ניסיון ההשתמטות מגיוס בצבא היה מאוד נפוץ בקהילות היהודיות במזרח אירופה – מדובר הרי במדינות שהיפלו את היהודים לרעה, הגבילו את המקומות בהם היה מותר להם לגור, לא איפשרו להם לרכוש קרקע ולעבוד במקצועות חופשיים, חסמו את דרכם להשכלה גבוהה – וכל זה במקרה הטוב – שלא העלילו עליהם עלילות דם, ולא ערכו כנגדם פוגרומים שפגעו בנפש וברכוש. וזאת לדעת שהשירות הצבאי בארצות אלו לא דמה כלל לשירות הצבאי בישראל, כאשר החייל יכול להתקשר למשפחתו בטלפון, ואף לקבל חופשות לפחות אחת לחודש, ואם מדובר בשירות לא קרבי – אפילו יוכל לחזור הביתה כמעט כל ערב. בארצות אלו לא היה אומבודסמן שאליו ניתן להתלונן על יחס משפיל ואף סדיסטי מצד המפקדים – ויחס כזה היה לחם חוקם של בעלי הדרגות במחוזות אלה.

דרכים רבות ננקטו כדי להשתמט מגיוס החובה, כגון התחלות, שילום כופר (בלשון פחות נקייה – שוחד), וכמובן – הגירה לארצות המערב – בעיקר ארצות הברית.

ברומניה, שהעניקה ליהודים זכויות אזרח לזמן קצר, ובוטלו מייד עם עליית השלטון הפשיסטי ששיתף פעולה עם היטלר, מצאו היהודים דרך "ללכת עם, ולהרגיש בלי" – כיצד? מסתבר ששלטונות הצבא העניקו הנחות מפליגות למי שביקש להתגייס לחיל הפרשים – וכל זאת למה? כיוון שבמקום להתענות שנים במשטר צבאי מבהיל, ובמקומות רחוקים מהבית – והרי את הבית, לא ראו המגויסים עד תום השירות – במקום זה הפרשים נדרשו רק לשלושה חודשי טירונות, ואחר כך הפכו לחיילי מילואים נכונים לכל קריאה. אבל מסתבר שכדי לזכות בהטבות מפליגות אלו חייבים להיות עשירים, כי הפרש המגויס היה צריך לקנות בכספו סוס, אוכף ובגדי פרש (מדי א' ומדי ב') ומגפי פרשים, ואת כל הרכוש הזה עליו לשמור במשך שלוש שנים, לאפשרות שייקרא "לדגל". הצבא העניק לפרש המגויס רק את כלי הנשק ואת המסטינג...

איך אני יודע כל זאת? ובכן, מידע אישי, בעצם מידע שקיבלתי מאבי שהיה פרש בצבא הוד מלכותו פרדיננד הראשון, מלך רומניה. מסתבר שאימא יהודייה היתה מוכנה למכור את הכותונת האחרונה שלה, ובלבד שהבן היקר שלה לא יסבול עינויי גיהינום בצבא הרומני. לאבא שלי היה מזל מיוחד: הוא עבד כיערן ראשי בחברה יהודית בשם "גרינברג את הרמן", שהתמחתה בחטיבת עצים ושינועם על פני רפסודות על נהר הסירט. הם אהבו אותו, והיה להם חבל להפסיד עובד נאמן כמוהו במשך שנים, לכן הציעו לו הצעה שלא יוכל לסרב: הם יקנו לו את הסוס, את האוכף את המדים, המגפיים, והוא יתגייס לחיל הפרשים לשלושה חודשים, ואחר כך יחזור לעבוד במשרה שתחכה לו.

הטירונות לא היתה קלה: מיסדרים בלי תכלה וקץ: 'עלה על סוס, קפוץ מהסוס! אוייב מלפנים, אוייב משמאל! דהר! האט! היכנס לנהר הסירט, קפוץ למים!' – וכל שאר ההבלים שהצבא מומחה בהם מימי קדם ועד היום הזה, אבל שלושה חודשים עוברים מהר יותר מאשר שלוש שנים! לאבי הסתבר שרוב הפרשים בגדוד שבו שירת היו יהודים, וליהודים יש תמיד שתדלנים שמנסים בכל כוחם לסייע לאחיהם בצרה. במחנה הרי אכלו מאכלים שלא ממש הותרו על ידי התורה, אבל עם זה השלימו, בהאמינם שהקדוש ברוך הוא יסלח, וכי מה יכלו לעשות? לצום?! – אבל בדיוק הגיע חג הפסח (1927!) – ואפילו שרוב הפרשים היהודים היו חילונים, ואפילו מתבוללים – לא יכלו להעלות על דעתם לבלות את ליל הסדר במחנה המעופש, שבמקום לאכול מצה ומרור, הפשפשים יעשו סעודה מדמם. הקולונל, מפקד המחנה, לא ראה שום סיבה לשחרר את היהודים לליל הסדר, וכמו שהנוצרים יחגגו את חג הפסחא במחנה – כך ראוי שיעשו גם היהודים.

מה עושים? אחד הפרשים קיבל "אפטר דיוטי" בשל איזה עניין משפחתי, והוא מיהר אל רב העיר בוטושאן, שבפרברו נמצא המחנה, ושטח בפניו את הצרה הזאת שנפלה על הפרשים היהודיים בכך שיימנע מהם לשמוע את ההגדה, לשתות ארבע כוסות, לאכול מרק עם קניידלעך, ולשמוע את הילד המסמיק קורא ארבע קושיות.

הרב חבש את הצילינדר על ראשו, וביקש ראיון אצל הקולונל. הקולונל היה עקשן, ולא הסכים להיענות לבקשת הרב הישיש, וזה מחל על כבודו, וכמעט כרע ארצה לפניו. הקולונל התרצה, אבל דרש שאחרי הסדר – כל הפרשים היהודים יחזרו למחנה – יהיה מיפקד, ואוי לו למי שיאחר!

ובכן, אבא שלי לא איחר, הוא פשוט לא חזר באותו הלילה למחנה, ולא רק באותו הלילה, אלא לאורך כל הפסח הוא נעדר. ומעשה שהיה כך היה: כמו כל הפרשים היהודיים הוא קיבל פס בערב פסח, כשרשום על הפס באותיות גדולות ואדומות שחובה להתייצב למסדר בשעה 22.00 – עם סימן קריאה גדול. אבא שלי (אז הוא היה בחור צעיר בן עשרים) יצא לעיר, והתלבט למי, מכל הקרובים שיש לו בעיר בוטושאן, יבוא לסדר מבלי להעליב את השאר. עוד הוא עומד אובד עצות בעיבורה של העיר, עוצרת על-ידו מכונית שחורה ומבהיקה, ומתוכה קורא לו מישהו להיכנס פנימה. הסתבר שהיתה שם משפחת הרמן מהפירמה "גרינברג את הרמן". "בוא, דויד, נביא אותך להורים שלך."

"מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת שאתה נוסע איתנו להורים שלך בפרומושיקה. זריז, עלה!"

אם הבוס אומר, אבא שלי מציית ועולה למכונית. צריך להבין שב-1927 מכונית היתה אטרקציה, ותוך פחות משעה הם מגיעים לעיירה פרומושיקה (בדיליז'נס הדרך אורכת חצי יום). ההורים מחבקים אותו, ושואלים אם הגיע לכל החופש. אבא לא רצה לשקר, ורק הנהן בראשו – חשב שזה לא נחשב לשקר.

הפסח בבית ההורים היה חגיגה אחת ארוכה, כשבלב שלו מקננת הדאגה איך יחזור למחנה אחרי עריקה של שמונה ימים?

אלא שאת "גרינברג את הרמן" לא צריך ללמד איך מתנהגים עם השלטונות ברומניה: קרון מלא עצים להסקה בחורף הקשה מחק את עוון העריקה, ולאבי הוסיפו שבעה ימים בבית – חופשת מחלה – כדי שיחלים, כביכול, ממיחושים שלקה בהם בעטיים של מאכלי הפסח.

עלילה זאת, ועלילות רבות נוספות, שפקדו את אבי, סופרו ברומן שלי "המאהב השני של הרבנית" (תמוז 1997). הדמות הבדויה ברומן, מורדי, הוא בן דמותו של דויד, הלא הוא אבי ז"ל.

משה גרנות