זיכרונות מה"פלשתיניזאציה" של התיאטרון הישראלי (ב)
 
מכתב לחברים במקום החצי הראשון של הביקורת
[לא כל כך קל להבין בהתחלה]
 
יום ראשון, 18.1.04
 ש. ו-מ. היקרים,
אנחנו חוזרים עכשיו מהצגת "התאונה" מאת הלל מיטלפונקט ובבימויו, במסגרת תיאטרון בית ליסין בבית ציוני אמריקה, ואני מאוד מתפלא עליכם, שכבר ראיתם את ההצגה וסיפרתם לנו אתמול בצהריים קצת עליה, ואני שואל: או שלא הבנתם, או שבינתיים שינו את המחזה ואת ההצגה ואנחנו ראינו גירסה חדשה לגמרי?
בהצגה שאנחנו ראינו לא היה מדובר כלל בהונג צ'אן, סיני בן 34 שנהרג אחרי חצות לילה בתאונת פגע וברח על הכביש מאשקלון לתל-אביב – אלא בפועל פלשתינאי מובטל בשם אחמד שוקיירי, שעבר את הגבול ממחנה הפליטים בג'בליה כדי לעבוד ולפרנס את הוריו הזקנים, אשתו וילדיו.
וגם הסוף של ההצגה הוא אחר לגמרי. שירי (לונה יקר), בתם של אדם (ששון גבאי) ונירה (ליאורה ריבלין) כלל לא מגיעה לסין כדי לכפר על פשעי אביה וחבריו – בְּעזרה יומיומית בשדה של הוריו הזקנים ושל אשתו וילדיו של הונג צ'אן, – ממש כמו שהחבר שלה קארל, שסבו היה נאצי, מוכן אפילו להתגייר ולגור בישראל כדי לכפר על הפשעים של סבו –
אלא שירי, המזדיינת עם החבר הטוב של אביה, ליאור (נבו קמחי), ומתרוצצת בחברתו בכתונת לילה ותחתוני מיני-מיני ותחת חשוף על הבמה – שירי המוסרית, תקוות "המדינה כתאונה," כדברי הפילוסופית טלי ליפקין-שחק בתוכנייה: "[שירי] מציעה תיקון. שירי מתקנת. אפשר, על-פי מיטלפונקט, שלא הכול אבוד, ושהמפתח לישועה מוחזק אצל הדור הבא."
ובכן, שירי הדור-הבא, בהצגה שאנחנו ראינו, גונבת בלילה את הגבול לג'בליה, אל הוריו הזקנים, אלמנתו ועשרת ילדיו של אחמד שוקיירי ז"ל; שהוא הפועל הזר שאותו הרגו בתאונה, בנוסעם יחדיו במכונית – אביה אדם, החבר של אביה, ליאור, (שמזיין אותה, את שירי הקטנה ממנו בשבע-עשרה שנה), והאישה הקרה של ליאור, מדענית הטילים תמי, שמתעסקת בטילים כתחליף לזין שאין לה, ומזיינת את אדם בשתי הזדמנויות [כל ההגדרות לקוחות מההצגה, שאינה מוותרת גם על הקרנת תמונות הזוועה הגרעינית בהירושימה, כאיור להרצאתה של מדענית הטילים דפנה רכטר בטרם היא מזיינת במלון הכינוס את ששון גבאי].
ובכן, המחזה שאנחנו ראינו הסתיים בשיחת הטלפון של שירי לאביה אדם, שבה היא מספרת לו שהיא עובדת בשדה של אחמד שוקיירי ז"ל בג'בליה ומטפלת בימים בהוריו הזקנים, באלמנתו ובעשרת ילדיו, וכל זאת כדי לכפר על פשעי אביה ושאר הישראלים [כמונו, השבעים, הנאצים], שהם, אנחנו, כפי שמסבר פרופ' שמעון לוי במוסריות נעלה מאוד ומאוד אינתיפאדית בתוכנייה, שהרי בידוע הוא שאנחנו הישראלים אשמים בכול:
"סינִי [זה היה כאמור לפני ששינו את ההצגה], לצורך חילוץ הדימוי הזה מהניכור המדומה שלו – הוא בן דמותה של אישה אמיתית כמו ויקי קנפו, זקנה מיתולוגית במסדרון בית-החולים, הומלס רוסי על ספסל ומאה ארבעים פצועים (סתם מיספר) עזתיים (סתם מקום) מפגיעה של טייס מסוק (סתם כלי תחבורה)."
"יקירתי," בוכה שפל-רוח בטלפון בפני בתו ששון גבאי, אחרי שנשא משא חורבן היישר אל מול הקהל ובו הסביר לנו שאנחנו חברה נבוכה, אובדת דרך, חסרת תרבות, חסרת ערכים, רקובה מבחינה מוסרית ומתפוררת, [אדם: "על חלומותינו שנכחדו, על מעשינו שהפכו חריגים כולם, על שפתנו שהפכה לטינופת, ועלינו, על מה שהפכנו להיות: אנשים חסרי פנים, צללים רפים, עצובים וחסרי אמונה…"] – "אני לא יכול לעשות מה שאת עושה! [כלומר, לכפר!!!] אבל מה את, בתי, עושה  שם בלילות?"
"בטח שאתה לא יכול, אַבּוּיִי!" צועקת בנייד לונה יקר (שירי) הזנזונת הקטנה, שעטתה על תחתוני המיני שלה זוג מכנסי מדים מנומרים בסגנון צ'ה גווארה, "בלילות מלטפים אותי בקומבִּינזון הבנים המבוגרים של הבועל שדרסתם אחמד שוקיירי אללה יִרְחַמוֹ ושרים לי שירי אהבה ושלום צודק, ואחר-כך מלטף אותי ושר אבא שלו, אחר כך אחים שלו גם הם, אחר-כך באים גברים עם שפמים מִן אל-גַ'רָאכּ, שכנים, ואוהבים ומלטפים אותי ושרים לי שירי השלום הצודק, וככה אני מכבֶּרת, ומכבּרת, ומכבּרת… כבר נקרע לי מאחור הקומבינזון מרוב שאני מכבֶּרת… אבל אני, יעאני, מוכנה אפילו להתאסלם כדי לכבֵּר על הבְּשָׁעִים שלכם! ילעַן דינכּוֹם! ואם לא הבנת את זה, אַבּוּיִי – אז אתם באישׂראיל לא בַּחוֹת גרועים מהנאצים!"
 
החצי השני של הביקורת
 
עד כאן המכתב, שאם לא הבנתם את זה – מציב את הערבים במקום הסינים שהם רק משל במחזה המתחזה הזה. ובאשר למשחק, השחקנים דווקא טובים ואפילו יותר מטובים, אלא שהטרור של ליקוק האחוריים של הפלשתינאים בתכנים ובבימוי בתיאטרון הישראלי, גם במחזות קלאסיים שאינם עוסקים במצב הישראלי – כופה על השחקנים לשחק תפקידים מופרכים ובלתי-אפשריים, וכניראה איש מהם אינו מעז לשחות נגד הזרם ולהכריז מרד או לדחות תפקידים במחזות שניראים לו מסולפים וחד-צדדיים.
ששון גבאי משחק בסגנון של כאילו הוא לא משחק, ואינו מצליח לשכנע ולכבוש את הקהל, חרף כישרונו הגדול שבא לידי ביטוי ב"איסמעיליה", מחזהו המצויין של מיטלפונקט שגם זיכה אותו בשנה הקודמת, ובצדק, בפרס מחזאי השנה.
דפנה רכטר עושה תפקיד קר, יעאני, מדענית טילים, ומתנועעת גבוהה כאילו כלונס תקוע בתוכה. קשה לדעת אם במכוון או שהיא לא יכולה להיות אחרת גם במציאות. אכזבה, אם כי היא מאוד מעוררת סקרנות בנוכחותה, ולא רק בגלל זוג שדיה הכבדים, אלא יש בגופניות שלה משהו מאוד מסקרן ואתגרי.
לונה יקר בתפקיד שירי, כמו גם נבו קמחי בתפקיד ליאור, משכנעים במאה אחוזים אם כי לא מגיעים לשיאים אמנותיים. והטובה ביותר היא ללא ספק לאורה ריבלין בתפקיד נירה, הספרנית באוניברסיטה (שאותה מגדיר פרופ' שמעון לוי בתוכנייה כעובדת "ממחלקת העיזבונות"), שהיא כביכול הדמות המוסרית והחיובית היחידה בהצגה, אף כי לקרירות שלה יש גם חלק באינטראקציה שבין כל חמש הדמויות. בקול יכנאי בתכלית היא תוקעת לכל אחד בתורו, שנונה מאוד ואמיתית, והיחידה שמסוגלת לרגש מדי פעם, בייחוד בתמונת הסיום, כשהיא משלימה עם בעלה אדם, ששון גבאי.
 
במשך קדנציה של שלוש שנים, שנסתיימה בשנת 2004, שימש מר בן עזר בתור "שופט" ב"אקדמיה לתיאטרון".