סיפורת נפלאה זאת – כתביו של צבי פרייגרזון, כשהיא מפרשת בהערות שוליים מאירות עיניים מילים שחידש הסופר, מילים ביידיש וברוסית, שמות של אישים המוזכרים בסיפורים, ואינה שוכחת להודות בסוף הספר למי שסייע לה בעבודה חשובה זאת. תודה מיוחדת גם על האפאראט המושקע שסייעו בהכנתו גליה שגיב ונעמה ישראלי.

משה גרנות