מצבו של השמאל הישראלי גרוע מאי פעם. דווקא היום, כאשר קיימת סבירות גבוהה למהפך שלטוני ולסיום כהונתו של נתניהו, ברור שהחלופה לא תבוא משמאל המפה הפוליטית ואפילו לא מן המרכז. שרידי השמאל הישראלי נאבקים על קיומם. מה גרם להתרסקות השמאל?
למיטב הכרתי, הטרגדיה של השמאל הישראלי והגורם לנפילתו, היא דווקא ההצלחה הגדולה שלו – ותוצאותיה. וכשאני מדבר על הצלחת השמאל, אין כוונתי להצלחה ההיסטורית האדירה של תנועת העבודה ושל תנועות ההתיישבות שלה בבניין הארץ, ביישוב הגבולות, בהקמת כוח המגן, בהקמת המדינה ובהובלתה בשלושת העשורים הראשונים לקיומה. כוונתי היא להצלחה האידיאולוגית והפוליטית של הפלג היוני בתוך השמאל הישראלי.
תנועת שלום עכשיו קמה ב-1978, בתקופת ממשלת בגין, לאחר ביקור סאדאת, בטענה שישראל מחמיצה הזדמנות היסטורית לשלום עם מצרים. אולם היא יכלה לקום באותה מידה ואף ביתר שאת בתקופת ממשלות המערך שבין מלחמת ששת הימים ועד המהפך הפוליטי. המדיניות של המערך הייתה ניצית, היו אלה ממשלות אקטיביסטיות מבחינה התיישבותית (בגולן, בבקעת הירדן, בגוש עציון, בעוטף ירושלים, בצפון סיני, במפרץ שלמה וברצועת עזה), וביטחוניסטיות. ואכן, שלום עכשיו בראשיתה עוררה הסתייגות של ממש בקרב מפלגת העבודה והתק"ם. אולם הזרם היוני, ששלום עכשיו במרכזו, היה להצלחה פוליטית ואידיאולוגית מרשימה. אידיאולוגיה, שהיתה מנת חלקה של קבוצה קטנה מאוד, שולית מבחינה מספרית, אך נחושה מאוד ובעלת כישרון הסברתי בלתי רגיל, הפכה למדיניותה של מדינת ישראל; של ממשלות מפלגת העבודה ובמידה רבה אפילו של ממשלות הליכוד. רעיונות כמו מדינה פלשתינאית, חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן ומהגולן, שהיו מנת חלקם של שולי השמאל, הפכו למדיניות ישראלית רשמית. זאת היתה ההצלחה האדירה של השמאל היוני בישראל. זה גם היה האסון של השמאל הישראלי. האסון היה שהמדיניות הזו נוסתה בפועל ונחלה כישלון נורא והובילה למרחץ דמים כבד.
אותה תקווה תמימה ש"רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כןןן" שהרטיטה לבבות; אותה אידאה יפה ומבטיחה של "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום, כי לא חלום הוא... על כן רק שירו שיר לשלום בצעקה גדולה" – שהניעה המונים וזכתה לניצחון מרשים בקרב על התודעה הישראלית ועל דעת הקהל, קסמה לרבים כל עוד הייתה משאת נפש, אך היא נשטפה בנהרות של דם כאשר נוסתה.
כאשר רבין ניצח בבחירות 92' רקדו במטה הבחירות של מרצ. "יומרץ רבין" הם הבטיחו. רבין לא ממש הומרץ. עד יומו האחרון הוא התנגד למדינה פלשתינאית עצמאית, תמך בריבונות ישראל על ירושלים רבתי, תמך בבקעת הירדן הישראלית במובנו הנרחב ביותר של המושג, תמך בהישארות גושי ההתיישבות בידי ישראל ובהקמת גושים נוספים כמו גוש קטיף. בנאומו המדיני האחרון בכנסת, בדיון על הסכם אוסלו ב', חודש לפני הרצח, הוא הציג את מורשתו המדינית, והיא רחוקה ת"ק פרסה מעמדות מרצ ושלום עכשיו. אבל רבין סטה מדרכו, ממדיניותו ומהבטחותיו לבוחר, בנכונותו לנסיגה מהגולן ובמו"מ עם אש"ף והכנסת ערפאת וצבאו לתוככי ארץ ישראל. הנסיגה מהגולן לא התממשה ובכך ניצלה מדינת ישראל מאסון לאומי. אבל ערפאת וצבאו הוכנסו ליהודה, שומרון ורצועת עזה.
עד סמוך להסכם אוסלו רבין התנגד בתוקף להכרה באש"ף. הוא הבחין בין מה שכינה "אש"ף שטחים" ו"אש"ף תוניס". הוא תמך באוטונומיה לתושבים הפלשתינאים ביהודה, שומרון ועזה מבלי לבדוק בציציותיהם הפוליטיות, כדי לשים קץ לשליטתנו עליהם, ולכן אמר שלא אכפת לו שהם תומכים באש"ף. אך הוא התנגד בתוקף להכרה באש"ף כארגון ובערפאת מנהיגו, שאינם תושבי "השטחים" והם מייצגים את העם הפלשתינאי באשר הוא, את תביעת "זכות" ה"שיבה" ואת הקמתה של מדינה פלשתינאית מן הירדן עד הים (ובעצם מן הים עד המדבר, כיוון שגם בזכות קיומה של ירדן אין הם מכירים). אך רבין חתם על הסכם עם אש"ף של ערפאת והכניס אותו ליו"ש ורצועת עזה. את הפסקת השליטה הישירה על הפלשתינאים הוא אמנם השיג, אך המחיר היה בלתי נסבל.
בהסכם אוסלו א', ישראל הסכימה להכיר באש"ף ולסגת מעזה ויריחו תמורת התחייבות פלשתינאית להפסיק את המאבק המזוין והטרור. רבין שוכנע שערפאת הוא המנהיג העליון של הפלשתינאים, שכל פתרון שלא יכלול אותו לא יחזיק מעמד והטרור והמאבק המזוין ימשכו, ולכן נסוג מעמדתו. הוא לחץ, מתוך סלידה עמוקה שאפילו לא ניסה להסתיר, את ידיו של רב המרצחים, כדי לקדם את השלום. היה זה ניצחון גדול של השמאל היוני בישראל. יוסי ביילין תיאר בספרו "לגעת בשלום" את תדהמתו מכך שכל שרי הממשלה, שעד לפני שבוע נשבעו בכל שבועה ואלה שלעולם לא נכיר באש"ף, הצביעו בעד ההסכם. הוא אמר, לדעתי באירוניה, שאפילו התאכזב לראות כזה מהפך במהירות הברק.
הסכם אוסלו הביא לאופוריה רבתי. שמעון פרס הכריז בשובו לישראל מטקס חתימת ההסכם, ש"תמו מאה שנות טרור." מהר מאוד התבררה ההכרזה היהירה הזו כנכונה כמו הכרזתו של צ'מברליין אחרי הסכם מינכן עם היטלר: "הבאתי שלום בדורנו." הפלשתינאים לא קיימו את ההסכם אפילו יום אחד. כבר ביום הגעתו לארץ הבריח ערפאת במכוניתו נשק ומחבלים מבוקשים. מיד לאחר ההסכם החלה מתקפת טרור, פיגועי התאבדות המוניים, פיצוץ אוטובוסים ופיגועי התאבדות במקומות הומי אדם. ניסינו לספר לעצמנו שאלה חמאס ולא ערפאת. אך הרי לא חתמנו עם ערפאת כראש ארגון אלא כמנהיג אומה שהתחייבותו וחתימת ידו מחייבים את כל העם הפלשתינאי. וכפי שאנו יודעים, ערפאת השכיל להתל בתודעה הישראלית, כאשר השתמש בחמאס כקבלני ביצוע של הטרור שעה שהוא המשיך לדבר על "שלום של אמיצים". אצלנו דיברו על "קורבנות השלום".
למרות ההפרות הרבות של ההסכם, רבין חתם גם על הסכם אוסלו ב', שכלל נסיגה ישראלית מהערים המרכזיות וסביבותיהן והעברתן לרש"פ. אחרי הסכם אוסלו ב' פיגועי הטרור נמשכו ואף גברו. רבין הקפיא את הנסיגה, הודיע ש"אין תאריכים קדושים" וכל עוד הפלשתינאים אינם מכבדים את חלקם ומפסיקים את הטרור ואת "הדלת המסתובבת" (מעצר חשודים בטרור שישראל מסרה להם ושחרורם המיידי) וכל עוד ערפאת אינו נלחם בטרור, ישראל לא תיסוג מהשטחים שהתחייבה לסגת מהם. וכך היה עד רצח רבין. כאמור, בנאום המורשת המדינית שלו הוא הציג את הקווים האדומים שלו. למרות השינוי בעצם ההסכם עם אש"ף, הוא דבק במרכיב הטריטוריאלי ברוח תוכנית אלון, עד נשמת אפו האחרונה.
פרס, שהחליף את רבין, ויתר על ההתנייה של ביצוע חלקה של ישראל בהפסקת הטרור. תוך ניצול ההלם בציבור אחרי הרצח והדה-לגיטימציה למאבק ציבורי נגד הממשלה, הוא הפר את ההתנייה של רבין והביא לנסיגה מיידית של ישראל מכל הערים הפלשתינאיות זולת חברון (שממנה נסוג נתניהו לאחר עלייתו לשלטון). במקביל לנסיגה, התעצם הטרור הפלשתינאי במתקפת טרור איומה במרץ 1996, שהביאה להפסדו של פרס בבחירות למרות תנאי הפתיחה המצוינים שלו בעקבות רצח רבין.
הניצחון האידיאולוגי המוחלט של השמאל היוני בישראל היה בתקופת אהוד ברק. ברק אימץ את תפיסות השמאל היוני ובעצם אף עקף אותו. הוא היה אובססיבי יותר מכל קודמיו בניסיון למסור את הגולן לאוייב הסורי, אך נכשל. וכשהתפנה לנושא הפלשתינאי, הוא הסכים למדינה פלשתינאית כמעט בכל יו"ש עם "חילופי שטחים" סמליים, לחלוקת ירושלים ולנסיגה מבקעת הירדן. הלקח שלו מכישלון תהליך אוסלו, היה – שאין עוד טעם בהסדרי ביניים, שבהם ישראל מוותרת על שטח, אך אינה מקבלת הסכם שלום אלא טרור. הוא האמין שיוכל באומץ מדיני הרואי לתת לפלשתינאים את כל מה שכביכול הם רוצים, אך בתמורה ייחתם חוזה שלום בין הצדדים ובו הצהרה משותפת של שני הצדדים על סוף הסכסוך והעדר תביעות נוספות.
ערפאת היה מוכן לשקר ולהונות את ישראל בהסכמי ביניים, שבהם אנו מעבירים לידיו שטחים שהופכים בסיס להמשך המאבק המזוין. אבל שידו תחתום על הסכם שלום וסיום הסכסוך? את זאת הוא לא העלה על דעתו. הוא דחה את הצעת ברק על הסף. במקום שברק יכריז בתגובה שהצעתו בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא הכריז ש"זו התוכנית ואין בלתה." הפלשתינאים הגיבו במתקפת הטרור הקשה ועקובת הדם ביותר בכל תולדות הסכסוך. גם ערביי ישראל הצטרפו אליהם במרד "אירועי אוקטובר 2000". ואפילו אז ברק המשיך לזחול למו"מ תחת אש, שהתקיים בטאבה, שבו היה מוכן להמשיך ולוותר, אך נענה בלעג. המנהיג הפלשתינאי "המתון" דחלאן, הגדיר את הצעות ברק "חרטא ברטא".
בשנת 2000 החל תהליך ההתפכחות של החברה הישראלית. אריק שרון זכה לניצחון גדול והחליף את ברק. הוא הוביל למבצע "חומת מגן" ששבר את הטרור. הטענה ש"אין פתרון צבאי לטרור" הופרכה. הצעדים המדיניים הביאו לטרור שעלה בחיי 1,500 ישראלים אחרי הסכמי אוסלו. הצעדים הצבאיים הכריעו אותו. הרש"פ נשארה. ההישג של אוסלו – הפסקת שליטתנו הישירה בפלשתינאים, לא בוטל. אך ישראל העבירה לידיה את האחריות הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ ביהודה ושומרון. בשנים שבהן הפלשתינאים ביו"ש ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה, היו שנות הטרור הקשות ביותר. כל זה הפסיק, כאשר השב"כ וצה"ל מגיעים אל מיטות המחבלים באישון לילה לפני שהם יוצאים לפיגועי הטרור. אלה האירועים עליהם אנו קוראים במאמריו של גדעון לוי על הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאים במיטותיהם.
מבצע "חומת מגן" אמור היה להתבצע גם ברצועת עזה. אני, כלוחם בחטיבת הצנחנים הדרומית, גוייסתי למילואים בצו 8 כדי להיכנס לשטחים הפלשתינאיים ברצועה. ברגע האחרון הפעולה בוטלה ונשלחנו לטול כרם. גם כאשר הטרור משטחי הרש"פ ביו"ש דעך, הטרור מרצועת עזה הסלים. ישראל הגיבה בעוצמה, בסיכול ממוקד של ראשי המחבלים ובראשם השייך יאסין והשייך רנתיסי. אך היא לא הצליחה להדביר את הטרור. באזור הרש"פ ברצועת עזה, שהמשיך להיות עצמאי גם מבחינה ביטחונית, החל טרור הרקטות נגד יישובי גוש קטיף והנגב המערבי.
למרות הצלחת "חומת מגן", אריק שרון המשיך אף הוא לבצע את תוכנית השמאל היוני בישראל. כשהבין שאין לישראל פרטנר למו"מ ולהסכם, הוא החליט על נסיגה חד-צדדית מרצועת עזה. כך, לא תהיה להם עוד עילה להמשך הטרור. כדי להבטיח זאת, הוא החליט שהנסיגה תהיה מוחלטת, עד גרגר החול האחרון, תוך עקירת ההתיישבות הישראלית כולה, עד היהודי האחרון, החי או המת. הנסיגה הזאת היתה אמורה לשים קץ לטרור ולהביא לשקט בגבול. עם זאת, שרון הבטיח שאם אחרי הנסיגה יירה כדור אחד מעזה, ישראל תגיב בעוצמה חסרת תקדים וכל העולם יתמוך בה.
העולם כולו, וישראל בראש, עמדו בתור לפיתוח אזרחי רבתי של רצועת עזה. פרס התפייט על כך שעזה תהפוך לסינגפור של המזרח התיכון. אולם כבר הנסיגה עצמה היתה תחת אש. וישראל הבליגה. וכאשר ישראל הגיבה במבצע עופרת יצוקה, העולם לא ממש תמך בה וקיבלנו את עלילת גולדסטון.
רצועת עזה הפכה לבסיס המרכזי של הטרור נגד ישראל. גם כאשר צה"ל יצא לחלוטין מרצועת עזה, הם המשיכו להילחם ב"כיבוש" כיוון שמעולם לא טענו שהכיבוש הוא רק בשטחים שישראל כבשה ב-67', אלא בכל השטחים שכבשה ב-48'. כלומר, הכיבוש הוא עצם קיומה של מדינת ישראל. הם מיקדו את המשך הטרור בתביעת השיבה ("צעדות השיבה", "משט השיבה" וכו'), כלומר בהטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים. מרצועת עזה יצא טרור הרקטות שכבר פגע פעמים רבות אפילו בתל-אביב וגוש דן.
אילו ההתנתקות היתה מביאה לשקט ולהפסקת הטרור, הציבור הישראלי, ברובו, היה תומך בהתנתקות דומה מיהודה ושומרון. אך ההיפך קרה. ועדיין, דרכו של השמאל היוני היתה הדרך המובילה במדיניות ישראל. אהוד אולמרט ניהל מו"מ עם אבו מאזן. אולי מה שלא הלך עם ערפאת הטרוריסט ילך עם אבו מאזן המעונב. הוא הרחיק לכת בוויתוריו אפילו יותר מאהוד ברק. והצעותיו מרחיקות הלכת נדחו על הסף.
הציבור הישראלי ראה והבין. והפנים. מה היה לנו שם? היו ניסיונות של ישראל להציע לפלשתינאים נסיגה מלאה והקמת מדינה עצמאית ובירתה ירושלים – וכל ההצעות נדחו על הסף, בשל התנגדותם העקרונית של הפלשתינאים להכרה בישראל ובזכותה להתקיים וסירובם לשלום איתה. לעומת זאת, כל שטח שישראל נסוגה ממנו, בין אם בהסכם או באופן חד-צדדי, הפך למאורת טרור ושפיכות דמים. אזרחי ישראל הבינו, שנסיגה ישראלית מיהודה ושומרון לקווי 4 ביוני 1967 יהפכו את תל-אביב וגוש דן ל"עוטפי יו"ש", על כל המשמעות הכרוכה בכך.
זו הטרגדיה של השמאל הישראלי. זה האסון שלו. האסון שלו הוא ניצחונו האידיאולוגי והפוליטי, שהביא ליישום חלקי של דרכו. יישום הדרך הזאת הוכיח בעליל שהיא שגויה והרת אסון.
ומה עשה השמאל הישראלי עם התובנה הזאת? האם הפיק לקח כלשהו? האם בחן את דרכו? האם ערך חשבון נפש? האם נערך אפילו דיון אחד של בחינת הפרדיגמה? כלום. פשוט כלום. זו תופעה בלתי נתפסת; סטגנציה מחשבתית מדהימה, של סירוב אפילו לדון בבחינה מחדש של דרך שנחלה כישלון קולוסלי ודבקות בלתי מובנה בדרך הכושלת. הדבקות הזאת הפכה את השמאל הישראלי לבלתי רלוונטי.
במקום לבחון את דרכו, השמאל הישראלי נגרר אחרי השמאל הרדיקלי באימוץ מסרים פוסט ציוניים, שבאו לידי ביטוי במלחמת החורמה בחוק הלאום. ואחרי כישלון מדיניותו, הוא נתפס ב"יוזמה הערבית" – הנה אם לא הגענו לשלום עם הפלשתינאים בדרך שהצענו כל השנים, נוכל באותה דרך להגיע לשלום עם כל העולם הערבי. הם האמינו שהציבור הישראלי ייפול שוב במלכודת הדבש. אגב, מעניין שכאשר ניסו לפתות את הציבור בשלום עם כל מדינות ערב, הם לא לעגו לשלום עם מי שאין לו גבול איתנו, ולא זכרו שאיחוד האמירויות היא דיקטטורה ושמרוקו היא סוחרת עבדים. והנה, דווקא מדיניות הפוכה מביאה לשלום עם מדינות ערב, בלי לשלם מחיר המסכן את ישראל.
אז כל מה שנשאר לשמאל הוא להילחם בשחיתות ובפלגנות ובתרבות השקר של נתניהו. אך מי שיוכל להחליף את הדרך הקלוקלת הזאת, בשום אופן לא יבוא מן השמאל.

[אהוד: התבלבלת קצת, אולי מפני שאתה שטוף בשנאת נתניהו המעוורת את עיניך וגורמת לך לכתוב דברים שמצחיקים לפעמים את קוראי המכתב העיתי. הלא "המושחת" שלך מ"תרבות השקר" הוא מי שהביא את "המדיניות ההפוכה לשלום עם מדינות ערב!"]

2. צרור הערות 10.1.21
* דמוקרטיה במבחן – ב-7 באפריל 1977, 40 יום לפני הבחירות לכנסת התשיעית, מסר ראש הממשלה יצחק רבין הודעה דרמטית לאומה, על החלטתו להתפטר. כיוון שהיתה זו ממשלת מעבר, לא היתה לו אפשרות חוקית להתפטר בפועל מראשות הממשלה. הוא התפטר מראשות רשימת המערך ומהמועמדות לראשות הממשלה ויצא מיידית לחופשה. שמעון פרס נבחר למועמד לראשות הממשלה והיה ראש הממשלה בפועל עד הבחירות.
אף אחד לא צפה את המהפך, שהתקבל בתדהמה רבתי. היה ברור לכל שפרס הוא ראש הממשלה הבא. שהוא יזרום באופן טבעי ממילוי מקום ראש הממשלה לראשות הממשלה בפועל. חילופי שלטון בישראל נראו כמו מדע בדיוני.
מיד לאחר שהתקבלו תוצאות הבחירות, הודיע רבין שהוא מפסיק את חופשתו וחוזר לתפקידו כדי להבטיח העברה מסודרת של הבחירות. הוא ידע שחילופי שלטון מסודרים הם המבחן העליון של הדמוקרטיה. ואכן, השלטון עבר באופן טבעי וחלק. היתה זו תרומה גדולה של רבין לדמוקרטיה הישראלית.
ב-1992 היה מהפך נוסף. הפעם מפלגת העבודה, שוב בראשות רבין, ניצחה בבחירות. ראש הממשלה יצחק שמיר התקשר לרבין, בירך אותו על נצחונו והעביר בצורה מסודרת את השלטון. בכך הוא קיבע את המציאות – הן השמאל והן הימין מכבדים את התוצאות של הבחירות גם כשהם מפסידים. גם כאשר נתניהו איבד את השלטון ב-1999 הוא נשא נאום דמוקרטי ממלכתי למופת והבטיח העברה מסודרת של השלטון. כך נוהגת דמוקרטיה.
כך נהגה תמיד מנהיגת העולם החופשי, ארה"ב. לא עוד. טראמפ סירב לקבל את הפסדו, ובמשך למעלה מחודשיים הסית את תומכיו נגד תוצאות הבחירות, עם הטענה השקרית שהבחירות זויפו; טענה שלא גובתה בשום ראיה.
לאחר הנאום המזעזע של טראמפ בליל הבחירות, שבו הוא לא קיבל את התוצאות, כתבתי: "מנהיג שאינו יודע להפסיד, אינו ראוי לנצח." כשכתבתי זאת, התכוונתי לנאום שטראמפ נשא. אבל היה לי ברור שבתוך יום, יומיים, שבוע, טראמפ יודה בהפסד ויעביר באופן מסודר את השלטון. אבל חודשיים וחצי של הסתה פרועה ושלוחת רסן ושל הפצת שקרים וקונספירציות התנקזו ליום אחד, היום השחור של הדמוקרטיה האמריקאית, שבו האספסוף הטראמפי פרץ לבתי הנבחרים כדי למנוע את ההליך הדמוקרטי הפורמלי של אישור תוצאות הבחירות.
טראמפ היה הנשיא הידידותי ביותר לישראל אי-פעם. מדיניותו המזרח תיכונית היתה החכמה, האמיצה והנכונה ביותר בכל תולדות הסכסוך במזרח התיכון. אבל טראמפ ייזכר לדיראון עולם כמי שהנהיג מהפכה נגד הדמוקרטיה, מהפכה נגד תוצאות הבחירות, לאחר שסירב להכיר בתוצאות. למען שלום העולם ולמען הדמוקרטיה בעולם יש לקוות שהמהפכה תדוכא, ושהדמוקרטיה האמריקאית תעמוד איתן מול האיום הטראמפי והניסיון שלו למוטט אותה.

* גיבור הדמוקרטיה האמריקאית – אין צורך בציון מיוחד לשבח למי שעושה את המובן מאליו. התנהגותו של סגן הנשיא פנס, שלא שעה לדרישתו של טראמפ לגנוב את תוצאות הבחירות וליצור משבר חוקתי חסר תקדים, היא המובן מאליו.
אולם לנוכח המסע האלים של טראמפ והאספסוף שהוא הסית, שום דבר אינו מובן מאליו. והתנהגותו המובנת מאליה של פנס, הייתה למופת של אומץ פוליטי ואף אומץ לב אישי; לא בכדי הוא הוברח בידי כוחות הביטחון ברגע הפריצה של האספסוף הפרוע לבתי הנבחרים, ואין ספק שנשקפת סכנה לחייו עקב החלטתו. אפשר לומר שסגנו הנאמן של טראמפ הציל את הדמוקרטיה האמריקאית מפני טראמפ.
אין לך אדם שאין לו שעה.

* התקרנפו – כדי למנוע הדחה משפילה על פי סעיף 25 בחוקה האמריקאית ו/או התפטרות קולקטיבית של שרי הקבינט שלו, הודיע טראמפ באיחור של חודשיים וחצי שיעביר בצורה מסודרת את השלטון לביידן.
כל בכירי המפלגה הרפובליקאית שהתעוררו אחרי ההסתערות על הקפיטול אך התקרנפו ושתקו בחודשיים וחצי שבהן טראמפ הכשיר את הקרקע למרד – שותפים לאחריות. אילו קמו למחרת הבחירות, הודיעו כאיש אחד שהם מודים בהפסד בבחירות, מקבלים אותו בצער, אך מכבדים את הכרעת הבוחר ולא יתנו יד לכל ניסיון לסכל את הכרעת הרוב, לא היתה לטראמפ ברירה אלא להתיישר.

* סכין בגב – גיא בכור גינה במאמרו האחרון באתר שלו את פנס, על כך שלא ביצע הפיכה שלטונית, וכינה אותו בוגד, ותוקע סכין בגב של טראמפ ושל 74 מיליון המצביעים לו.
האם כעת, לאחר נאומו של טראמפ שבו הודה במשתמע בהפסד, קרא לפיוס והבטיח להעביר בצורה מסודרת את השלטון ל... הוא לא הזכיר את ביידן בשמו, עד כאן... האם כעת בכור יפרסם מאמר שבו יכנה את טראמפ בוגד שתקע סכין בגבו לעצמו ול-74 מיליון בוחריו?

[אהוד: אף אני תמהתי מאוד לנוכח עמדותיו של גיא בכור בפרשת הבחירות לנשיאות בארה"ב וחדלתי לצטט מדבריו, כהרגלי הקבוע במכתב העיתי – את דבריו אלה שעסקו בבחירות, ואשר לא ניראו לי ראויים].

* הנשיאה הבאה – אני מקווה מאוד שמנהיגת המפלגה הרפובליקנית והנשיאה הבאה של ארה"ב תהיה ניקי היילי, לשעבר שגרירת ארה"ב באו"ם ומושלת קרוליינה הדרומית. היא ידידת ישראל לפחות כמו טראמפ, אך בניגוד אליו היא אדם נורמטיבי, אישה נאורה, דמוקרטית וליברלית.

* דמוקרט גדול – נסראללה, הארכי-טרוריסט, מגנה את טראמפ על אירועי הקפיטול. זה אותו נסראללה ששלח את אנשיו לרצוח את ראש ממשלת לבנון רפיק אל-חרירי.

* חשש – אני מקווה מאוד שנתניהו לא ינהג כמו טראמפ אם יפסיד בבחירות או אם יורשע.

* הלוואי שאתבדה – שתים מן ההערות שלעיל סותרות זו את זו, לכאורה. באחת, שבה העליתי על נס את הדמוקרטיה הישראלית ואת האופן שבו התבצעו כל חילופי השלטון בישראל, הזכרתי גם את האופן שבו נתניהו העביר את השלטון לברק ב-1999 וטענתי שנאום ההפסד שלו היה דמוקרטי וממלכתי למופת. באחרת, הבעתי תקווה שנתניהו לא ינהג כמו טראמפ במקרה של הפסד בבחירות או הרשעה בדין. איך שתי הרשומות הללו מתיישבות זו עם זו?
ראשית, הלוואי שתקוותי תתממש וחששותיי יתבדו. אבל מופע האימים של נתניהו, בתוככי בית המשפט, עם סמלי הריבונות, מוקף בשריו, שבו נשא נאום הסתה ביריוני נגד מערכת המשפט הישראלית על מנת להלך על שופטיו אימים; נאום שבו הוא העליל על מערכת המשפט עלילות וקונספירציות, הוא היפוכו של הנאום הממלכתי ב-1999 והוא מבטא את הלכי רוחו היום. כל מסע ההסתה נגד רשויות החוק והמשפט וכל ניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק, מעוררים חשש כבד, שהוא מכשיר את הקרקע למימוש איומו של נער השליחויות שלו דודי אמסלם, שמיליון איש יצאו לרחובות בגלל משפט נתניהו.
השילוב של שלטון ממושך מדי (אני מקווה שברפורמת הדה-ביביזציה יוחלט על הגבלת קדנציות), אופי נרקיסיסטי ומגלומני, טיפוח תחושת קורבן, ופולחן אישיות ששטף את מוחותיהם של המונים מעורר חשש כזה. וכך גם התנהגותו של טראמפ שיצרה תקדים מסוכן. החשש שלי הוא פחות מתגובתו להפסד בבחירות ויותר לתגובתו על הרשעה בדין.
הלוואי שאתבדה.

* תמרור אזהרה – אירועי האימה בוושינגטון הם תמרור אזהרה בעבורנו. הם מעידים מהו המדרון החלקלק שבו עלולה דמוקרטיה להידרדר במצב של קרע ואובדן האמון. עלינו להבין שעצם הקרע הוא אסון ושתפקידה החשוב והדחוף ביותר של ההנהגה הלאומית הוא לאחות את הקרעים ולהוביל תהליך של פיוס לאומי, בניסיון להגיע לעמק השווה בסוגיות הליבה ולהגדיר מחדש את כללי המשחק והקווים האדומים של המחלוקת.
נתניהו הוא ראש ממשלה פלגן ומסית והוא האחראי המרכזי להעמקת השסע, בעיקר בשנים האחרונות, מאז החל במסע ההסתה הנורא נגד מערכות החוק והמשפט בישראל כולל הסתה אישית נגד ראשי המערכת, תוך הפצת תאוריות קונספירציה שקריות, במדיניות של אדמה חרוכה; הכול כדי להציל את עורו מאימת הדין.
אך גם בצד שמנגד יש הסלמה והקצנה חמורים ביותר. במחאת בלפור ראינו מראות קשים, אלימים ואנרכיסטיים, ומוטב שלא ננהג כבת יענה ונתעלם מכך. ברור שאין הכוונה לרוב המכריע של המפגינים, של העומדים בגשרים וכו', אלא למיעוט אנרכיסטי מתוך המפגינים. אבל באין הנהגה למחאה, המיעוט הזה נותן את הטון. מי שמדברים על "המצור על בלפור", מי שב-14 ביולי קוראים להמון "להסתער על הבסטיליה", מי שמתעמתים בכוח עם השוטרים שמגִנים על בית ראש הממשלה וקוראים לעברם קריאות קצובות "שוטר, שוטר, על מי אתה שומר" – למה הם חותרים? כדאי שנפנים ש"להסתער על הבסטיליה" זה בדיוק מה שראינו בגבעת הקפיטול.
הגיעה השעה למנהיגות מאחדת ומלכדת. הגיעה השעה לממשלת אחדות לאומית אמיתית, מתונה, שתכלול את הגורמים הקונסטרוקטיביים מימינה ועד הישראלים (ללא מפלגת ביבי שזקוקה לתקופת חשבון נפש והיטהרות באופוזיציה) ושמשימתה המרכזית היא אחדות העם. לא ממשלת "ימין על מלא" כפי שמצהיר נתניהו (זה כולל את האחים המוסלמים – רע"ם?) ולא ממשלת "שמאל על מלא" שאף אחד לא מבטיח בשל חוסר היתכנות, אלא ממשלת פיוס לאומית, שתחתור לחידוש ההסכמה הלאומית הרחבה בנושאי הליבה של החברה הישראלית.
תקווה חדשה היא המפלגה היחידה שמסוגלת להוביל ממשלה כזו, ולכן אני תומך בה.

* הנשיא כסולם – איסור על הפגנות הוא צעד מסוכן בדמוקרטיה. מצב שבו השלטון אוסר על הפגנות נגדו, לא בריא וראוי להימנע ממנו. יש להימנע מהחלטה כזו, שעלולה להיות מדרון חלקלק שסופו מי ישורנו. אך ההפגנות בעת הזאת מיותרות ומזיקות (ולדעתי הן מזיקות בראש ובראשונה לעניין שהמפגינים פועלים לשמו). כאשר מוסדות החינוך ומקומות העבודה וחיי התרבות סגורים ומסוגרים ואזרחי המדינה ספונים בבתיהם, יש ביציאה להצטופפות בהפגנות ביטוי של אטימות, של היעדר סולידריות, של צפצוף וחוסר אכפתיות.
זה פרדוכס ההפגנות. ההפגנות פוגעות בחברה אך איסור עליהן פוגע יותר. הפתרון צריך להיות משמעת עצמית ואחריות של המפגינים; החלטה שלהם לצאת לפסק זמן ולהפסיק לשאת את המסר הצדקני, המפונק והמתנשא של קדושת המחאה שלהם, שעומדת מעל לכל שיקול לאומי וחברתי, מעל לכל שיקול בריאותי.
מן הראוי שנשיא המדינה יתנדב להיות הסולם שיוריד אותם מן העץ הגבוה של מחאה בכל מחיר ובכל מקרה ובכל מזג אוויר. שיקרא להם פומבית ובשיחות אישיות לצאת לפסק זמן בימי הסגר המהודק.

* משבר משילות – בעיית המשילות של ישראל אינה קשורה למערכת המשפט ואפילו לא, תחזיקו חזק, לניסנקורן. לא הם מתבטלים בפני הרב קנייבסקי ומאפשרים פריעת חוק וסיכון בריאות הציבור כדי לא להתעמת עם "השותף הטבעי".

* בחזרה למקום הפשע – כתב אישום לדרעי. ככה זה כשמחזירים עבריין מורשע ואסיר משוחרר ש"מילא את חובו לחברה" למקום הפשע ומחזירים אותו לעמדת הכוח שהייתה לו.
נמאס מהמושחתים, מהמשחיתים, מהשחיתות.

* כתב אישום מתוקן – תומכי נתניהו חוגגים על מיני-ניצחון במשפט – הוראת בית המשפט לפרקליטות לתקן את כתב האישום בתיק 4000 ולפרט בו את אירועי הסיקור שעל בסיסם האשימה התביעה את נתניהו בשוחד. התוצאה עגומה מאוד בעבורם. בעקבות כתב האישום המתוקן, כל הדיבורים על "2.5 כתבות בוואללה" וכל ההגחכה של הסיקור החיובי והטענה שכך עושים ועשו כל הפוליטיקאים, נראים נלעגים מתמיד. כתב האישום המתוקן מציג מאות פניות של התערבות אובססיבית, בוטה וגסה בתכנים, להאדרת שמם של נתניהו ובני משפחתו ולגימוד ושיימינג של יריבים שנואים ובראשם בנט ובני משפחתו.
כתב האישום המתוקן הרבה יותר מרשיע מהמקורי. סביר להניח שעורכי דינו של נתניהו אוכלים את עצמם על שדרשו את התיקון והעניקו תחמושת אדירה לתביעה. אולי יהיו זהירים יותר בעתיד. ומה שמתמיה במיוחד הוא הרשלנות של התביעה, שלא צירפה את הפרוט הזה לכתב האישום המקורי.
ובזירה הפוליטית, יש לקוות שבנט יחלץ עצמו מתסמונת האישה המוכה, ולא יזחל שוב אל מי שפוגע בו, מכה אותו ומתעלל בו. אדרבא, בנט עשוי להיות שותף בכיר בממשלה שתחולל מפנה בחברה הישראלית ותפיח בה תקווה חדשה, כשנתניהו יראה אותו בעיניים כלות מספסלי האופוזיציה, כשהוא ישבע אמונים.

* לא מתרגש – לא צריך להתרגש מדחיית דיון במשפט נתניהו בשל הסגר "עד הודעה חדשה". ה"עד הודעה חדשה" זה כי לא נקבע מועד. אז הדיון יתקיים שבועיים שלושה מאוחר יותר. לא קרה שום דבר. ועל פי כן נוע תנוע. מי שהחליטו על דחיית הדיון במשפטו של נתניהו הם השופטים. אל נטיל דופי בשופטים. יש שופטים בירושלים והם ראויים לאמון. הבה נשאיר את הטלת הדופי בשופטים למכונת ההסתה והשנאה הביביסטית, ולא נוסיף עוד קיסם למדורת הרשע שהם מציתים.

* הזויים – תיאוריות הקונספירציה על הסגר שנועד לבטל את המשפט מטורללות והזויות כמעט כמו תאוריות הקונספירציה על תפירת תיקים והפיכה שלטונית.
זאת אינפנטיליזציה של החברה הישראלית.

* האיש הנורא הזה – חברה נבחנת ביחסה לחלשים בתוכה ובראש ובראשונה – לחסרי ישע. אסירים, גם הגרועים שבפושעים – בהיותם מאחורי סורג ובריח הם חסרי ישע, וחובתה של המדינה להבטיח את רווחתם ואת בריאותם. אמיר אוחנה, השר הגרוע ביותר בתולדות ממשלות ישראל, החליט למנוע חיסון מהאסירים. כל אדם סביר יודע שזו החלטה בלתי חוקית בעליל, וחובתה של נציבת השב"ס להפר אותה, אחרת היא עוברת עבירה פלילית. היועמ"ש הבהיר ל"שר" הנתעב שהחלטתו בלתי חוקית. החצוף הגיב בהתלהמות פרועה כלפי היועמ"ש, אמר שהוא מצפצף על הנחייתו ועמד על כך שהוראתו הבלתי חוקית תתקיים.
ברור לי שההחלטה הזאת לא תאושר כי בג"ץ ימלא את חובתו הבסיסית ויפסול אותה. אך לדעתי מ"מ נציבת השב"ס אינה צריכה להמתין לבג"ץ, אלא לדאוג לאלתר לחיסון האסירים בני ה-60 ומעלה. הוא יפטר אותה? שיפטר. עדיף לנהוג כבן אדם ולשלם מחיר. כל יום שהאיש הנורא הזה הוא שר בממשלת ישראל, הוא קלון למדינת ישראל.

* בגרות הציבור – החשש שמא אנשים רבים יפחדו להתחסן, יאמינו לפייק ניוז על החיסונים – התבדה. מסתבר שהשפעתם של מכחישי המדע ורופאי אליל למיניהם זניח.

* רפורמת הגיל הרך – אין במדינת ישראל אחריות חינוכית על הילדים מלידה עד גיל שלוש. היום, מוסכם על אנשי החינוך, במחקר ובשדה, שהגיל הזה הוא קריטי בעיצוב הילד ובחינוכו (ויש האומרים שהוא הגיל החשוב ביותר). אבל בישראל, התחום הזה פרוץ. אין פיקוח, אין תנאי סף להעסקה, ובכלל הגיל הזה אינו באחריות משרד החינוך, אלא באחריות משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים.
הסיבה לכך היא היסטורית. בשנות החמישים, רצתה שרת העבודה גולדה מאיר לעודד נשים לצאת לעבודה. כדי להקל עליהן ולאפשר את מימוש המטרה, היא פתחה מעונות יום, ובכך נתנה מענה לילדים בשעות העבודה של האימהות. במילים אחרות – בייביסיטר. המטרה של גולדה היתה מוצדקת מאוד ונטילת האחריות היתה צעד חברתי משמעותי. אבל העולם התקדם מאז, ואנו נתקענו בשנת 2021 עם מענה שהלם את צרכי שנות החמישים של המאה שעברה.
משרד העבודה נע ונד לאורך השנים בין משרד העבודה והרווחה, משרד התמ"ת, משרד הכלכלה ושוב משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. ועם המשרד, נדדו גם מעונות היום והפיקוח עליהם.
הייעוד של משרד העבודה הוא טיפול בתחום העבודה, לא חינוך. לנושא החינוך יש משרד חינוך – זה ייעודו, זאת אחריותו, זה מקצועם של אנשיו. בעצם העברת הנושא לתחום האחריות של משרד החינוך, תדגיש המדינה שאין המדובר בבייביסיטר לילדים כדי שהוריהם יעבדו, אלא באחריות המדינה לאפשר לילדיה חינוך משובח ומפוקח ולהעניק זאת לכל ילד בכל גיל. כמובן שעצם העברת התחום לאחריות משרד החינוך אינו המענה, אלא צעד אדמיניסטרטיבי. אולם זה הצעד הראשון ותנאי הכרחי לרפורמה משמעותית בהתייחסות המדינה לגיל הרך וליצירת רצף פדגוגי מן הלידה ועד הגיוס.
אני כותב על כך כבר שנים. אני שמח להיווכח שתקווה חדשה מתחייבת לבצע את רפורמת הגיל הרך, אם תגיע לשלטון. גדעון סער היה שר החינוך. היכרותי אתו היא מן התקופה שכיהן בתפקיד זה. את יפעת שאשא ביטון, מס' 2 בתקווה חדשה ומי שעתידה להוביל את תחומי החברה והחינוך, הכרתי כשהייתה סגנית ראש עיריית קריית שמונה ומחזיקת תיק החינוך בעיר (ואני הייתי מנהל מרכז "יובלים", מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית בגליל העליון, זרוע קהילתית של המכללה האקדמית תל-חי). שניהם מכירים היטב את הנושא ומחויבים אליו, וחזקה עליהם שיובילו את הרפורמה.

* פגוש את המנחה – דפנה ליאל החליפה במוצ"ש את רינה מצליח בהנחיית "פגוש את העיתונות".
בניגוד למצליח הלחוצה והמלחיצה, התזזיתית, לעתים האלימה, ליאל הפגינה שלווה, ביטחון עצמי, רוגע. וראו זה פלא – השלווה שלה הקרינה גם על אורחיה. בניגוד לסגנונם כשהם מתראיינים אצל רינה מצליח, אצל דפנה ליאל הם לא התלהמו. בניגוד למצליח היא נתנה להם לדבר, ולכן לא נדרשה להתבכיין שמותר גם לה לשאול.
אני ממליץ להפוך אותה למנחה הקבועה של התוכנית.

* הנינג'ה כהזדמנות לאי-שוויון – יגאל אלון אמר פעם ששוויון הזדמנויות הוא הזדמנות לאי שוויון. למה הוא התכוון? לכך ששוויון הזדמנויות פורמלי במציאות של פערים, הוא פיקציה. לילד להורים עשירים בסביון, שמעניקים לו חוגי העשרה, שיעורים פרטיים וכל מה שדרוש לו, ולילד בשכונת עוני שחי עם עוד שלושה אחים בחדרון, אין לו מחשב והוא צריך לסייע לפרנסת המשפחה כדי שיהיה לחם בבית – אין הזדמנות שווה. לכן יש לפעול לצמצום פערים ולסיוע והעדפה למוחלשים.
על פי אותו עיקרון נכון שהציג אלון, כך אני מתייחס גם לפתיחות של נינג'ה ישראל לנשים. כאשר אישה משתתפת בתחרות, לא כל שכן כאשר היא מצליחה ללחוץ על הבאזר ולעלות לחצי הגמר, התוכנית חוגגת. המנחים מעלים על נס את הצלחתה כאישה ומביעים תקווה שרבות תלכנה אחריה. היא עצמה מספרת בהתרגשות שהיא רואה עצמה שליחה של נשים רבות ושהיא פורצת את תקרת הזכוכית ומהווה מופת לנערות, כאשר היא מוכיחה להן שאפשר.
הכל טוב ויפה, אבל לא נכון. לכאורה, יש כאן שוויון הזדמנויות לנשים, אך זו מראית עין של שוויון. ראוי וצריך לעודד ספורט נשים, אבל הדרך אינה בתחרות בלתי הוגנת עם גברים, ודווקא בענף ספורט הדורש כוח פיזי רב. בכל ענפי הספורט התחרותיים, החל בשחייה ואתלטיקה קלה ועד כדורגל וכדורסל, יש הפרדה בין המגדרים. וכך, נשים רבות זוכות למדליות זהב ולמדליות בכלל, והן המודל הראוי לנערות להאמין בעצמן ולעסוק בספורט.
מן הראוי שגם בנינג'ה תהיה תחרות נפרדת לנשים. לדעתי, המתקנים צריכים להיות מותאמים יותר כדי שרבות יותר תצלחנה. אך אפשר גם להקים מתקנים זהים, אולם בתחרות הוגנת בין נשים. וכך בכל שנה תהיה הנינג'ה הישראלית ונשים רבות תתחרינה על התואר. ולבטח, הרבה יותר נערות ונשים תשתתפנה בתחרות.

* עזרא נאווי – מת העבריין המורשע, האסיר המשוחרר ופעיל השמאל האנטי ישראלי הרדיקלי עזרא נאווי. הוא הורשע במעשה סדום בנער פלשתינאי בן 15, בשימוש בלתי חוקי בנשק בגידול סמים ועוד. היה ממייסדי הארגון האנטי ישראלי הקיצוני תעאיוש.
בתוכנית "עובדה" צולם מסגיר לידי הרשות הפלשתינאית אדם שמכר אדמה ליהודים, מתוך ידיעה שעל פי החוק הגזעני האנטישמי ברשות מי שמוכר אדמה ליהודי דינו מוות. הוא התרברב שכבר הסגיר שלושה אנשים כאלה בעבר. היה בן זוג של מחבל פלשתינאי, אסיר משוחרר.
על פי המסורת היהודית, אחרי מות קדושים אמור. לכן, אכתוב דברים טובים על נאווי. להלן כל הדברים הטובים שניתן לומר עליו: .

* מגילת שיר השירים בהוויה הישראלית – מתוך הספר המהודר "מגילת שיר השירים – פירוש ישראלי חדש", מאת הפרופסורים אביגדור שנאן ויאיר זקוביץ', הוצאת "ידיעות ספרים":
"המגילה הותירה את רושמה גם על החברה והתרבות הישראלית של מאה השנים האחרונות. דבר זה בא לביטוי בדרכים שונות ומגוונות. 'אין כמעט פסוק בשיר השירים שאינו מולחן או מופיע, בצורה זו או אחרת, ביצירה העברית' קבע ההיסטוריון וחוקר הזמר העברי אורי הייטנר (יליד 1963), כשהצביע על שורה ארוכה עד מאוד של משוררים ופזמונאים, מלחינים וזמרים, שיצרו ושרו בהשראת המגילה. ודי יהיה בדוגמאות בודדות כדי לאשש קביעה זו. לעיתים מדובר בהלחנה של פסוק או פסוקים אחדים, כגון 'קול דודי הנה זה בא' ו'אל גינת אגוז ירדתי' (שרה לוי תנאי), 'ניצנים נראו בארץ' (נחום היימן), 'יונתי בחגווי הסלע' (דובי זלצר), 'הדודאים נתנו ריחם' (צבי שרף) או 'אנא הלך דודך' (גיל אלדמע), ופעמים רבות יותר נגלה בשירים שיבוץ משמעותי מדברי המגילה, כגון 'הנאווה בבנות / אנא האירי פנייך אליי' (אמיתי נאמן), 'פנה הגשם / חלף הלך לו / ענן רקיע / פנה חלף לו' (מתתיהו שלם), 'טס אחי ופניו להבה / ודגלו עליי אהבה' (נעמי שמר על טייסי חיל האוויר) וכן 'מים רבים רבים / לא יכבו את האהבה // אם אהבה היא אש / לא יכבו את האהבה' (חוה אלברשטיין) ועוד.
"בצד זה יש להזכיר את 'מדרש יונתי' – שיר מחאה של מאיר אריאל (1942-1999) על עוולות שהוא רואה בחברה הישראלית. הוא מצטט בו את הפסוק 'יונתי בחגווי הסלע', ובין השאר הוא מזהיר: 'אל תעוררו ואל תעירו, שנאה שלא תחפץ', וזאת כתגובה לדברי הרעיה במגילה: 'אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ' (ב', ז')... להלן נביא שימושים אחרים במגילה שבאו לידי ביטוי ביצירותיהם השיריות של ח"נ ביאליק, יעקב אורלנד, המשוררת רחל, יהודה עמיחי, יוסי גמזו ויורם טהרלב, ועוד רבים וטובים."

* ביד הלשון: קבורת חמור – שאלה של קורא: מה מקור המושג "קבורת חמור" (מושג שבו השתמשתי לאחרונה במאמר)?
המקור הוא מספר ירמיהו, כ"ב, י"ט: "קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם." משמעות הביטוי הוא קבורה משפילה, כפי שאנשים יקברו חמור.
"קבורת חמור" הוא גם שמו של רומן שכתב המשורר העברי פרץ סמולנסקין (1842-1885), ממשוררי תנועת ההשכלה ומראשי תנועת "חיבת ציון" ברוסיה.
אורי הייטנר