על ספר שיריה של טובה נווה
"מעבר לקו הגמר"
עיתון 77 2020, 89 עמ'
"מעבר לקו הגמר" הוא ספר שירים הגותי מאוד – ברבים משיריו עומד האדם, עומדת הדוברת, אל מול הווייה משתנה, ואל מול הטבע האדיש למאווייו: "כתמי נימים על קליפת בננה / שהיתה מונחת בקערת הפירות / ולא באה אל פי... // בחלון הפתוח – ירח מעורר קנאה / בימיו החוזרים" ("בחלון הפתוח" עמ' 12) – האדם משתנה לרעה עם הזמן, כמו שהבננה, מקבלת כתמים של זוקן, המובילים בסופו של דבר לריקבונה. לעומת זאת, איתני הטבע הנצחיים אדישים להיותו של האדם בן חלוף: פני הירח ההולכים וקטנים מבטיחים לחזור לזרוח באורח מלא מדי חודש. ובשיר אחר מופיעה השורה – "הן הלילה ער בעיני כוכבים" ("נפרדת", עמ' 20) – האדם ישן בלילה, אבל הלילה עצמו ער, ויעידו על כך "עיניו" – הכוכבים.
האדם הוא פיון של הזמן, למרות התחושה המכזבת שהוא שליחו של הזמן:

נולדתי שלימה באיבריי וחסרה ברוחי
יצאתי לדרך בשליחותו של הזמן

והוא הביט מזווית עינו
מהתל בשלמותי החסרה
עד שביקשתי לחזור אל רחם אימי

כיצד אוכל להיוולד בשנית
ואני אוד מוצל מרחם.
("שלמות חסרה", עמ' 27)

הזמן מהתל בשלמותו המדומה של האדם, וגם בשאיפתו חסרת השחר להיוולד מחדש, כמו הירח בשיר הקודם. השיר מרמז על לידתה של הדוברת בימי הזוועה של סוף מלחמת העולם השנייה – "אוד מוצל מרחם", כפי שאפרט להלן.
בשיר האהבה "אותו מבט" (עמ'56) מנסה הדוברת לאפיין את הזמן באמצעות סינאסתזיה (ערבוב חושים): "קמטי הזמן". הדוברת נוקטת לעיתים בארמזים מהמקרא המצביעים על אפסותו וארעיותו של האדם:

הכול הולך אל השכחה
כמים הניגרים אל התהום
ומצפים להיגאל
בזרע העץ שטמן הרוח.

כך נעלמות ממני מחשבותיי.
("הכול הולך אל השכחה", עמ' 13)

יש בשיר הזה שני ארמזים מקראיים:
"הכול הולך אל מקום אחד, הכול היה מן העפר, והכול שב אל העפר" (קהלת ג' 20);
"כי מות נמות, וכמים הניגרים ארצה אשר לא ייאספו..." (דברי האישה החכמה מתקוע לדויד המלך, שמואל ב' י"ד 14).

בקובץ הזה מופיעה חטיבת שירים המתייחסת לקורות חייה של הדוברת, וליתר דיוק – לקורות חייהם של הוריה, שורדי השואה. כשהמחברת היתה בת חצי שנה נפטרה אימה, ועד גיל ארבע עשרה היא לא ידעה שהאישה שגידלה אותה במסירות איננה אימה.
בשיר "גביע נחושת" (עמ' 64) היא כותבת: "ואני אוחזת בצלילים – / מאמצת את אימי שלא היתה."
לכן, למרות שהיא עצמה לא עברה את כל הזוועות שעברו הוריה (אחת הדוגמאות: "רופא גרמני מחסל חולים / לפי פקודה" – עמ' 22), היא מזדהה עם קורותיהם: "כמוך אבא, לא נולדתי לימי החום / נוצרתי בשלג המפשיר בתוכי" ("אופק ללא פרדסים", עמ' 36). "ולאחר היער אבי שומע / שפת אוקראינים מחלון ביתו / ואני באה לעולם / ברעם נסוג של תותח גרמני" ("עיר נודדת", עמ' 40) – אנחנו יודעים שאימה הייתה "פרטיזנית ביערות קורושינקה / תופרת קטנה של מדי גרמנים?" ("קו הגמר", עמ' 31), ואבא קפץ מהמשאית שהובילה אותו אל מחנה המוות ("שירת הים של אבא", עמ' 33) – האב שנהג לחזן את שירת הים שנפתח לבני ישראל הבורחים מפני צבא מצרים, הנה, באסון הגדול של מלחמת העולם השנייה "והים לא נפתח לך ליבשה" (שם). ואת שירי הערש הראשונים מפי אימה, שידעה רק את שפת העדינות, שמעה הדוברת בינקותה "בין קירות הבונקר" ("שפה זו", עמ' 30).
יש בקובץ מספר שירים ארס-פואטיים מאוד מיוחדים:

כתב ידי אוזל
על נייר מתכלה
אינני מזהה את המילים
המבקשות שלווה
בשורות השיר הבא.
("כתב ידי אוזל", עמ' 70).

לו הייתי עטופה ברוח המילים
כי אז שירה היתה געגוע חוזר

אצבעות היו אוחזות ברוח
מעבירות מדף אל דף
את צירוף האותיות
הרצוף בתהיות.
("להתעטף ברוח", עמ' 74; ראו גם עמ' 77).

בסוף הספר יש סדרת "שירים בשלוש", גרסה אישית לשירי ההיקו. אצטט רק שיר אהבה אחד:

בוצע לחם דגנים
מורח בחמאה
מגיש לי את טעם שפתיךָ.
(עמ' 84).

הספר מומלץ מאוד הן משום הפן ההגותי החכם והמחכים, והן משום הפן הביוגראפי המרגש. רוב השירים קצרים מאוד, ומורגשת ההשקעה הגדולה בכל מילה ובכל שורה.
משה גרנות