לצד השמחה על הסרת המגבלות מעל יונתן פולארד ועלייתו הצפויה לישראל, נשמעים גם קולות אחרים, שעיקרם – מדובר בסך הכול בבוגד. הוא אזרח ארה"ב שבגד במדינתו, בשירות המודיעין של הצי האמריקאי שבו עבד ובסיווג הביטחוני הגבוה שקיבל, והעביר חומרים סודיים באופן שיטתי למדינה זרה.
העובדות נכונות. ניתן להבין אמריקאי הרואה בפולארד בוגד ואת בית המשפט האמריקאי שהרשיע אותו בבגידה. אין זה מצדיק את ההתעמרות של שלטונות ארה"ב בפולארד, בענישה ויחס חסרי פרופורציות בהשוואה למרגלים אחרים, גם כאלה שריגלו למען בריה"מ ואויבי ארה"ב. אך עצם ההתייחסות אליו, מצד ארה"ב, כאל בוגד – מובנת.
אבל אנחנו איננו אמריקאים, אלא ישראלים. כיצד ראוי שאנו נגדיר את פולארד?
פולארד פעל למען ישראל והביא מידע חיוני לישראל ועל כך הוא ראוי להוקרתנו. אך האם הוא ראוי גם להערכה על מעשהו?
כל מדינה שמחה על כך שיש מי שפועלים למענה ומעבירים לה מידע מודיעיני חשוב. אבל איני חושב שאפשר להעריך את אישיותו של סורי שבוגד במדינתו ומרגל לטובת ישראל. אדם כזה הוא בוגד, ואישיות של בוגד אינה ראויה להערכה.
האם כך נכון לשפוט את יונתן פולארד ואת מעשיו? התשובה לשאלה זו נובעת מהאופן שבו אנו תופסים את עצמנו כמדינת הלאום של העם היהודי. על פי תפיסתי הציונית, כיוון שישראל קיימת למען כל יהודי בעולם; זו מהותה, זו זהותה זה ייעודה, אין אנו יכולים לראות ביהודי שפעל למען מדינת ישראל – בוגד. פולארד הוא פטריוט יהודי שפעל למען מדינתו – מדינת העם היהודי. בפעולתו הוא תרם רבות לביטחון ישראל. הוא סיכן את עצמו למען מדינת ישראל. הוא שילם מחיר כבד מנשוא למען מדינת ישראל. ועל כך הוא ראוי לכל ההערכה והיקר שאנו מקנים לגיבורי האומה. גם אם בעיניים אמריקאיות פולארד הוא בוגד – בעבורנו הוא גיבור לאומי.
לצד התועלת הביטחונית במידע שהוא מסר, אין ספק שכתוצאה מפעולתו נגרם נזק כבד לאין ערוך למדינת ישראל. נזק אסטרטגי ליחסיה עם בעלת בריתה, המעצמה החזקה בעולם. אך מי שאחראי לנזק הזה אינו פולארד אלא מפעיליו, כלומר מדינת ישראל. ניתן לראות בפולארד לוחם שהתנדב ליחידה נבחרת, שנשלחה לפעולה מעבר לקווי האוייב, שגרמה לנזק יותר מתועלת. מתכנני הפעולה ומי ששלחו את החיילים נושאים באחריות להחלטה, אך החיילים עצמם ראויים לשבח על התנדבותם ועל ההקרבה שלהם. הוא הדין בפולארד.
מדינת ישראל ששלחה את פולארד למשימת הריגול, חטאה לארה"ב, חטאה לעצמה וחטאה לפולארד. ישראל אינה יכולה בשום אופן להרשות לעצמה לרגל נגד ארה"ב, הגם שהכול יודעים שארה"ב מרגלת בישראל, וגם כשישראל חשה שארה"ב מסתירה מפניה מידע חיוני. אופי היחסים בין המדינות ויחסי הכוחות ביניהן, אינם יכולים לאפשר ריגול כזה, גם אם דומה שזו הזדמנות מודיעינית שקשה לוותר עליה. מחיר החשיפה, במקרה כזה, גדול מן התועלת שבמידע. קל וחומר שאסור לישראל להפעיל יהודים כסוכנים בארה"ב, בשל הנזק הצפוי ליהדות ארה"ב במקרה שהסוכן ייתפס, כפי שאכן קרה.
השגיאות הללו הן שלנו. לא של פולארד. בזכות פועלו למען ישראל, בגין המחיר הכבד שהוא שילם ובשל העוול שגרמנו לו, יש לנו חוב ענק לפולארד.
פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת: "האשמה עלינו"

2. צרור הערות 29.11.20
* אובייקטיבים בעד האוייב – ניר גונטז', מהבולטים בדבוקת שוקן, גינה את חיסול פחריזאדה וטען שישראל רוצחת מדענים ופתחה במלחמה נגד איראן. ולכן, בכל מלחמה בן המדינות, ישראל היא התוקפנית. השוקניסטים תופסים את עצמם כאובייקטיבים, כאלה שניצבים מעל ה"אנחנו והם" שהוא כביכול לאומני מדי בשבילם. הם מהאו"ם. ומשום מה האובייקטיביות הנפוחה שלהם היא תמיד בעד האוייב ונגדנו. בין אם האוייב הוא הפלשתינאים, הסורים, חיזבאללה וכעת איראן. למה? האם גם איראן נמצאת תחת "אקיבוש" של ישראל?
"איך ישראל הייתה מגיבה לו מנהל מפעל הטקסטיל בדימונה היה נרצח בתל-אביב?" מיתמם השוקניסט גונטז', בשם האיזון הקדוש וה"אובייקטיבי".
אז כדאי לזכור ולהזכיר. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שאויביה חותרים להשמדתה. ישראל היא המדינה היחידה שכל סביבתה חותרת להשמדתה, כולל המדינות החתומות עימה על הסכמי שלום (רק השבוע מצרים העמידה לדין שחקן כיוון שהוא הצטלם עם עומר אדם). הנשק הגרעיני, שעל פי פרסומים זרים יש לישראל, נועד אך ורק כדי למנוע את השמדתה. זהו נשק יום הדין, שנועד להרתיע מפני ניסיון השמדה, ולסכל השמדה אם חלילה הוא יהיה המוצא האחרון. ההתעקשות שלנו על יתרון אסטרטגי קונבנציונלי ועל גבולות בני הגנה נועדה, בין השאר, למנוע מצב שבו ניאלץ להסתמך רק על הגרעין, חלילה.
איראן, לעומת זאת, היא מדינה ששום סכנה אינה נשקפת לה ואף מדינה אינה חותרת להשמדתה. איראן היא מדינת טרור תוקפנית, החותרת להשליט את המהפכה השיעית הקנאית על העולם כולו ומייצאת את המהפכה, בראש ובראשונה כדי לאיים על ישראל ולסכן אותה מסוריה, מלבנון ומרצועת עזה. איראן חותרת להשמדת ישראל ומאיימת השכם והערב בהשמדתה. איראן חותרת לנשק גרעיני לא לצרכי הגנה אלא כדי להשתמש בו לקידום מטרותיה המהפכניות התוקפניות ובראש ובראשונה – השמדת ישראל. חובתה של ישראל, ובעצם חובת העולם החופשי כולו, למנוע בכל מחיר נשק גרעיני מאיראן. כל צעד, שיכול לסכל את התגרענות איראן, לפגוע בהתגרענות איראן או להסיג אחור את תהליך ההתגרענות, הוא צעד צודק ומבורך. בין אם ישראל חיסלה את אבי תוכנית הגרעין האיראנית ובין אם מדינה אחרת עשתה זאת – זהו צעד מבורך. כן יאבדו כל אויביך ישראל.

* רוח מינכן – רוח מינכן ממשיכה להוביל את אירופה. הם לא למדו דבר: "האיחוד האירופי מגנה את ההתנקשות בחייו של ראש תוכנית הגרעין האיראנית ומגדיר אותה 'מעשה פשע' המנוגד באופן מוחלט לעקרונות זכויות האדם, אותם האיחוד מכבד. הנציב העליון לענייני חוץ והגנה מטעם האיחוד, ג׳וזף בורל, מביע תנחומים בפני משפחות הנפגעים."

* מקעקעים את היסודות – הערך שעליו מבוסס רעיון העבודה המאורגנת הוא הערבות ההדדית, הסולידריות האנושית, החברתית. לא להפקיר את העובד הבודד לנפשו, לא לאפשר ניצול, לא לאפשר דריכה על החלשים, להתאגד כדי לחזק את העובדים באמצעות האחריות ההדדית והשותפות. התנהלותם של ארגוני המורים במשבר הקורונה, ולא בפעם הראשונה, מקעקעת את יסודות העבודה המאורגנת, לא רק כיוון שהיא משניאה אותה על הציבור ומחמשת את מלעיזֶהָ, אלא בעיקר כיוון שהיא מנוגדת לאותם ערכים; ערכי הערבות ההדדית. הסירוב לבטל את חופשת חנוכה פוגע קשות בתלמידים, בהוריהם ובחברה הישראלית. אחרי חודשים רבים כל כך, סוף סוף חוזרים הילדים לבתי הספר, איש אינו יודע לכמה זמן, וכעבור שבוע בלבד צריך להוציא אותם לשבוע חופשה? עוד אנדרלמוסיה, זה מה שדרוש לנו כעת? כמו כל העולם אנו מצויים במשבר, במצב חירום. מצב זה דורש מכל אחד מאתנו להירתם, להיכנס תחת האלונקה, לוותר. בוודאי מן המורים שאמורים להוות דוגמה ומופת לדור המחר. ניתן לצפות מן המורים ליתר אחריות לאומית וחברתית.

* להאט את ההקלות – בימים האחרונים מסתמנת עלייה איטית בשיעורי התחלואה בקורונה. בימים רביעי וחמישי חצינו שוב את קו אלף המאומתים. המצב עדיין תחת שליטה, בין הגורמים לו מצויה גם העלייה המבורכת במיספר הנדבקים, אבל זו נורת אזהרה.
הפרוייקטור החדש פרופ' אש מזהיר מפני סגר שלישי וכך גם שרים אחרים ובמקביל – ממשיכים בהקלות. אני מבין את הצורך והרצון לפתוח עוד ועוד מגזרים, להניע את הכלכלה ולאפשר לבעלי העסקים הקטנים לנשום. אולם אם התוצאה תהיה סגר שלישי, מה עשינו? החזרה ללימודים ברשויות הירוקות והצהובות מוצדקת, בשל מרכזיות החינוך, בשל הפגיעה הנפשית והחברתית אף יותר מהפגיעה הלימודית בתלמידים. אולם לצד החזרה ללימודים, צריך להאט את ההקלות האחרות. אני חושש מאוד מתוצאות פתיחת הקניונים. אלה מקומות סגורים ובימי החורף, כשגשום וקר בחוץ, הם מועדים להתקהלות. עד בוא החיסון צפויה עוד תקופה קשה, ויש להתאזר בסבלנות. כדי לאפשר זאת יש לנקוט במדיניות פיצוי נדיבה, מהירה ויעילה. וכמובן – דרוש אישור תקציב 2021 עוד בדצמבר, כדי שניתן יהיה לפעול ולתפקד כבר ב-1.1.

* כלכלה מרחיבה בעידן קורונה – במאמר שפרסם סבר פלוצקר בטור שלו ב"ממון" הוא הציג את המשבר של שנות ה-30 של המאה שעברה, שבראשית משבר הקורונה כלכלנים רבים בעולם חזו שהקורונה תדרדר אותנו למצב דומה. המציאות הפריכה את התחזית הזאת. המצב הרבה יותר טוב מן החששות. "בשבוע שחלף פרסמו הלשכות לסטטיסטיקה במדינות רבות את שיעורי הצמיחה הכלכלית ברבע השלישי של השנה. עלתה מהן תמונה מובהקת של התאוששות מסחררת, אחרי התכווצות מסחררת ברבעים הקודמים של השנה. אמנם רמת הפעילות הכלכלית עדין נמוכה ממה שהיה אשתקד, אבל כבר לא בהרבה. האבטלה עדיין גבוהה, אבל כבר לא גדלה בתלילות ורחוקה מאוד משיעוריה בשנות ה-30. המחירים בדרך כלל יציבים, הממשלות נוקטות מדיניות של הרחבת ההוצאה הציבורית בעשרות ובמאות מיליארדים, ללא חשש מגירעונות ומחובות. הסיוע לנפגעי קורונה לא נתקל בחומת ריסון תקציבי; הוא נדיב יחסית. והתחזיות ל-2021 אופטימיות למדי." פלוצקר משבח את תקציב 2021 המתגבש, שניתן לאשר אותו במועד, אלא אם כן נתניהו לא ירצה לעשות כן כדי להשאיר לעצמו פרצה לגנוב את הרוטציה. "אל תדאגו לגירעון בשנה הבאה, הפציר נגיד בנק ישראל בראשי האוצר. כמה שיהיה – יהיה. השליכו נא לפח את המונח 'יעד גירעון'; ב-2021 אסור לכם להתחשב בו. במקרה הטוב, עם בוא החיסונים ודעיכת המגפה, ירד הגירעון ל-8.5% מהתוצר ובמקרה הרע (והמצמרר) הוא יישאר כמו השנה, כ-12% עד 13% מהתוצר. זה לא תלוי במדיניות התקציב, זה תלוי במדיניות הבריאות. לממשלת הוד מלכותה הבריטית חזוי גירעון של 19% מהתוצר ולממשל האמריקאי לא פחות."

* פשרה בין מה למה – רינה מצליח ב"אולפן שישי", יוסי ורטר ב"הארץ" ומתי טוכפלד ב"ישראל היום" דיווחו על מגעים, אולי אפילו מו"מ, המתנהלים בין כחול לבן והליכוד לפתרון המשבר והימנעות מבחירות. האמת היא שבחירות כעת, סיבוב רביעי בתוך פחות משנתיים, בעיצומו של משבר הקורונה, ואיננו יודעים לאן תתפתח המגפה – הן הרות אסון. ברור שראוי לעשות כל מאמץ למנוע את הקדמת הבחירות ולהמשיך לקיים את הממשלה ולבצע את הרוטציה. על איזו פשרה מדברים? פשרה בין קיום ההסכם להפרתו? והרי כבר היתה פשרה כזאת, פשרת האוזר לפני שלושה חודשים. עכשיו רוצים פשרה בין קיום הפשרה הקודמת לבין הפרת הפשרה באמצעות הפרת ההסכם המקורי. אבל עצם ניסיונו של נתניהו להגיע לפשרה, מעידה שהוא פוחד מבחירות עתה ובאופן קונקרטי, הוא פוחד מבנט. הוא פוחד מעליית כוחו והוא פוחד, אני מקווה שבצדק, מהתאגדות כל האופוזיציה לתמיכה בבנט לאחר הבחירות. לכן הוא מעדיף להגיע לפשרה שעדיין תשאיר לו פרצה לגנוב את הרוטציה, אך לדחות אותה, בתקווה שבנט ייאבד מכוחו. וכיוון שהוא פוחד, הרי שאם גנץ לא ימצמץ (מעבר למצמוציו עד כה) – נתניהו ימצמץ.

* נזכרו שהוא הומופוב – סיעת רע"ם האסלאמיסטית בראשות מנסור עבאס היא הומופובית קיצונית. בכל הצבעה על זכויות להט"ב היא תמיד מצביעה נגד ומתבטאת בחריפות רבה. אלא מה? עד שהחל הרומן בין מנסור עבאס לנתניהו, לא שמענו על כך. הפוליטיקאים והעיתונאים מן השמאל, לא זכרו ולא הזכירו זאת כאשר הטיפו לממשלה עם הרשימה המשותפת או קואליציה בתמיכתה. הם הקפידו להזכיר את ההומופוביה של סמוטריץ' שבעטיה הוא מוקצה, אבל של עבאס? למי אכפת? למרות שהחברה הערבית הרבה יותר קיצונית ואלימה ברדיפתה אחרי הלהט"ב.
פתאום יוסי ורטר, "הארץ", נזכר לשפוך אש וגופרית על ההומופוביה של עבאס וממש מאשים אותו אישית בתקיפות אכזריות של להט"בים ביישובים ערבים, בעקבות כרוז נאצה שפרסם. הוא לא הוציא את הכרוז הזה היום, אלא לפני חודשים אחדים. אז, משום מה, לא שמענו על כך. אז, אסור היה להשמיע מילה שלילית על הרשימה המשותפת ומרכיביה השונים.
יש בכך יותר מקורטוב של צביעות.
אני דווקא הזכרתי לא אחת את ההומופוביה של הגורמים השמרניים ברשימה המשותפת. לא אחת ציינתי, שהפערים בין חלקי המשותפת עצומים. בין קנאים אסלאמיסטים לקומוניסטים אתאיסטים, בין הומופובים לאנשי חד"ש הדוגלים בשוויון זכויות ובעוד נושאים רבים, פעורה תהום אידיאולוגית, אך יש רק דבר אחד המשותף לכולם – אויב משותף. האויב המשותף הוא הציונות, הוא מדינת ישראל. הדבק היחיד בין ארבעת מרכיבי הרשימה המשותפת הוא לאומנות אנטי ישראלית קנאית. ואם נדמה היום למישהו שרע"ם פחות קנאית ולאומנית, פחות אנטי-ישראלית משותפותיה – אין הוא אלא טועה. ואם נתניהו חולם על ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רע"ם, זו תהיה ממשלת פיגולים לא לגיטימית בדיוק כמו ממשלה שקיומה תלוי ברצונם הרע של שאר מרכיבי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. עבאס מבטא היום קול פרגמטי יותר בנוגע לשיתוף פעולה עם הממשלה לקידום המגזר הערבי, ובכך הוא משרת בצורה טובה וחכמה יותר מעמיתיו את האינטרס המגזרי. אך אין בכך כדי להעיד על שינוי אידיאולוגי.

* חזית הסירוב – הרשימה המשותפת הצביעה נגד הסכמי השלום והנרמול עם איחוד האמירויות ועם בחריין, לא כי היא נגד שלום עם מדינות ערב, אלא כי היא נגד שלום עם ישראל. בניגוד לאיחוד האמירויות ובחריין, סעודיה לא חתמה על הסכמי שלום ונרמול עם ישראל. רשמית, היא מדינת אוייב. אבל די בכך שיורש העצר הסעודי נפגש עם ראש ממשלת ישראל, ואף שסעודיה התכחשה לפגישה, כדי שח"כי הרשימה המשותפת יוקיעו אותה. ח"כ עאידה תומא סולימאן האשימה את סעודיה וישראל שהם מנסים להבעיר את המזה"ת. ערביי ישראל נמצאים במצב לא קל, כאשר המדינה שבה הם אזרחים נמצאת במלחמה עם עמם. ניתן היה לצפות שהם יהיו הראשונים לדגול בשלום ודו-קיום ולהוות גשר לשלום. אבל מנהיגותם הפוליטית בוחרת לתמוך בחזית הסירוב, בחזית האיבה, בחזית של מלחמה וטרור נגד ישראל ואזרחיה ולהאשים את מדינות ערב שמקדמות שלום עם ישראל בבגידה. ויש בתוכנו מי שעדין אינם מבינים את ניגוד העניינים המוחלט בין ממשלה ישראלית לרשימה אנטי-ישראלית ומדוע הקמת ממשלה שתלויה ברשימה הזאת היא טירוף מוחלט.

* נותנים לו שלום עכשיו והוא לא רוצה – חכ"ל מוסי רז שיגר ציוץ הזוי, אפשר גם לכנות אותו אינפנטילי, שבו הוא טען שכיוון שסעודיה היא בגדר מדינת אוייב, אם נתניהו נסע אליה בלי אישור שר הפנים הוא עבר על החוק. וואו! המחשבה הראשונה שעלתה לראשי למקרא הציוץ הייתה שכנראה איינשטיין צדק. איינשטיין אמר, כזכור: "יש רק שני דברים אינסופיים: היקום והטיפשות האנושית. לגבי הראשון אני מסופק."
אז מה? מוסי ייגש היום לתחנת המשטרה הקרובה ויגיש תלונה נגד נתניהו? מוסי רז שימש בעבר כמזכ"ל "שלום עכשיו". העכשוויזם המשיחי הזה מבטא סוג של בעייה בדחיית סיפוקים. עכשיו! איך עכשיו? יש לך פרטנר שמוכן לשלום בתנאים סבירים? לא חשוב. עכשיו! אז אספק לו את מה שהוא רוצה. העיקר שזה יהיה עכשיו! והנה, נותנים לו שלום – עכשיו, והוא לא רוצה. השלום הזה לא מוצא חן בעיניו. אז הוא מגיב בחמיצות. הילד רצה קרמבו מוקה עכשיו, וקיבל קרמבו וניל. אז זה לא מתאים לו.
יש הסבורים שההסתייגות של המחנה, שעד לפני חודשים אחדים התיימר להיות מחנה השלום, להסכמי השלום והנרמול עם מדינות ערב, נובעת מכך שהם מזוהים עם נתניהו וטראמפ. איני חושב כך. כאשר בגין נסוג מסיני אותם חוגים הריעו לו וכך גם לשרון כאשר עקר את גוש קטיף. אם נתניהו ייסוג מיהודה ושומרון הם יהיו ראשוני המאתרגים שלו. הסיבה לכך אחרת. הם נעולים על קונספט מסוים של שלום. הוא חייב להיות השלום שלו הם הטיפו במשך שנים – הקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 4.6.67. הם לא מתנגדים לשלום עם המפרציות ושאר מדינות ערב. אבל על פי הקונספציה שלהם התנאי לשלום עם מדינות ערב הוא הסכם עם הפלשתינאים במתכונת שלהם. והם מבינים שאם מדינות ערביות מסרבות להמשיך להיות בנות ערובה של הסרבנות הפלשתינאית וחפצים לפעול על פי האינטרס הלאומי שלהם ולקדם שלום ונרמול עם ישראל, הדבר ידחה את הסוגייה הפלשתינאית ואולי אף יגרום לפלשתינאים להתפשר. ונדמה לי שאם הפלשתינאים יתפשרו, למשל על תוכנית טראמפ, מוסי רז ומרעיו יתנגדו להסכם כזה.
נחזור לציוץ ההזוי. ברור שראש ממשלה לא צריך לבקש אישור משר הפנים למפגש מדיני עם אוייב בניסיון לקדם את השלום. זה תפקידו וזו משימתו. אבל מוסי רז, שכל כך דבק בטהרנות דווקנית כזו, נושא עד היום את דגל הסכמי אוסלו. תזכורת – כאשר נערכו המגעים על הסכמי אוסלו, החוק הישראלי, שהתקבל בתמיכה משותפת של הליכוד והמערך, אסר על מפגשים עם אש"ף בהיותו ארגון טרור. יוסי ביילין וחבורת אוסלו עברו בעליל על החוק וניהלו את המו"מ מאחורי גבו של ראש הממשלה רבין וללא ידיעתו, ובתחילת המהלך גם ללא ידיעתו של שר החוץ פרס. אבל זה בסדר, אליבא דרז.
כמובן שנתניהו לא זקוק לאישור משר הפנים כדי לנסוע לשליחות מדינית חשובה של קידום השלום עם סעודיה. מה שלא בסדר, הוא שנתניהו הסתיר את הנסיעה משרי החוץ והביטחון. יתר על כן, הוא לקח אתו את המזכיר הצבאי תוך שהוא אסר עליו לדווח על כך למפקדו – הרמטכ"ל. התנהלותו, כרגיל, היא בניגוד לכל כללי מנהל תקין. ושוב הוא מפיץ את השקר הביביסטי האופייני שהוא רצה למנוע הדלפות (אך מיד בשובו הדליף את הביקור). ברור שגם במקרה הזה, הוא העדיף את האינטרס האישי הפוליטי הצר על האינטרס הלאומי.

* הגיע זמנן של גבעת המטוס ועטרות – שאול אריאלי מצדד בחלוקת ירושלים ומטיף לה לאורך שנים רבות. כיוון שזו עמדתו, ברור שהוא מתנגד לבנייה בגבעת המטוס. בדיוק כפי שמי שתומך בשלמות ירושלים בריבונות ישראל, כמוני, תומך בבנייה הזאת. במאמר שפירסם ב"הארץ", תחת הכותרת "גבעת הפורענות", הוא יצא נגד הבנייה בגבעת המטוס. חלק מרכזי במאמר היה סקירה היסטורית, אמינה ברובה, על פיה התוכניות לבנייה יהודית מאסיבית מדרום ומצפון לעיר הן של ממשלות המערך; תחילה של ראש הממשלה אשכול וראש העיר טדי קולק, מיד אחרי שחרור ירושלים, וכעבור עשור – בידי ראש הממשלה רבין ושר הביטחון פרס. אריאלי מצטט מספרים של שניהם, על התוכניות שהובילו. אין כמעט נושא שעליו הסכימו רבין ופרס – בנושא הזה עמדתם היתה אחידה. אריאלי גם מציין שהתוכניות להתיישבות באזורים אלו הן כבר מראשית הציונות. ולכן, מוזר מאוד שלקראת סיום המאמר הוא מתאר את ההחלטה לפרסום המכרז לבנייה בגבעת המטוס מימוש "ההזייה המשיחית לאומנית של 'גוש אמונים' לדורותיו." האם אשכול, טדי קולק, רבין ופרס הם אנשי "גוש אמונים" ותוכניות הפיתוח שלהם הן הזייה משיחית לאומנית?
לא בכל דבריו אריאלי מדייק. על הר חומה הוא כותב: "ב-1997, בכהונתו הראשונה, החליט [נתניהו] על בניית שכונת הר חומה, שרבין נמנע מהקמתה." ההיפך הוא הנכון. מי שהחליט על הקמת הר חומה היה יצחק רבין ב-1995. מי שסיכל אותה היה נתניהו. ומעשה שהיה, כך היה. בעקבות ההחלטה על הקמת הר חומה, חד"ש ומד"ע הגישו הצעת אי-אמון בממשלה. לאחר פרישת ש"ס מהממשלה, ממשלת רבין היתה ממשלת מיעוט, אך נהנתה מבלוק חוסם באמצעות תמיכה מבחוץ של חד"ש ומד"ע. אך רבין לא נבהל מהצעת האי אמון, כיוון שסמך על הליכוד שיפיל אותה. אלא שנתניהו הודיע שהליכוד וכל האופוזיציה יתמכו בהצעת האי-אמון, כי אין להם אמון בממשלה, וכך הממשלה היתה נופלת בהצבעה. מסיבה זו, הקפיא רבין את ההחלטה. החלטתו של נתניהו לבנות את השכונה, בקדנציה הראשונה שלו, למעשה נכפתה עליו בידי "הדרך השלישית" שאיימה בפרישה מהממשלה על הנושא הזה ויצאה בקמפיין ציבורי תחת הכותרת: "ירושלים – אני נשבע!"
השותף של "הדרך השלישית" לקמפיין היה ראש העיר ירושלים אהוד אולמרט. לימים, כראש הממשלה, הוא הציע לפלשתינאים לחלק את ירושלים. אך גם בהצעה שלו, בדומה להצעה של אהוד ברק לחלוקת ירושלים, גבעת המטוס היתה בשטח הישראלי, כפי שאריאלי עצמו מתאר במאמר. את ההחלטה על הקמת השכונה בגבעת המטוס קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר ב-1991. הוא הקים בה מרכז קליטה לעולים מאתיופיה ומבריה"מ וכבר אז החליט על בניית שכונת קבע. אולם הוא הפסיד בבחירות, והחלטתו, המממשת תכנית של אשכול וקולק מ-1969, התעכבה עד עתה. מוטב מאוחר מאשר בכלל לא. אריאלי ציין שתוכניתו של אשכול כללה את עטרות בצפון ירושלים, שנפלה בתש"ח ושוחררה בששת הימים. מעניין לספר, שבצעירותו אשכול התיישב בעטרות כחלק מקבוצת עבודה. 53 שנים אחרי תוכנית אשכול, עדין לא הוקמה השכונה בעטרות. הגיע הזמן.

* המשותף – יש מעט מאוד משותף לאובמה ולטראמפ. בוודאי – בנושא המזה"ת בכלל ובסוגייה הפלשתינאית בפרט. אבל המשותף להם הוא שהפלשתינאים דחו על הסף את תוכניות השלום של שניהם.

* בחילה – באיזו עוד מדינה דמוקרטית השליט מכסה את הערים בכרזות ענק "אהוב שלנו" עם תמונת ענק שלו? פולחן אישיות כמו של נתניהו לא היה מעולם באף מדינה דמוקרטית. בי זה מעורר בחילה. קים ג'ונג און מכונה בצפון קוריאה "המנהיג האהוב".

* תקלה במנגנון האוטומטי – כתבתי ביקורת על נתניהו וקיבלתי תגובה אוטומטית מעובד אלילים שאני בולשביק. נו, אני הרי רגיל לזה. הרי ברור שכל מי שאינו סוגד לשמש העמים הוא בולשביק. מי שאינו מתמסר לשטיפת המוח של פולחן האישיות הוא בולשביק. אבל, רגע, אני מזהה תקלה. הרי המעי הגס של אלוהיהם אמר שהקיבוצים הם כמו גרמניה הנאצית. מרגע זה התואר החדש אמור לעבור בתעלות הביבים ובתור קיבוצניק צריך היה אותו ביביסט להגדיר אותי נאצי ולא בולשביק. שמא יש איזו תקלה טכנית במנגנון האוטומטי של תעשיית השקרים?

* יאיר, מאחוריך – יאיר גולן מתחיל לאיים על מעמדו הבכיר של יאיר נתניהו, כג'ורה הלאומית.

* שלא תפסיקו לשנייה – בברכה ל"בני עקיבא" ביום חגם, "שבת ארגון", אמר שר הביטחון בני גנץ, בין השאר: "שלא תפסיקו לשנייה את העבודה החברתית החשובה שאתם עושים, מסיוע לקשישים בודדים, דרך תרומות דם וחלוקת חבילות מזון. קורונה, או לא קורונה, קול קורא לכם לעזרה, ואתם הולכים." בעיניי, זו דרכו של גנץ להגיב לדברי הבלע של יאיר תהליכים.

* רגליים קרות – יעל גריל, שבתחילת השבוע מונתה לחברה בוועדת סטרשנוב לחקר פרשת הצוללות, הודיעה על פרישתה מן הוועדה בשל חשש לניגוד עניינים, עקב היותה ראש המחלקה הכלכלית במשרד הביטחון בתקופה שבה מדובר. האם בתחילת השבוע, כאשר נענתה להזמנה, היא לא היתה ראש המחלקה הכלכלית לשעבר? אם יש כאן ניגוד עניינים – הוא לא היה קיים בתחילת השבוע? מה קרה? שמא הופעל עליה מכבש לחצים במהלך השבוע? או שמא קיבלה רגליים קרות כשנזכרה במסכת הייסורים, השיימינג וההסתה שהם מנת חלקו של כל מי שמעז לנגוע בחקירות נתניהו?

* משקל נגד – איני מחובבי הקונספירציות, אבל נראה לי שחדשות 12 צירפו את בועז ביסמוט לפאנל של "אולפן שישי" כדי להגחיך את הימין. ביסמוט הוצב בפאנל כמשקל נגד לעמית סגל. מול עיתונאי ימני שהוא מקצוען, חכם, שנון, חריף, רהוט הם הציבו תועמלן ימני שהוא חנפן, חסיד שוטה, בכיין ולא המיתר המכוון ביותר בגיטרה.

* רוצה לפגוש את קהלני – בשבוע שעבר ביקר מזכיר המדינה האמריקאי פומפאו בגולן; ביקור היסטורי ראשון של שר אמריקאי בגולן. שר החוץ אשכנזי התלווה לפומפאו. הם עלו לתצפית מהר בנטל ושמעו סקירות ביטחוניות של בכירים בצה"ל. אל הפמלייה התלווה עוד אדם אחד – אביגדור קהלני. ומעשה שהיה – כך היה: בהכנת הביקור בישראל אמרו אנשיו של פומפאו לשגריר בישראל פרידמן, שיש לו יד חופשית לארגן את הסיור, אך לפומפאו יש בקשה אחת. הוא רוצה לפגוש את אביגדור קהלני. אך טבעי שהמפגש ביניהם היה בסיור בגולן. קהלני הרצה במשך עשרים דקות על מלחמת יום הכיפורים בגולן. לאחר מכן סיפר פומפאו שהוא למד בווסט-פוינט, האקדמיה הצבאית של ארצות הברית, וספרו של קהלני "עֹז 77" היה אז ספר חובה בתוכנית הלימודים. פומפאו סיפר על התרשמותו העמוקה ועל כך שקרא את הספר פעמיים.
אגב, כבר כתבתי שקהלני הוא המועמד שלי לנשיאות?

* המדריך למתאבד – בנעורינו הרחוקים, לפני ארבעים שנה ויותר, הגולן היה יעד הטיולים המועדף על חבריי ועליי. כמובן שהתניידנו בטרמפים, כמקובל אז. נהגנו אז להתבדח, שמי שרוצה להתאבד בגולן, צריך לשכב על הכביש. הוא כבר ימות מרעב. אז נכון, קצב ההתפתחות והגידול של ההתיישבות בגולן איטי מדי, ובכל זאת, עברנו כברת דרך לא מבוטלת מאז.

* ביד הלשון: מצודת טגארט – הקדשתי לאחרונה מיספר פינות לקרב נבי יושע במלחמת השחרור. בין השאר ציינתי שהמצודה היתה מצודת טגארט. מצודות טגארט הן שרשרת מצודות משטרה שהוקמו בארץ ישראל ביוזמתו של קצין המשטרה הבריטי סר צ'ארלס טגארט, מומחה לדיכוי התקוממויות, שהוזעק מהודו לארץ ישראל בתקופת מאורעות 1936-39. המצודות הראשונות הוקמו בתקופת המאורעות ועוד עשרות מצודות הוקמו בשנים 1940-1943.
הגל הראשון של הקמת המצודות נעשה במסגרת מיזם גדר הצפון, שנועדה למנוע פלישת כוחות ערביים מסוריה ולבנון לעזרת ערביי ארץ ישראל ולאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה כהגנה מפני פלישה של כוחות צבא וישי הפרו-נאצי. לאורך הגדר הוקמו חמש מצודות. הראשונה שבהן הייתה בנבי יושע. המצודות הוקמו על פי דגם סטנדרטי, שכלל מבנה מרובע ובראשו צריח מצולע הצופה לכל הכיוונים, ובו חרכי ירי.

זקס (2) – את הפינה הקודמת הקדשתי למילה "זקס" המופיעה בשיר "דודו". ביקשתי הסברים ופירושים נוספים על אלה שכתבתי.
כותב רוביק רוזנטל: המילה זקס קשורה לשפת העבריינים הגרמנית, שבה זקס התגלגל ממילת היידיש זקונה כלומר סכנה.
כותב ארנון אבני: זקס, למיטב ידיעתי, היה בפלמ"חית: סוד צבאי, עניין מבצעי חסוי.
מיספר קוראים כתבו שזקס היה כינוי בפלמ"ח למפקד, ואחד מהם אף אמר שכך למד בשיעור זמרה בבית הספר בשנות השישים.
אורי הייטנר