על ספר שיריה של יעל צבעוני
"משהו קורה לאישה"
צבעונים 2020, 88 עמ'
איורים: שירה משולם
על פי רקמות מאת יעל לוקסמבורג כהנא
אחת החוויות האדירות ביותר שהאישה חווה היא חוויית הלידה, על כמיהותיה, כאביה, המרטיטים את הלב והנשמה, על מבול התחושות הפוקדות אותה בזמן הלידה ואחריה – והנה, על נושא מפעים לב זה כמעט שלא נכתב דבר. גברים כותבים על התסכול וחוסר האונים הפוקד אותם לנוכח אהובותיהם השוקעות אל מערבולת הכאב. הדוגמה הקלאסית לתסכול ולחוסר האונים של הגבר אל מול ההתרחשות הענקית הזאת מצויה ברומן "אנה קרנינה" של לב טולסטוי – שם מתוארות שתי לידות: של קיטי, כשלוין בעלה חש תחושה של אפסות אל מול האירוע, וכן אנה קרנינה עצמה היולדת בת ממזרה לוורונסקי, כשליבו של הבעל הנבגד נכמר אל היצור הקטן הלא רצוי שהגיע לעולם.
אבל נשים ממעטות לכתוב על החוויה האדירה הזו, אולי משום שתיכף אחרי הלידה מתחילים אירועים המקהים את הזיכרון: הכאבים שאחרי, ההנקה, שלא תמיד קורית ככתוב בספר, הטיפול האינסופי ברך הנולד, הלילות ללא שינה.
מסתבר שבין היוצרות הגדולות שלנו מצוי אחוז גדול של נשים שלא ילדו מעולם, כמו רחל, אסתר ראב, לאה גולדברג, יונה וולך. ייתכן שאילו יוצרות אלו חוו לידה – היינו זוכים לקבל מבט פואטי מרתק ואמין אל חוויה אדירה זאת.
כנגד מה הבאתי את ההקדמה הזאת?
כנגד העובדה שיעל צבעוני מפצה את קורא השירה בספר שלפנינו על החסר הזה בשירה הנשית: השירים הראשונים מתארים את הסבל שעברה הדוברת על מנת להיכנס להריון, מתארת איך העובר שהיה מוקפא ("עובר קטנטן קפוא", עמ' 17) מצא את דרכו אל רחמה, ומרומזים הניסיונות הכושלים להגיע אל המטרה הנכספת ("עובר", "שאלון לאחר נפילה").
את הלידה עצמה מדמה המשוררת לבריאה, ולכן השיר נקרא "בראשית": "המיילדת אומרת: תלחצי / לכאן / אני לא מבינה לאן... כורעת. / כמו הנשים ההן מתמונות השדה... אין לי כוח. אין לי ברירה. // בבת אחת אנחנו מוציאים אותה יחד" (עמ' 13-12).
ובשיר "התגלות" (עוד כותרת המתכתבת עם הראשית): "מחוברת אליי בחבל טבור. / מושטת אל בין שדי / בין דם ודמעות" (עמ' 15-14). וכן, אחר כך, האושר שמציף את האם: "ואני שומעת את אלוהים / מדבר אליי / מלטף. / הוא ולא מלאך / שלח לי // אותָך." (את התינוקת. עמ' 16).
אחרי ייסורי הכניסה להריון ולנוכח פלא הלידה, הדוברת אינה מייפה את מה שבהכרח קורה אחר כך: "רודפת אחרי גרפס / וכמה שעות שינה" (עמ' 18), ותחושת התסכול של מי שאמורה לשלוט על המילים – "העייפות – לא נתנה למילים לצאת" (עמ' 19); "הפטמה שלי / בפיך, אני מנסה לנתק – " (עמ' 20). שתי שורות מהשיר "הלילה הזה שלנו" (עמ' 26) מביעות בתמצית את פלאה של האהבה וההשגחה האימהית: "ידי נשלחה עד אלייך / מהחדר השני" – המרחק הפיזי מתגמד אל מול האהבה וההקרבה האימהית.
המשוררת איננה מתעלמת מאהבת האב לתינוקת: זה מביט אל אליה דרך גופה של רעייתו, כלומר, עם היוולד הילד/ה ההורה מתרכז בו/בה, פחות בבן/בת זוג (עמ' 40). בהמשך השירים מלווים את הילד/ה בגדילתו/ה: השן הראשונה (עמ' 21), הבלבול בדרך המחשבה, בעיקר בכל הנוגע לזמנים: "האתמול שלך נפרש על פני כל הימים כולם" (עמ' 23), וכן, "אימא תכבי את החושך" (עמ' 16).
יש בספר תיאורים של רגעי אהבה והתייחדות ("צהריים", עמ' 48), אך גם הכעס שבן הזוג אינו מבין את הלוך המחשבות והרגשות של אישה לאחר לידה ("למה אני לא מצליחה לשוב אליך עכשיו", עמ' 53). בן הזוג איננו מסכין עם המצב שהדוברת כותבת עליו שירים, אך נמנעת מרגעי האהבה ("אחרי שקראת את השיר עליך", עמ' 55), ואילו היא מפנטזת על גבר זר גם כאשר מדובר באותו בן זוג ("ואולי כך", "הלילה שכבתי עם איש זר", עמ' 57-56).
לאהבה פנים רבות, והמשוררת מנתבת את הקורא לאבסורדים שעלולים להיווצר בדרך אליה:

אהבה
זה שאתה ממשיך לדבר איתי
על כל הזבובים האלה שצצו במטבח
בגלל הקומפוסטר
ומסביר שצריך לעשות איתם משהו
אחרי שאמרתי לך: לך תמצא אישה אחרת.

הזבובים מתרבים,
הקיר מלא ומשחיר.
(עמ' 60).

ברור ש"אהבה" כזאת איננה בבחינת משאלת לב, והמשוררת מרגישה עצמה כמו ציפור שנקלעה לרעתה בדירתה ("גבולות הבית", עמ' 65), ומייחלת שתדמה לנמלה שלמרות המשא הגדול שהיא מושכת אחריה – היא איננה מביטה לצדדים ("נמלה", עמ' 67).
השיר "מהפיכה" (עמ' 71) מביע כעס על המלאכות הנחשבות לנשיות: "אני לא מסלקת את הכוס... / בשום אופן לא מסכימה / להרים את עצמי מכאן // בלי שנשנה סדרי עולם." מהלך זה מוביל בהכרח לנתיב די אלים שבשיר "אישה משוחררת" (עמ' 69), בו היא מדמה את הגבר הלא רצוי לג'וק שחובה לסלק מהבית. ובשיר אחר כבר מוזכרים הגירושין ("בת ארבע-עשרה", עמ' 77).
אקדיש את סוף הרשימה הזאת לפרוסודיה של יעל צבעוני: 8 שירים בקובץ זה כתובים בשורות ארוכות בדומה לדרכה של הפרוזה (עמ' 19, 21, 33, 47, 53, 72, 78, 85). אם זיכרוני אינו מטעה אותי, הראשון שנקט בתבנית הזאת היה יצחק למדן בספרו "במעלה עקרבים", ונדמה לי שתבנית זאת אפילו מתבקשת – אם אין חרוז ואין משקל – מה ההצדקה לשורות קצרות?
יעל צבעוני מרבה להשתמש בסינאסתיזיה (מטאפורה המערבבת חושים שונים): "את מביטה בי בשפתי שאלה" (עמ' 21), "לרכוס את היום" (עמ' 25), "מגרדת את המילים שלנו" (עמ' 29), "תילי שתיקות" (עמ' 41), "את מוכרחה לכתוב את הלילה" (עמ' 76).
השיר "קלמנטינה" בנוי בתבנית הקונסיט – כל השיר הוא דימוי אחד של הדוברת לקלמנטינה":

קלמנטינה
אני עוד לא בשלה בשבילך.
אל תקלף אותי.
עצור לפני שאתה
עושה את החתך הראשון
שאחריו
לא אוכל להשאיר אותי
שלימה.
(עמ' 45).

כפי שניתן להתרשם, יש בשיר הזה פסיחות, וכן גם בשירים אחרים (לדוגמה – עמ' 43).
במיספר שירים יש היגדים ארספואטיים: "אני מצליחה לכתוב רק את הרגע שבו אבדו לי המילים" (עמ' 19); "כל הדרך מהצפון / המילים התקרבו / לקצה הגרון." (עמ' 32); "השירים שלי כולם / מאחרים.// עד שאני שבה אליהם / אני כבר לא מזהה / מי הכותבת / ואיך ממשיכים // מישהי אחרת." (עמ' 74. ראו גם עמ' 86).
הקובץ עוסק גם בנושאים אחרים, אך אסתפק במה שכתבתי לעיל, אבל לא אצא ידי חובה של רצנזיסט אם לא אזכיר את האיורים המופלאים המופיעים על עטיפת הספר ובראשי שלושת השערים שבו – מלאכתן יוצאת הדופן ביופייה של שירה משולם ויעל לוקסמבורג כהנא. וכן מקובל שכותבים בקפלי הכריכה דברים כלליים על המחבר/ת או על תוכן הספר, והנה, המשוררת שלנו בחרה להוסיף שתי רשימות פואטיות בקפלים אלה.
הספר, המושקע והכתוב בכישרון, פותח אשנב אמין מאוד לרחשי ליבה של האישה, כיולדת, כאימא, כבת זוג.
משה גרנות