"השיר ("אנו נושאים לפידים") הוא ביטוי מבריק למערכת הערכים הלאומית חילונית שעמדה בבסיס ההתיישבות החלוצית והקמת המדינה." כתבה ארנה גולן בכתבתה היפה. ("'אנו נושאים לפידים' בחנוכה ומה הם אומרים לנו היום", "חדשות בן עזר", 1599).
בדיוק כמוה בקיבוץ מסדה, גם בגבת שרנו תמיד בטקסי החנוכה את השיר "אנו נושאים לפידים". כותב השיר זאב, היה אפילו דוד של אחד הבנים בקבוצה.
בטקס בגבת קראנו כמובן גם את השיר של פניה ברגשטיין משוררת הקיבוץ:

בשחור הליל הדלקתי נר,
קטן, עליז שלהבת.רגז הליל הסוער,רגזה הרוח הנושבת."אכבך נר חצוף – !"הרוח קול הזעימה."דעוך תדעך ללא הבהוב – !"העננה הרעימה.אך השלהבת הברהצוחקת וזורחת.נרי הקט בסערהאינו יודע פחד.והוא יוצא לקראת סופהקורן וזך פי שבע,ושלהבתו מתנפנפהברוח הנושבת.

אבל לא פסחנו על "המנון החנוכה" בטקס הדלקת הנרות (ולא במצעד הלפידים בטקסי התנועה) ותמיד עם הדלקת הנרות שרנו את השיר "מעוז צור".
כבר בגן, חודש לפני חנוכה, הייתה הגננת מלמדת אותנו כל שנה מחדש את המילים של "מעוז צור". עם השנים המשכנו באותה המסורת לשיר את השיר עם הדלקת הנרות, אבל תמיד כשהגענו לפזמון התחלנו לגמגם: "לעת אכין מטבח בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה... אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח..." בטוחני שעד היום מרבית המבוגרים ממשיכים לשיר כך. (נסו לשיר בלי לקרוא את הטקסט ותראו) הסיבה לג'יבריש ברורה. הגננות לא לימדו אותנו את המילים הנכונות. ומדוע לא לימדו אותנו את המילים הנכונות? לימים למדתי שגם הגננת לא ידעה את המילים. מן הסתם היא למדה את השיר מהגננת שלה שלא ידעה אותן. ודוק: למדנו את השיר רק בע"פ, מעולם לא שרנו אותו מהכתב.
מפני מה הגננות לא לימדו?... הסיבה לכך פשוטה. לא ניתן ללמד ילדים קטנים את המילים הבאות: "לעת אכין מטבח (מתי שאעשה טבח) מצר המנבח, (מאויב הנובח כמו כלב) אז אגמור בשיר מזמור" – האם ניתן ללמד ילדים קטנים לשיר בשמחה אחרי טבח האוייב? ילדים צריך הרי ללמד הומניזם נוצרי, כלומר לא להילחם באוייב, אלא לאהוב אותו.
אכן השיר כולל מילים קשות. אך יש לזכור שנכתב בעת שחיטות הצלבנים ומוזכר בו אפילו (בהמשך הלא מושר), מנהיגם פרידריך ברברוסה (אדום הזקן) "וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן."
אם היה נכתב היום, אין ספק שהיו קוראים לשיר כזה בארץ – שיר פשיסטי...
מזל שעוד מתירים להשמיע אותו בארץ. אני מתפלא למשל שרות דלומפ-אלמוג שהגדירה את השיר "מגש הכסף" של אלתרמן "שיר פשיסטי" טרם הגדירה את "מעוז צור" כשיר פשיסטי.

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִילְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַתִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִיוְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַלְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַמִצָּר הַמְנַבֵּחַאָז אֶגְמֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹרחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ

במחשבה שנייה, גם אם השיר "אנו נושאים לפידים" היה נכתב היום, הוא היה מוגדר שיר פשיסטי של "ציונים גזענים" הצועדים עם לפידים בנוסח הנאצים וקו קלוקס קלאן, מצעד לפידים נגד הערבים. הנה שיר שהוא סימן לשנות השלושים...
הנה התשובה לשאלה של ארנה גולן "מה אומרים לנו השירים היום?"

האינטרנציונל – לא נחריבה ולא נחרימה, אלא נעשה לוח חלק
האינטרנציונל והציונות הסוציאליסטית
"בדרך החשוכה, החוצה את הכרם של יוספיה [קלמניה], אני מזמזם לעצמי בשקט את האינטרנציונל, "עולם ישן, עדי היסוד נחריבה, מגב כפוף נפרוק העול, את עולמנו אז נקימה, לא כלום היום מחר הכול!" מתוך: אהוד בן עזר: "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון", הוצאת ידיעות אחרונות, 1994].
שני המונחים "נחריבה", ע"פ נוסח אהוד בן עזר, או "נחרימה" ע"פ מתרגם השיר אברהם שלונסקי אינם נכונים. מקור השיר אינו רוסי אלא צרפתי. המילים של המנון "האינטרנציונל" נכתבו בצרפתית על ידי אז'ן פוטייה (1816‏-1887) בשנת 1871, והולחנו בידי פייר דֶּגֶייטֵר (1848‏-1932) בשנת 1888. השיר נכתב לכבוד הקומונה הפריזאית שהוקמה בפריז שלאחר המלחמה בפרוסיה.
הנה המקור הצרפתי: (הבית הראשון והפזמון):

L'Internationale
Debout, les damnés de la terre
Debout, les forçats de la faim
La raison tonne en son cratère
C'est l'éruption de la fin
Du passe faisons table rase
Foules, esclaves, debout, debout
Le monde va changer de base
Nous ne sommes rien, soyons tout
C'est la lutte finale
Groupons-nous, et demain (bis)
L'Internationale
Sera le genre humain

הנה התרגום של שלונסקי:

הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל
קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה,
עַם עֲבָדִים וּמְזֵה רָעָב;
אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלֵּב לִחֵכָה,
לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְרָב!
עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְסוֹד נַחְרִימָה,
מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעוֹל!
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה:
לֹא כְּלוּם – מִתְּמוֹל. מָחָר – הַכֹּל!
זֶה יְהִי קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם
עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנַל יֵעוֹר, יִשְׂגַב אָדָם.

השורה הרלבנטית לוויכוח במקור הצרפתי היא:
Du passe faisons table rase
"מהעבר נעשה לוח חלק". כלומר לא נחריבה ולא נחרימה. הכוונה לבטל את השיעבוד בחברה. המשפט הבא מדגיש זאת: "המונים, עבדים, קומו, קומו, העולם עומד להשתנות מהיסוד."
שלונסקי הציוני-סוציאליסט עמד בפני בעייה קשה יותר איך לתרגם את הסיפא:

C'est la lutte finale
Groupons-nous, et demain (bis)
L'Internationale
Sera le genre humain

הנה התרגום המילולי של הפזמון:
זה יהיה מאבק אחרון,
נתלכד ומחר,
האינטרנציונל (הבין לאומיות)
יהיה המין האנושי כולו.

רעיון איחוד המין האנושי וביטול הייחוד הלאומי לא יכול היה להתקבל ע"י נושאי דגל הציונות -הסוציאליסטית, שנלחמו מלחמה קשה באידיאולוגיה הקומוניסטית והבונדיסטית ששללה את הציונות. הציונים רצו להקים סוציאליזם במדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל ולא להקים סוציאליזם אינטרנציונליסטי שבו ייעלם העם היהודי. לכן שלונסקי חייב היה לשנות את המקור ובתרגומו מופיעות מילים סתמיות על היחיד במקום הרעיון הקולקטיבי:

זֶה יִהְיֶה קְרַב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם
עִם הָאִינְטֶרְנָצְיוֹנַל יַעוֹר, יִשְגָב אָדָם.

אידיאולוגיה דומה של הדגשת הייחוד של "העם הסובייטי" היא, היא שהביאה את סטלין לבטל את ה"אינטרנציונל" כהמנון בריה"מ ב- 1944 תוך כדי המלחמה בנאצים (שהרי גם הנאצים קראו לעצמם "סוציאליסטים" – "נציונל-סוציאליזם").
אפלטון ב"פוליטיאה" – ספר המדינה, מסלק ממדינתו הטוטליטארית-אוטופית את המשוררים. המשוררים, טען אפלטון, פועלים על הרגש. הרגש מסכן את השכל ואת שיקול הדעת. השירה היחידה שיש להשאיר במדינה היא ההמנונים: "אין להכניס למדינתנו שום שירה חוץ מהמנונים לאלים ושירי תהילה לאנשי שם."
המנון אמור תמיד לשקף את האידיאולוגיה של מי ששר אותו ולאור זאת שינוי האידיאולוגיה יביא מיידית לשנוי ההמנון. גם תרגום מילות ההמנון הוא פועל יוצא של האידיאולוגיה של המתרגם.

[אהוד: בילדותי בבית הספר לילדי עובדים בצופית שרנו "נחריבה" ורק לימים התוודעתי לתיקון "נחרימה" – שהנה מתברר שגם הוא לא מדוייק! – ואולי נכון יותר לתרגם "נמחוקה"]

מיהו ליטוואק?
תודה לנסיה רומאנוב-שפרן על סדרת הכתבות המרתקות שלה על מסע השורשים בליטא.
(בלי קשר אני גם ממליץ על ספרה "שלום לך קומוניזם", בו היא מספרת על התנתקותה מהקומוניזם. ספר שקראתי בעניין לפני שנים:)
https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=359532
ברשימה האחרונה על מסע השורשים בליטא ("חדשות בן עזר", 1599) היא שואלת מיהו ליטוואק? ונותנת רשימה ארוכה של אישים. דא עקא, חלק גדול מהרשימה, אם לא הרוב, הם לא ליטאים כלל, אלא מרוסיה הלבנה, ביילרוסיה בפולנית, היום בלארוס.
נכון, האיחוד של פולניה וליטא ב-1569 הפך אותה במאה ה-17 לאחת המדינות הגדולות המאוכלסות והעשירות באירופה. מדינה שהשתרעה על שטחים נרחבים של רוסיה הלבנה, (מדינה כל כך גדולה עד ששקספיר הזכיר אותה בהמלט) ובעקבות זאת חל שיבוש מושגים בהגדרת מי הוא ליטווק, ובמיוחד אצל היהודים שהיו מפוזרים בכל השטח הגדול.

[אהוד: שמה הקודם של נסיה שפרן הוא נסיה שפרנסקי.]

"הו ליטא מולדתי את כמו הבריאות. מרגישים בך רק כשאת חסרה."
בהקשר זה של בלבול המושגים יש להזכיר כי אין יהודי פולני בארץ שאינו יודע לדקלם בע"פ בפולנית (לא בליטאית) את השורות הראשונות של המשורר הלאומי הפולני אדם מיצקביץ בפואמה המפורסמת שלו "פאן תדאוש": "הו ליטא מולדתי את כמו הבריאות. מרגישים בך רק כשאת חסרה."
(וכאן ברצוני למסור ברכת בריאות טובה לשכני בן ה-103 פאן קנטורוביץ, שתמיד מצטט את השיר, ובגלל סכנת הקורונה עבר לאחרונה לבית אבות).
ודוק: מיצקביץ הפולני שר על ליטא מולדתו בפולנית.
אדם מיצקביץ, נולד בשנת 1798 בעיירה זָאוּשָׁה ליד נובוגרודק בלארוס, ובעיר יש בית מוזיאון לזכרו. בפואמה "פאן (אדון) תדיאוש" (PAN TADEUSZ) עיצב מיצ'קביץ' את דמותו של יענקל, הכליזמר היהודי, כדמות היפה והנאורה ביותר. גם יהודי וגם פטריוט פולני. למצוא נימה אוהדת ליהודים אצל לאומן פולני זה נדיר, אבל ניתן להסביר את אהדתו של מיצקביץ' ליהודים בעובדה שדם יהודי זרם בעורקיו. מוצא אימו היה במשפחה פרנקיסטית מומרת. כנראה שבכל זאת נותרו לאימו אי אילו רגשות יהודיים שהורישה לבנה.
"היהודי התם כפולני המולדת אהב!" היהודי-הכליזמר – יענקל, שר את ההימנון הפולני – "עוד לא אבדה פולניה", שיש הטוענים שיש לו גם השפעה על "התקווה" בשורה "עוד לא אבדה תקוותנו".
(בניגוד לרומנטיקה של מיצקביץ בה כליזמר יהודי הוא פטריוט פולני, עם התגברות האנטישמיות הפולנית נהגו היהודים להגיב בצורה שונה למילות הפתיחה של השיר: כאשר שרו הפולנים: Jeszcze Polska nie zginęła, "פולניה עוד לא אבדה", היהודים דוברי הפולנית אמרו מיד:  Ale zginąć musi "אבל היא חייבת ליפול!..." ואילו דוברי האידיש אמרו מיד: "פולניה עוד לא אבדה"? – "אוי וויי זמיר...")
ונחזור לרשימת הליטאים של נסיה שפרן. ביאליק, למשל לא היה כלל ליטאי. הוא נולד באימפריה הרוסית בכפר ראדי, היום באוקראינה, ולמד בוולוז'ין היום בבלארוס, אבל מכיוון שזו היתה ישיבה "ליטאית" במובן הדתי היהודי ניתן לקרוא לו מבחינה דתית ליטווק.
גם הרב נתן מיליקובסקי נולד בבלארוס ורק למד בישיבה ליטאית לכן רק מבחינה דתית ניתן לכנותו ליטוואק. (בנימין מיליקובסקי-נתניהו לא למד בישיבה ליטאית אז הוא לא ליטאי...) וכן הלאה.
המושג היהודי "ליטאי" הוא מושג דתי ולא גיאוגרפי. מקורו ברבי אליהו בן שלמה זלמן הדיוע בקיצורו הגר"א (הגאון רבינו אליהו) או "הגאון מווילנה", מכיוון שהוא נלחם בחסידות, הזרם הדתי-חרדי שהלך בדרכיו קיבל את התואר "ליטאי", בלי קשר לליטא הגיאוגרפית.

אחרון הליטאים
לסיום בהקשר לרשימת הליטוואקעס, אי אפשר שלא להזכיר את ה"ליטוואק" החי החשוב ביותר בארץ היום. והוא הרב שמריהו יוסף חיים קניבסקי יליד 1928. הוא אמנם פינסקאי, יליד פינסק, בלארוס, ולא ליטאי, אבל השתייכותו הדתית היא הליטאית ומכך הוא אחרון הליטוואקעס החיים שהטביעו חותמם על הארץ.
ואפרופו מיצקביץ והבריאות, נאחל לו בריאות טובה לאחר שהחלים ממחלץ הקורונה.

הון שלטון – של סוחר החשיש
אהוד בן עזר שואל: "מי מממן את המפגינים?" והנה אירוניה נפלאה. המפגינים הפרוטסטנטים הצועקים: "הון שלטון עולם תחתון!" – נתמכים ע"י אהוד ברוג-ברק שקיבל מקרן וקסנר 2.3 מיליון דולר עבור חיבור שלא ניתן לקוראו. (הרבה יותר ממה שקיבל גלעד שיינרמן-שרון על שיטוט באינטרנט, ובטח הרבה יותר מהסכום בו מואשם נתניהו, אותו הוא משמיץ).
את הסכום 2.3 מיליון דולר שקיבל הוא השקיע בעסקי החשיש שלו, שעשו אותו מולטי-מיליונר. ב-2019 עמד התגמול הכולל שקיבל על 37.1 מיליון שקל, מהם 36.7 מיליון שקל כתשלום מבוסס מניות.
(צלי גרינברג, "הקנאביס הביא את אהוד ברק למקום הרביעי בצמרת מקבלי השכר בבורסה", כלכליסט, 5.5.20)
https://www.calcalist.co.il/markets/articles/0,7340,L-3816830,00.html

אוכל עוף לא תרנגול
הייטנר ממשיך לנדנד ולברבר ("חדשות בן עזר", גיליון 1599) ש"טרור חקלאי" אינו "חקלאות טרוריסטית" למרות שאם אין מגדירים את המושג, שניהם זהים בהחלט. בנוסף הוא מתנאה בכישורי השפה שלו, משל היה אבן שושן, ומפרט את כל צירופי הטרור, והוא צודק. כולם טרור, אבל אין משמעות למושגים שהוא מביא אם לא מגדירים אותם: "טרור אישי" (האם של כנופיית פשע? או הנחשים בקריה?) "טרור מתאבדים", (האם של טמילים?) "טרור עירוני" (האם של אובז'נסקי-חולדאי?), "טרור סכינים" (האם מרוקו סכין?) "טרור כלכלי" (האם פנקס אדום של ההסתדרות?) ואפילו "טרור משפטי" (האם של אהרון ברק?)
האם כל בר דעת (כמו שמתנאה הייטנר להיות) יודע מה זה טרור משפטי? (האם המשפט יוצא בטרור? האם הפושעים מאיימים בטרור על השופטים?) ומה זה "טרור אישי"? למושג טרור אין משמעות אם לא מגדירים מי האיש ומי מפעיל עליו טרור. כל מושג חייב הגדרה מי הטרוריסט ונגד מי הוא פועל.
כל מכבסת המילים של הייטנר מטרתה רק לכבס את הטרור. אם כולם יודעים לדבריו, שטרור חקלאי הוא טרור של ערבים-מוסלמים נגד חקלאים יהודים, למה הוא מסתיר זאת ולא אומר זאת במפורש? מה מטרת ההסתרה של הייטנר? מדוע אינו אומר במפורש טרור ערבי-מוסלמי נגד חקלאים יהודים? הרי גם אם המטרה היא לשאת חן כדי לקושש קצת קולות, אין הצדקה למכבסת מילים.
בנוסף, מן הסתם גם האובססיה הילדותית של הייטנר נגד נתניהו מנעה ממנו לראות (כמו בפעמים רבות אחרות) שאני בהחלט קורא לו מיליקובסקי-נתניהו. (לבנו יאיר אני מוסיף האן-כפי שהוסיף לעצמו: יאיר האן-מיליקובסקי-נתניהו)
ומי משקר? הייטנר מתנאה בכך שהוא דובר אמת ואילו נתניהו: – הייטנר: "ראש ממשלה שהפר הסכמים ניצב שעה ארוכה במסיבת עיתונאים ובשידור חי משקר ומשקר ומשקר, בלי להניד עפעף, בלי שניתן יהיה לתפוס אותו בדבר אמת. חוששני, שאחרי שנשתחרר מנתניהו יחלפו עוד שנים רבות עד שנצליח להשתחרר מפגיעתו הרעה של הביביזם."
הנה ראו ושפטו בעצמכם:
https://mobile.twitter.com/RavivDrucker/status/1335683580983472130

שמשון דער נעבעכדיקער
ההומור הלא יבשושי של לוי שקולניק-אשכול
התפלאתי לקרא את דברי משה פרג כי אשכול "שר האוצר וראש הממשלה הצטייר בעינינו כאדם יבשושי, והנה בפיו של נחום גוטמן הוא מצטייר כאדם עליז למדי." ("חדשות בן עזר", 1599).
דווקא לוי שקולניק-אשכול היה בין המנהיגים המפאי"ניקים היחידים שלא היה יבשושי, אלא מלא עליזות וחוש הומור. המנהיג הישראלי היחידי שנכתב ספר על ההומור שלו.
מספרים חלוצי גבת: "בחורף הקר של שנת 1933 נהגו החברים בגבת, מחוסר מעש, וכדי להתחמם מעט, לשחק "בעראלעך" בחדר האוכל. סוגרים לאחד את העיניים עם מטפחת, ומישהו מרביץ לו מאחור, אבל בעדינות, והוא צריך לזהות מי המכה. סגרו ליודקה הלמן את העיניים, ואז הרגיש פתאום זפטה נוראה באחוריו, "מי זה האידיוט הזה?" שאג והסתער כשהוא מסיר את המטפחת. ואז גילה את לוי שקולניק-אשכול מעליו, משפשף את היד, ומחייך... לוי אשכול מנהל חברת המים "מקורות" בישר על חיבור הקבוצה לצינור מים מקידוח של החברה, מאזור עמק זבולון – במפעל ההשקייה לעמק יזרעאל."
הנה סרטון על אשכול:
https://www.youtube.com/watch?v=JkqW-J3bCh8&feature=emb_logo

אשכול של הומור
ההומור של אשכול היה ידוע לכל. בתו עפרה נבו-אשכול הוציאה ב-1989 ספר הומוריסטי בשם "אשכול של הומור" בו ליקטה קטעים ואמירות הומוריסטיות שנאמרו על ידי אביה.
תפקידיו השונים שמילא אביה, החל מחבר מפקדת ההגנה וסגן שר הביטחון עד לשר החקלאות וראש הממשלה, משמשים רקע לספר, שעניינו הוא חוש ההומור שלו, שליווה את עלילותיו ופועלו. ההומור של אשכול היה מורכב מהמסורת היהודית היידישאית כאשר ביחד עם ערכי הציונות הסוציאליסטית כרכו את המורשת היהודית עם המעשה הפוליטי בישראל.
"כאשר שאלו אותו ראשי מדינות באלו אוניברסיטאות למד, היה מזכיר את פתח-תקוה ודגניה, והיה מתפאר ש'באוניברסיטת פתח תקווה' הוכרז כמלך המעדר בתחרות עם מנהיגי העתיד של מדינת ישראל." (שם עמ' 20)
"מבוא לכלכלה: את תורת המשק המשותף למדתי בהיותי חקלאי. הייתי קוטף לימונים בפתח תקווה והולך למכור אותם בשוק. את תורת התחשיב למדתי בדגניה: עוד כשהייתי עובד בטורייה בשדה הייתי מתכנן איך לעשות יותר קציצות מפחות בשר". (שם עמ' 21)
אשכול של הומור:
https://he.wikipedia.org/wiki/אשכול_של_הומור_(ספר)
לא אצטט את כל ההומור של אשכול המובא בספר, אבל די לנו בביטוי ההומוריסטי הנפלא שלו בו הגדיר את ישראל: "שמשון דער נעבעכדיקער" (שמשון הגיבור המסכן) – כדי להכניס את ההומור שלו לנצח.

בדיחות על אשכול
להבדיל מבדיחות אשכול, בדצמבר 1966, בעיצומו של המיתון, כתב אורי סלע ספר בשם "כל בדיחות אשכול". כלומר לא בדיחות של אשכול, אלא בדיחות עליו. בשנת 1967 יצא כרך ב' עם בדיחות נוספות, כשבשער רשום: "עוד בדיחות אשכול".
בספר הוצגו קטעים ואמירות הומוריסטיות שרווחו בציבור על לוי אשכול וממשלתו.
באותה תקופה, היו מיתון חריף ואבטלה: עסקים פשטו את הרגל (שני הבנקים, פויכטוונגר ואלרן, התמוטטו, חברת רסקו הפסיקה את פעילותה) ורבים ירדו מהארץ.
על הספר אמר בזמנו יוסף שניידר-שריד: "זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות למנהיג. עדיף כבר שישנאו אותך מאשר שיצחקו עליך." (מאז, בניגוד לאשכול האהוב, את שניידר-שריד גם שנאו וגם צחקו עליו).
בין הבדיחות:
"בנמל התעופה לוד תלו שלט: 'היוצא אחרון מתבקש לכבות את האור.'"
"המיתון דומה לברית מילה... לקטנים מקצצים ולגדולים מחלקים עוגות."
https://he.wikipedia.org/wiki/כל_בדיחות_אשכול
כאשר יצאה החוברת "כל בדיחות אשכול" השיגו אשכול ומרים אשתו כל אחד בנפרד, את החוברות, וניסו להסתיר אותן זה מזה. משהתברר להם ששניהם כבר קראו את החוברות, שאלה מרים את אשכול: "נו מה דעתך על החוברות?"
ענה אשכול: "אני הייתי יכול לחבר בדיחות מוצלחות יותר." ("אשכול של הומור", עמ' 168)
מהר מאוד, עם הניצחון הגדול בששת הימים, המיתון נעלם והבדיחות על אשכול נשכחו מן העולם. וככל שהזמן עובר כך גם גברה ההערכה אליו כמנהיג.

מילון ההומור הפולני
ואם בהומור עסקינן, הרי למרות שהייטנר מתנאה תמיד במוצאו הרומני, הוא התגלה דווקא כבעל חוש הומור פולני נפלא. כשהוא כותב על משה סמולינסקי-יעלון אי אפשר שלא לצחוק ולהיזכר במילון ההומור הפולני:
הנה משפט "פולני" מפורסם מהניבון הפולני:
"אל תבין אותי לא נכון..." פתיחה מעודנת לדחייה מעליבה, ייאמר כשהכוונה מאחורי הדברים כל כך בולטת שאפילו הפולני מרגיש צורך להתנצל. למשל: "אל תבין אותי לא נכון, זה לא שלא רציתי להזמין אתכם, פשוט חשבתי שלכם יהיה לא נוח..."
אי אפשר שלא להיזכר בזה כשקוראים את איחולי הצלחה שנותן לו הייטנר.
הייטנר כותב: "איחולי הצלחה ליעלון – בוגי יעלון הודיע על ריצה לכנסת ברשימה בראשותו, עם גדי אייזנקוט כמיספר 2. אני מעריך מאוד את יעלון. אני רואה בו את האדם המתאים ביותר בישראל לראשות הממשלה. הבעייה היא שבשנה האחרונה (בגלל שנאתו לנתניהו) המצפן שלו יצא מכיול, סדר העדיפויות שלו השתבש. הביטוי המרכזי לכך, אך לא היחיד, הוא הנכונות להקמת ממשלת מיעוט הנסמכת על הרשימה האנטי ישראלית. אם אכן יעלון יעמוד בראש מפלגה חדשה לא אצביע לו, אני מאחל לו הצלחה בכל ליבי." (אופס. האם הייטנר נותן לו ברכת הצלחה שייבחר לראש ממשלה, או "ברכת הצלחה" "פולנית" שייכשל? האם לדעתו הוא מתאים לתפקיד או לא?)
חה חה חה. נהדר. הנה בניבון הפולני "איחולי הצלחה":
הפולנייה: "אני באמת מאחלת לך כל טוב, באמת רק כל טוב..." (הכוונה מובנת לכל גם בלי המבטא והאינטונציה הנכונה).

אין יותר צורך בהפגנות
לא צריך לדאוג לדמוקרטיה
מסתבר שאין יותר צורך בהפגנות בבלפור. כידוע הפרוטסטנטים מפגינים שם בנימוק של שמירת הדמוקרטיה הישראלית, והנה כתב "הארץ" מיכאל בריזון קובע שאין בכלל טעם בהפגנות.
"אנשים טובים עוטים לאחרונה ארשת מודאגת. הם מודאגים מאוד ממצבה של הדמוקרטיה בישראל", כותב בריזון, "אני מבקש להרגיעם. אין צורך לדאוג לדמוקרטיה הישראלית, מן הטעם הפשוט שאין דמוקרטיה בישראל. מעולם גם לא היתה."
(ב. מיכאל, "לא צריך לדאוג לדמוקרטיה", "הארץ", 8.12.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9354260
מעניין מה יקרה עכשיו, מה אתם אומרים? האם עכשיו ישלח הדיקטטור האכזרי נתניהו את בריזון לגיליוטינה?
נעמן כהן

אהוד: כאשר קראתי את תחילת המאמר של ב. מיכאל (יותר לא המשכתי) חשבתי לעצמי: לאיזה כבוד ומעמד של חשיבות אינטלקטואלית זוכים, בייחוד בעיתון "הארץ" – דווקא כותבים ביזאריים כמוהו?