השמאל והימין הם מושגים אנכרוניסטיים, שמזמן אבד עליהם כלח. את דעתי זו הצגתי ונימקתי פעמים רבות בעבר, ולא אתעמק בכך הפעם. אני, מכל מקום, מוצא את עצמי במקרים שונים ובנושאים שונים מזדהה עם עמדות המוגדרות "שמאל" ובמקרים ונושאים אחרים עם עמדות המוגדרות "ימין". על פי התגובות שאני מקבל על הדברים שאני כותב – בעבור הימנים אני שמאלן ובעבור השמאלנים אני ימני.
אם אין משמעות אמיתית לשמאל ולימין, המשתמע מכך מבחינה לוגית, הוא שאין גם מרכז. אבל כיוון שהחברה הישראלית מחולקת למחנות, אני רואה עצמי, כמי שאינו שייך לאף מחנה – איש מרכז.
תרבות המחנאוּת בישראל היא הביטוי של הקרע בחברה. ברגע שאנשים מגדירים עצמם על פי המחנות, ה"אנחנו" שלהם אינו עוד עם ישראל, אלא "המחנה". לעתים ה"אנחנו" – לא זו בלבד שאינו עם ישראל, אלא הוא המחנה הגלובלי של הימין / שמאל בעולם. ההשתייכות למחנה מעמעמת את החשיבה העצמית והביקורתית. אם אני שייך למחנה הימין או השמאל, ברור מה צריכה להיות דעתי בכל נושא. וכך, די אם תשמע מה דעתי בנושא אחד, אתה צריך להבין מה דעתי בכל הנושאים. ובמשטר המחנאות ההולך ומתהדק, כל מחנה מתיישר אחרי הקיצונים בשוליו, שנותנים בו את הטון. הם הבייס של הבייס של הימין והשמאל. וכך הולך ונפער הקרע.
בשנים האחרונות, לב ההגדרה של השמאל והימין היא העמדה כלפי נתניהו. אם בוגי יעלון, ליברמן, גדעון סער ויועז הנדל אינם סוגדים לנתניהו, הם סססמולנים. אם אנשי ימין מובהקים כמו רוני אלשייך ומנדלבליט מבצעים את תפקידם ללא משוא פנים, באופן מקצועי ונאמנותם היא למדינה ולחוק ולא לנתניהו, הם בוגדים. בוגדים במחנה, כמובן, כי ה"אנחנו" הוא המחנה. כאשר אני כותב נגד השחיתות של נתניהו, נגד תרבות השקר, נגד הפרת ההסכמים, נגד פולחן האישיות, נגד מלחמת החורמה במוסדות החוק והמשפט שהוא מנהל, נגד ניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק, אני מקבל תגובות בנוסח "אתם הסמולנים," "אתם האנרכיסטים מפיצי המחלות מבלפור." וכאשר אני משבח את נתניהו על הסכמי השלום, על החיסונים או על העמידה האיתנה בנושא האיראני, או כשאני מבקר גילויים אנרכיסטיים והפרות חוק וסדר במחאת בלפור, אני מקבל תגובות בנוסח "אתם הביביסטים." אני כבר רגיל לזה. כשאני מגנה את המעשה של אלאור אזריה ומשבח את התגובה הערכית והמנהיגותית של שר הביטחון והרמטכ"ל אני "אתם הססמולנים" וכאשר אני מגנה את דברי הבלע של סגן הרמטכ"ל שהשווה את ישראל לגרמניה הנאצית, אני עצמי מגלם את "התהליכים בגרמניה לפני 70-80-90 שנה." גם לזה אני רגיל.
אני איש מרכז ואיני שייך לאף מחנה. וערב בחירות אני בוחן מהי הבחירה הנכונה, המייצגת את השקפת עולמי המרכזית. אלה השיקולים המנחים אותי:
א. אחדות ישראל – הקרע בעם הוא נורא, הוא האיום הקיומי האמתי. ראש הממשלה פלגן ומסית ושלטונו קורע את החברה. אירועי הדמים בוושינגטון וההסתערות על גבעת הקפיטול חייבים להוות תמרור אזהרה בעבורנו. המשך הקרע עלול לדרדר אותנו למראות הללו. יש צורך בשלטון שילכד את העם, שיוביל לפיוס לאומי, שיראה זאת כמטרתו המרכזית, כיעד לאומי. יש צורך בשלטון שיבטא את הרוב הדומם ולא את הקצוות ההרסניים. יש צורך בשלטון של מתינות מול ההקצנה ההולכת וגוברת של השמאל והימין.
ב. ממלכתיות – מול ההתנהלות הבלתי ממלכתית של נתניהו, העמדת האינטרס האישי-משפטי שלו מעל האינטרס הלאומי, יש צורך בראש ממשלה שיראה עצמו כמשרת הציבור, שיעמיד את האינטרס הלאומי מעל כל אינטרס כיתתי ואישי. בימים אלה של משבר בריאותי, כלכלי וחברתי, מן הראוי שינהיג את מדינת ישראל אדם שהשיקול היחיד המנחה אותו הוא האינטרס הלאומי. שהחלטותיו לא תהיינה נגועות בשיקולים מן הסוג של הימנעות מאכיפה במגזר החרדי, כי הם השותפים הטבעיים שלו שיתמכו בכל דרך שבה ינסה להתחמק מאימת הדין.
ג. שינוי תרבותי – יש להחליף את תרבות השקר, המרמה, הפרת האמונים והשחיתות של נתניהו בתרבות של אמת, טוהר מידות, ניקיון כפיים. את תרבות פולחן האישיות יש להמיר בתרבות של ענווה.
ד. כבוד למוסדות המדינה – אף אדם ואף גוף אינם חסינים בפני ביקורת ומותר לבקר את כל מוסדות המדינה, כולל מערכת המשפט. יש מקום לרפורמות כדי לשפר את המערכת ולתקן את הטעון תיקון בה. אך הכל מתוך כבוד והערכה למערכת המשפט והצדק המפוארת של ישראל. הגנה עליה מפני מי שרוצים למוטט אותה. הגנה עליה מפני המסיתים נגדה והמפיצים תאוריות קונספירציה מופרכות, הזויות ומטורללות המציגות אותה ככנופיית פשע מושחתת שתופרת תקים לראש הממשלה כדי לבצע הפיכה שלטונית ולהפיל את הימין.
ה. ישראל והתפוצות – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זו מהותה, זו זהותה, זו הצדקת קיומה. לאחרונה, באיחור של שבעים שנה, מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי עוגנה בחוק יסוד. מדינת הלאום של העם היהודי אינה מדינת מגזר של הזרם האורתודוכסי. עליה להיות הבית ומשאת הנפש של כל שבטי ישראל; של כל הזרמים ביהדות. בשנים האחרונות ישראל מפנה עורף למרבית העם היהודי בעולם, באי מימוש מתווה הכותל ובניסיונות לחוקק את חוק הגיור הכיתתי, המדיר והמפלה. יש לשנות כיוון ולאמץ דרך ציונית המושיטה יד אחים לכל העם היהודי באשר הוא.

דרך המרכז היא חיפוש שביל הזהב בין הקצוות במגוון הנושאים שעל הפרק.
חוץ וביטחון – שתי העמדות הקיצוניות, זו הדורשת מימוש מוחלט של זכותנו על ארץ ישראל באמצעות סיפוח יהודה ושומרון וזו הדורשת נסיגה לקווי 4.6.67 והקמת מדינה פלשתינאית עצמאית על כל השטח תוך עקירה המונית של מתיישבים יהודים – הן בלתי ריאליות וכל ניסיון ליישם אותן ימיט אסון על מדינת ישראל.
סיפוח מלא פירושו מתן אזרחות למיליוני פלשתינאים ובכך לסכן את הרוב היהודי שהוא תנאי הכרחי לקיומה של מדינה יהודית. כמובן שאין מקום לרעיונות עוועים כמו סיפוח ללא אזרחות, שמשמעותו אפרטהייד או של טרנספר לערבים שהוא רעיון זוועה הנוגד את אמות המוסר האנושיות והיהודיות.
מצד שני, נסיגה משטחי מולדת, שאין נשקפת מהם סכנה דמוגרפית והם חיוניים לביטחון ישראל, מסכנת את ביטחונה של ישראל. נסיגה מיהודה ושומרון, שתהפוך את גוש דן ואת ירושלים לעוטף יו"ש, בדומה לעוטף עזה אחרי ההתנתקות, היא צעד הרה אסון. יש לפעול בשביל הזהב, של ריבונות ישראלית על בקעת הירדן במובנה הרחב ועל גושי ההתיישבות וירושלים רבתי והיפרדות מן השטחים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים. יש לחתור לפתרונות מחוץ לקופסה שיעצבו מציאות כזו (ברוח תוכנית אלון, תכנית השדרה הכפולה, מורשת רבין, תוכנית טראמפ בניכוי חילופי השטחים וכד'), ועד שניתן יהיה להגשים חזון כזה, ונכון לעכשיו אין לנו פרטנר לשלום בכל תנאי – לנהל את הסכסוך בשום שכל ובאחריות.
חברה וכלכלה – הדרך של כלכלה מודרכת ומתוכננת שחונקת את היוזמה הפרטית והשוק החופשי, והדרך של שוק פרוע ואכזרי שמנוהל על ידי "היד הנעלמה" ובעצם מכפיף את החברה לתאגידי ענק של טייקונים, פשטו את הרגל. יש לעצב דרך המשלבת כלכלה חופשית עם מדינת רווחה. משבר הקורונה הוכיח את החשיבות הרבה של מדינת הרווחה; של אחריות לאומית על תחומי הבריאות, הרווחה והחינוך. המדינה חייבת לתקן כשלי שוק כמו תמיכה באזורים מרוחקים ומיעוטי אוכלוסין, שלא משתלם לשוק החופשי להשקיע בהם, כדוגמת רפורמת הסיבים האופטימיים שהוביל יועז הנדל כדי להבטיח אינטרנט מהיר גם באזורי הספר.
משפט – התפיסות הקיצוניות של "הכול שפיט" ו"שום דבר אינו שפיט" מסוכנות ומאיימות על הדמוקרטיה. יש להגיע בהידברות להסכמות בין שלוש רשויות השלטון, לחזק את הכנסת מול הממשלה ומול הרשות השופטת, ולעצב את חוק יסוד חקיקה באופן מאוזן, לא אקטיביסטי מדי אך לא מסרס את הביקורת השיפוטית. יש מקום לרפורמות במערכת המשפט, שמטרתן תיקון ולא חורבן. יש להגן על מערכת המשפט מפני המתנכלים לה ולסכל חוקי מגה-שחיתות כמו החוק "הצרפתי". אי אפשר לבצע רפורמות במערכת המשפט במציאות של ניגוד עניינים בין ראש הממשלה שנאשם בפלילים ורודף את המערכת לבין החוק והמשפט. עם החלפת נתניהו, ניתן יהיה לבצע רפורמות ראויות.
דת ומדינה – ישראל היא מדינה יהודית ועליה לחזק את זהותה היהודית בדרכי חינוך ותרבות, אך להימנע לחלוטין מחקיקה דתית ומכפייה דתית, ומצד שני מכפייה אנטי-דתית. יש לטפח זהות יהודית-ישראלית פלורליסטית ומתחדשת, הנותנת ביטוי לשבעים הפנים של היהדות. אין להיגרר אחרי סיסמאות ההפחדה מפני דחליל ה"הדתה", אך יש להבטיח שהחינוך היהודי יהיה מאוזן ופלורליסטי. יש להגיע להסדרה והסכמה בין חילונים ודתיים ולעצב שביל זהב ברוח אמנת גביזון-מדן.
המרכז הוא החתירה לעיצוב הסכמה לאומית רחבה בשיח מכבד ולנסות להגיע לעמק השווה בתחומי החיים השונים. ואת המחלוקות – לנהל בכבוד וללא שנאה, הסתה ודה-לגיטימציה.
יש להוביל לרפורמת הדה-ביביזציה של החברה הישראלית, בחקיקה כמו הגבלת קדנציות של ראש הממשלה, נבצרות של ראש ממשלה הנאשם בפלילים, חובת מינוי ממלא-מקום ראש הממשלה, צמצום חסינות חברי הכנסת לחסינות מהותית בלבד, איסור על שימוש כלשהו בכספי ציבור לביתו הפרטי של ראש הממשלה (זולת אבטחה) ועוד.

כאיש מרכז, הבחירה שלי היא במפלגה המקדמת את הדרכים הללו. איני משלה את עצמי שיש או שתהיה אי פעם מפלגה שתאמץ את השקפת עולמי במלואה. אני מחפש תמיד את המפלגה שהכיוון שלה הוא הכיוון הזה. בבחירות הללו, הבחירה הטבעית שלי כאיש מרכז היא "תקווה חדשה" בהנהגת גדעון סער. זו המפלגה הקרובה יותר מכל מפלגה אחרת לתפיסה שהצגתי. "תקווה חדשה" היא מפלגת מרכז-ימין. אני בוחר בה כאיש מרכז.
אל מול הקרע בעם, אין מסוכן יותר מהפנטזיה שנתניהו מבטיח של "ממשלת ימין על מלא", שמשימתה העיקרית היא ניסיון להשתלט על הרשות השופטת ולסרס אותה, למען ענייניו האישיים. פנטזיה של "ממשלת שמאל על מלא" אינה נשמעת כעת כי אינה ריאלית, אך אילו היתה אפשרות כזאת, גם היא היתה מסוכנת מאוד. כאיש מרכז, איני יכול לתת יד למי שינסו לקדם קואליציות מסוג זה. אין מקום לשום קואליציה עם גורמים רדיקליים החותרים תחת מהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, כדוגמת הרשימה המשותפת ועוצמה יהודית. כאיש מרכז, איני יכול לתת את קולי למי שמעלה על דעתו להקים קואליציה כזאת. פרשתי מתל"ם ומכחול לבן מהסיבה הזאת. הקמת ממשלה שתהיה תלויה בקצוות המטורפים הללו, היא הנפת יד על הדמוקרטיה הישראלית. אני מאמין בממשלת אחדות. הייתי שותף ל"יוזמת ממשלת אחדות" לאומית, ולמרות אי האמון שלי בנתניהו פעלתי להקמת ממשלת אחדות רוטציונית. למרבה הצער, נתניהו הקים את הממשלה כתרגיל הונאה, חתר תחתיה מיומה הראשון ועקץ את שותפיו. ברור שהוא לא יכול להקים ממשלה כזו.
אני תומך בהקמת ממשלת אחדות לאומית, שתאחד את המפלגות הקונסטרוקטיביות מבנט וימינה ועד חולדאי והישראלים. רק ממשלה בהנהגת גדעון סער ותקווה לישראל מסוגלת לאחד את הגורמים הללו לקואליציה אחת. ממשלה כזו תהיה ממשלת אחדות לאומית, שתאפשר לליכוד לשקם את עצמו באופוזיציה ולבחור מנהיג נורמטיבי.
הבחירה שלי בבחירות 2021 היא תקווה חדשה.

[אהוד: לקראת הבחירות הקודמות אתה תמכת בהתלהבות גדולה במשה בוגי יעלון בתור האיש המתאים ביותר להיות ראש הממשלה הבא, והצטערת שלא כלל אותך במקום ריאלי ברשימת מועמדיו, ואפילו נטשת אז את השתתפותך כפובליציסט ב"ישראל היום" בגלל היותך ברשימת מועמדיו לכנסת, אמנם במקום לא ריאלי.
יש לי הרגשה שלאור חדוּת הבחנתך בתמיכתך הנלהבת כעת בגדעון סער לתפקיד ראש ממשלת ישראל הבא – סופו האלקטוראלי עלול להיות כסופו של יעלון].

2. צרור הערות 17.1.21

* צעד חיובי – אני רואה בחיוב את החיזור של נתניהו אחרי הקול הערבי. מי שהוקיע את נתניהו על "הערבים נעים בהמוניהם", כמוני, צריך לברך על שינוי הכיוון. ראוי שכל המפלגות הציוניות תחזרנה אחרי אזרחי ישראל הערבים וגם שתשבצנה ערבים ברשימותיהן. שבירת המונופול של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת במגזר הערבי חשובה לחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית ובעיקר תשרת את האינטרס של אזרחי ישראל הערבים.
יש לקוות שהשינוי הדרמטי בדרכו של נתניהו בעניין הזה מסמן שינוי בתחומים אחרים. שהוא יתחיל לכבד את מדינת החוק ומוסדותיה, שיתחיל לכבד הסכמים, שיפסיק לפלג ולסכסך, שיתחיל לשמור על טוהר מידות ואפילו – שיתחיל לומר אמת.

* מכשיר את הלבבות – עצם הפנייה של מפלגות ציוניות לאזרחים הערביים בישראל והצבת מועמדים ערביים ברשימותיהן הוא צעד מבורך. אבל כדאי לא להיות תמימים באשר למניעיו האמיתיים של נתניהו. נתניהו, שקורא את הסקרים ומבין את המגמות, יודע שסיכוייו להקים ממשלה קלושים. החיזור הנמרץ וביטויי האהבה כלפי המגזר הערבי מיועדים להכשיר את לבבות הבייס שלו, להשלמת ה-61 שנחוצים לקואליציה, באמצעות האחים המוסלמים (רע"ם).
ובכן, כדאי לזכור ולהזכיר. רע"ם הצביעה נגד הסכמי השלום, כי היא נגד שלום עם ישראל, מדינה שהיא שוללת את קיומה. רע"ם, כמו כל הרשימה המשותפת, היא רשימה אנטי ישראלית לאומנית קנאית התומכת באויבי ישראל. ההבדל בין רע"ם למפלגות האחרות ברשימה המשותפת, הוא שרע"ם היא גם איסלמיסטית קנאית פונדמנטליסטית. רע"ם היא הזרוע של "האחים המוסלמים" בפלשתין הכבושה של 48' כפי שאחותה חמאס היא הזרוע של החמאס בפלשתין הכבושה של 67', וכמו ש"מפלגת הצדק והפיתוח" של הרודן ארדואן היא הזרוע בטורקיה וכמו ש"מפלגת החופש והצדק" שהעלתה לשלטון את מורסי היא הזרוע במצרים. יש לתמנון "האחים המוסלמים" זרועות מהודו ועד כוש, ורע"ם היא הזרוע הישראלית.
יש לקבוע – ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רע"ם היא ממשלת פיגולים.

* או סער או עבאס – על בנט וסמוטריץ' להבהיר לפני הבחירות האם יצטרפו לממשלה התלויה (כחברה או כתומכת חיצונית) באחים המוסלמים (רע"ם).
(אגב, אם האחים המוסלמים – רע"ם יכריזו שהם בעד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, שהם שוללים את "זכות" ה"שיבה" ושהם בעד מאבק בטרור הערבי, הם יהיו שותפים לגיטימיים ורצויים וכנ"ל הרשימה המשותפת כולה).

* ערוצי הגזע – איך מגדיר עודה בשאראת, "הארץ", את הערוצים "כאן 11", 12 ו-13? "מרקעי שלושת ערוצי הגזע היהודי." דה-לגיטימציה גזענית כלפי הערוצים על כך שאינם ערוצי תעמולה של חמאס וחיזבאללה וגרוע מכך – BDS, כפי שהיה מצפה מהם.

* פגיעה בחסינות המהותית – בשני מקרים בשבועות האחרונים המשטרה פגעה בחופש התנועה של חברי כנסת ובחסינותם המהותית. כך היה בהפגנת הרשימה המשותפת נגד ביקורו של נתניהו בנצרת וכך בניסיונו של סמוטריץ' להגיע למקום התאונה שבה נהרג אהוביה סנדק. החסינות המהותית נבחנת בקצוות הקיצוניים; כלפיהם נדרשת הסובלנות של הדמוקרטיה. לא חוכמה להיות סובלניים כלפי המיינסטרים.
אני בעד ביטול מוחלט של החסינות הדיונית של חברי הכנסת, כלומר החסינות מפני דיון פלילי, כיוון שהיא פוגעת בשוויון בפני החוק, שהוא יסוד מוסד בכל מדינת חוק דמוקרטית. אך אני בעד הקפדה יתרה על החסינות המהותית, כלומר החסינות לח"כ במילוי תפקידו.

* להחיל את הריבונות – אני תומך בהחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, אך דחוף יותר לממש את הריבונות הישראלית בנגב. היום – אין דין ואין דיין, כנופיות פשע של בדואים עושות כאוות נפשם, הטרור החקלאי מכה בהתיישבות היהודית בנגב, הפרוטקשן הוא הריבון בפועל, הברחות סמים ממצרים, התנועה האסלאמית (שנתניהו מטפח כשותפה לקואליציית החסינות) משתלטת על החינוך במגזר הבדואי. בנייה בלתי חוקית בכמויות אדירות. רק השבוע התפרסם סרטון של צעירים מחללים את בית הקברות במושב נטעים ומנתצים מצבות.
זהו מחדל משווע של ממשלת ישראל בעשור האחרון. אין בישראל שר לביטחון פנים (מי שיושב על הכיסא הזה עסוק במלחמת חורמה במדינת החוק למען הבוס).
חייב לחול שינוי. חייבים להחליף את השלטון.

* אלימות נגד אלימות – אלימות בהפגנה נגד אלימות באום-אל-פחם. הגיון מעניין.

* השטויות האלה – בפגישתו עם "השולמנים" אמר נתניהו בביטול: "רמזור שמזור כל השטויות האלה." השטויות האלה הן ההמלצה המרכזית של פרופ' רוני גמזו, פרויקטור הקורונה שהוא מינה. השטויות האלה הן העמדה המקצועית של משרד הבריאות בממשלתו, מתחילת הקורונה. השטויות האלה הן העמדה של מרבית המומחים הן הממסדיים והן אלה שמחוץ לממסד.
הרמזור הוא החלטת הממשלה שלו. רק שהוא מזמז ומסמס אותו במשך שבועות רבים, עד שהסוסים ברחו מן האורווה והגענו לרמת תחלואה של סף אובדן שליטה, שחייב סגרים. ולמה הוא מזמז את הרמזור, כנגד האינטרס הציבורי? מטעמים פוליטיים זרים. עיקר התחלואה בתקופה המדוברת (כמו גם היום) התמקדה במגזר החרדי ובמגזר הערבי. משמעות הרמזור הייתה סגרים מקומיים באזורים האדומים. העסקנים החרדיים קצת לחצו, ונתניהו, כהרגלו, קרס, כי הם "השותפים הטבעיים" והם "הבלוק". וכדי לא להתעמת איתם (כאילו מדובר היה בצעד עונשין ולא בצעד שנועד להגן עליהם) – לא הופעל הרמזור. ומן המגזר הערבי הוא פחד, שמא יגיב באלימות (למרות שאין המדובר בצעד עונשין אלא בהגנה על המגזר) – וזה לא מצטלם טוב. התוצאה של התנהלותו השערורייתית היתה התפשטות המגיפה, אובדן שליטה וסגר כולל. כאשר הוחלט על הסגר, לא היתה ברירה. זו היתה החלטה מחויבת המציאות. אבל אילו נתניהו התנהל באופן ענייני, אילו האינטרס הלאומי היה מנחה אותו, לא היינו מגיעים למצב הזה, והיו נחסכים מאתנו הסבל והנזק הכלכלי.

* אין זכות וטו לסרבני החיסון – מתנגדי הדרכון הירוק, שמציגים אותו כאפלייה וכפגיעה בזכויות האזרח ובחופש התנועה של מי שלא התחסנו, עלולים לשלול את חופש התנועה וזכויות האזרח של הרוב הגדול של האזרחים בשל סרבני החיסון. חוסר השוויון בנושא הזה אינו בזכויות, אלא במחויבות ובערבות ההדדית. חוסר השוויון אינו במה שהמדינה מאפשרת לאזרחיה, אלא במה שעושים אזרחיה במאבק נגד המגפה. הפגיעה הגדולה בסרבני החיסון אינה בחופש התנועה בהיעדר דרכון ירוק, אלא בבריאותם וחיסונם, וזו פגיעה שלהם בעצמם. הם אנשים מבוגרים שבחרו את בחירתם בהכרה מלאה ואל יתבכיינו כשהם נדרשים לשלם את מחיר בחירתם.
לפני תחילת מבצע החיסונים, טענתי שיש לחוקק חוק חיסון חובה. מהר מאוד חזרתי בי מן העמדה הזו, כי הגעתי למסקנה שזו פגיעה בחופש הפרט ובריבונותו על גופו. החלופה היא הדרכון הירוק, שאינה סתם פרס עידוד למי שנוהגים באחריות, אלא החלטה נכונה מבחינה אפידמיולוגית, שתאפשר למשק הישראלי, לחברה הישראלית, לחינוך ולתרבות בישראל לחזור לחיים, ולא תיתן למיעוט הסרבנים לסכל זאת.

* קיבוש לאין קץ – האם נכון שישראל תסייע בחיסון הפלשתינאים ביהודה ושומרון וברצועת עזה? יש סיבות טובות בעד. סיבה אפידמיולוגית – זה טוב לנו. הם השכנים שלנו, רבים מהם עובדים בתוכנו. חיסון שלהם יועיל לנו ולהתמודדות שלנו עם המגפה. סיבה הומניטרית – סיוע למי שכנראה אינם יכולים לסייע לעצמם, בעניין בריאותי הומניטרי.
אם ישראל תסייע להם יהיה זה מעשה חסד. אין לה שום חובה ושום מחויבות לכך.
ב"הארץ" התפרסמה מודעה, עליה חתומה הדבוקה האוטומטית (מוסי רז, אברום בורג, זהבה גלאון, ענת מאור ושות'), על פיה חובתה של ישראל לחסן אותם. "חיי אדם אחד אינם שווים יותר מחיי אדם אחר." אז למה דווקא אותם ולא את תושבי סוריה, למשל? אה, אקיבוש.
"מציאות שבה באותו חבל ארץ שולטת קבוצה אתנית אחת בלה בלה בלה שוללת ממנה זכויות בצורה שיטתית בלה בלה בלה אפרטהייד בלה בלה בה חייבים להביא לסיומה וכו'."
מסתבר שיש לחזור והבהיר ולהזכיר ולציין שביום השמש זורחת והלילה חשוך. ישראל יצאה מרצועת עזה, במחיר כבד של עקירת חבל התיישבות ישראלי וגירוש כל תושביו. היא נסוגה עד גרגר החול האחרון. איזה "קיבוש" יש בעזה? ישראל חתמה על הסכמי אוסלו עם אש"ף והוקמה הרש"פ שרוב מוחלט של הפלשתינאים ביו"ש הם אזרחיה. נכון, לאחר למעלה מאלף נרצחים ישראלים, בשנים שבהן פלשתינאים ראו חייל צה"ל רק בטלוויזיה, הכריחו אותנו להחזיר את השליטה הביטחונית הכוללת ברש"ף. אולם השליטה הזו מתבטאת ביכולת שלנו להגיע למחבלים ולעצור אותם לפני שהם מפוצצים את עצמם באוטובוס או דוקרים ישראלי ברחוב. אין לנו שום נגיעה לשליטה האזרחית. יש לרש"פ נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, משרד בריאות, משטרה, כוחות ביטחון. תפקידם לדאוג לרווחת אזרחיהם.
מהו קיבוש? אם ישראל תצא מכל יהודה ושומרון, תעקור את כל יישוביה ותגרש את כל הישראלים משם – זה יוגדר כסוף אקיבוש? יש דבר כזה סוף אקיבוש? ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, הפלשתינאים המשיכו והגבירו את המתקפות מעזה, סביב תביעת "השיבה" (צעדות השיבה, משט השיבה וכו') וממשיכים לכנות את ישראל "אקיבוש". כי האמת היא שהם מעולם לא הפרידו בין אקיבוש של 67' ואקיבוש של 48'. ולכן, ברור שאם ישראל תיסוג מכל יהודה ושומרון, הפלשתינאים ינהגו כפי שהם נוהגים מרצועת עזה אחרי שישראל נסוגה משם. ואז הדבוקה האוטומטית תמשיך לפרסם פשקווילים מוסרניים וצדקניים נגד אקיבוש.
ושוב, אני בעד סיוע ישראלי בנושא החיסונים, בתנאים שאפרט להלן, כמעשה של חסד ומחווה הומניטרית.

* מחווה הומניטרית – מרגע שישראל נסוגה מכל רצועת עזה היא התנתקה מכל אחריות עליה. העובדה שרצועת עזה היא מדינת עולם שלישית נחשלת וענייה נובעת מסיבה אחת בלבד – אחרי הנסיגה הישראלית, כשכל העולם ובראש ובראשונה בישראל עמדו בתור כדי להשקיע בפיתוח הרצועה והפיכתה ל"סינגפור של המזה"ת", כפי שהתפייט שמעון פרס, היא בחרה להפוך לבסיס טרור ורקטות ומבצעת פשע מתמשך נגד האנושות – שיגור רקטות מכוון לעבר אוכלוסייה אזרחית בישראל. זו הבחירה שלהם מאז הנסיגה, עוד תחת שלטון הרש"פ וביתר שאת – תחת שלטון חמאס.
כיוון שאין לישראל כל אחריות לאוכלוסייה ברצועת עזה, אין לה כל אחריות לחסן את תושבי עזה. חיסון תושבי רצועת עזה בידי ישראל, הוא מחווה הומניטרית. אני תומך בכל לב במחוות הומניטריות לעזה, כולל החיסון, ואני ממליץ בחום לבצע אותן ביום שאחרי החזרת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין ושחרורם של אברה מנגיסטו והישאם שעבאן א-סייד.

* פרובוקציה בלתי חוקית ובלתי מוסרית – עימות בין שר הבריאות אדלשטיין והשר לביטחון פנים אוחנה. בעוד אדלשטיין תובע לחסן את האסירים בני ה-50 ומעלה אוחנה מסרב. אין זו מחלוקת בין שתי עמדות לגיטימיות. זו מחלוקת בין המובן מאליו, לבין פרובוקציה בלתי חוקית, בלתי מוסרית, בלתי אנושית ובלתי יהודית; פרובוקציה פופוליסטית שנועדה לקצור לייקים בבייס. או אולי נועדה להביא לעתירה לבג"ץ וכשבג"ץ יורה לחסן אותם, הוא יסית נגד הפקידים-שאף-אחד-לא-בחר-אותם-ומתערבים-בהחלטות-הדמוקרטיות-של-נבחרי-הציבור בלה בלה בלה.
בינתיים דפי המסרים הדמגוגיים המדוקלמים ברשת מדברים על כך שאוחנה מונע חיסון מחבלים. ועל כך יש לי שלוש התייחסויות: א. מדובר באסירים שרובם הגדול פליליים. ב. גם מחבלים – ברגע שהם יושבים בכלא, הם ראויים ליחס אנושי ובוודאי להבטחת בריאותם. ג. אין בכלא כמעט מחבלים בגילים האלה, כי נתניהו שיחרר אותם בעסקת שליט המופקרת.
ובינתיים בכלא רמון – שלושים אסירים מאומתים.

* שבועת הרופא – כאשר רופאי השב"ס יצטרכו לבחור בין שבועת היפוקרטס לבין הוראה בלתי חוקית בעליל, שדגל שחור מתנוסס מעליה, של שר ציני, חסר עכבות וחף ממוסר – ברור לי מה תהיה בחירתם. הם לא יתקרנפו.

* אי אמון בשר – אחד הלקחים מהתנהלות אוחנה – יש לשנות את החוק ולאפשר לכנסת להדיח שר.

* דמיון מפתיע – מירי רגב וגילה גמליאל הן שתי אויבות מרות זו של זו. אבל בדבר אחד הן דומות מאוד זו לזו – בדוגמה האישית.

* שבחי הזום וגנותו – השתתפתי במפגש של פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה. בדרך כלל המפגשים נערכים ביד-טבנקין שבאפעל. הפעם, כמו כל מפגשי החודשים האחרונים – בזום. כך, חסכתי 5 שעות נסיעה ויותר מ-400 ק"מ. מיספר המשתתפים היה גדול יותר מבמפגשים פנים אל פנים באפעל. ואם נכפיל את "ביטול הזמן" ואת עלות הק"מ במספר המשתתפים, מדובר ביעילות אדירה. יתר על כן, השתתף במפגש לפחות אדם אחד שנמצא בחו"ל. ההרצאות – אותן הרצאות. הדיונים – אותם דיונים.
השבוע נערכה באורטל אסיפה על תוכנית המשק והקהילה ל-2021. האסיפה נערכה בזום. מספר המשתתפים באסיפה היה גדול באופן משמעותי יותר מאשר באסיפה ממוצעת.
אין ספק. יש יתרונות רבים לזום. ואף על פי כן, כמי שבכל יום מבלה במיספר זומים – אני מעדיף לאין ערוך את המפגש הבלתי אמצעי, המפגש האנושי פנים אל פנים, עם בשר ודם ולא תמונות במסגרות. אני מאמין שמפגש פנים אל פנים הרבה יותר אפקטיבי, כיוון שהאינטראקציה בין האנשים גדולה יותר. הניצוץ האנושי במפגש אמתי בין אנשים, אינו קורה באותה רמה במפגש המקוון.
סביר להניח שגם בבוקר שלמחרת הקורונה הזום לא יעלם מחיינו. אבל אני מאמין שלא נוותר על המפגש האנושי.

* החשכ"ל המפריטן – כשנתניהו היה שר האוצר, הוא מינה את פרופ' ירון זליכה לחשב הכללי. המינוי נבע מהערכה מקצועית אך גם מזהות אידיאולוגית. זליכה היה שותף לדרך הליברטריאנית של נתניהו (שאגב, כראש הממשלה הוא לא דבק בה). הוא היה שותפו ואיש הביצוע שלו בניוון המגזר הציבורי ובתאוריית האיש הרזה והאיש השמן. הוא נשא את הדגל של הפרֵט כל מה שזז.
ירון זליכה נשאר בתפקידו גם תחת אהוד אולמרט, שר האוצר שהחליף את נתניהו. אז הוא יזם את הפרטת החברה למתנ"סים (או בשפה מכובסת "מיכרוז" החברה). משמעות הצעד היתה מחיקת הקהילתיות בישראל והמרתה בסיפוק שירותי פנאי על בסיס מסחרי. הוא היה נחוש לבצע את ההפרטה, ונעול בפני כל ניסיון שכנוע. הייתי אז מנהל מתנ"ס הגולן ושותף למאבק נגד המזימה. המאבק הצליח והחברה למתנ"סים חיה ובועטת עד היום.
בשנים האחרונות זליכה מיתג את עצמו מחדש בדמות סוציאליסטית. ואני מודה שאני מתקשה לקנות את המותג.

* על אדלסון, צביעות ואחרי מות – שלדון אדלסון, שהלך השבוע לעולמו, היה פילנטרופ שתרם הון עתק למטרות ציוניות ויהודיות רבות. החשובה שבהן, מבין המפעלים שתרומתו להם ידועה לי, היא מיזם "תגלית", שאי אפשר להגזים בחשיבותו ובתרומתו לזיקה של יהדות ארה"ב לישראל (עיקר הקרדיט מגיע להוגה הרעיון והדוחף שלו יוסי ביילין). אדלסון תרום סכומים נכבדים ל"יד ושם", לבתי חולים בישראל, למגן דוד אדום ועוד. והוא ראוי על כך להערכה ולהוקרה.
תרומתו השנויה במחלוקת היא "ישראל היום" – העיתון שהוא המו"ל שלו והוא מממן אותו כעיתון חינמי. העיתון הזה אינו משרת את האינטרס הפוליטי שאני שותף לו. אך בעיניי הוא עיתון חשוב, כי הוא הרחיב והעשיר את המגוון האידיאולוגי והפוליטי בתקשורת הישראלית. גילוי נאות – במשך 12 שנים, מיום הקמתו, כתבתי ב"ישראל היום". היום אני כותב בעיתון המתחרה – "ידיעות אחרונות". גם כשכתבתי ב"ישראל היום" היתה לי ביקורת עליו והיום, בעידן ביסמוט, היא חריפה יותר. גם על "ידיעות אחרונות" יש לי ביקורת. לכל עיתון, גם לשאר העיתונים, יש יתרונות וחסרונות. וחשוב שיהיה מגוון רחב של קולות שיבואו לידי ביטוי. בסופי שבוע אני משתדל לקרוא את העיתונים, מ"מקור ראשון" ועד "הארץ". מה שאני אוהב הוא המגוון. ל"ישראל היום" יש תפקיד חשוב ביצירת המגוון הזה, וגם זו תרומה חשובה של שלדון אדלסון למדינת ישראל.
אמנון אברמוביץ' הזכיר באולפן שישי את העובדה שאדלסון בחר לא לעלות לארץ, לא שירת בתש"ח (אגב, בתש"ח הוא היה בן 15). אם כל היהודים היו כמוהו, אמר אברמוביץ', לא היתה קמה המדינה ואילו קמה – היא לא היתה מתקיימת. וזה נכון. הדבר החשוב ביותר בעיניי הוא ההגשמה הציונית – עלייה לארץ ישראל, התיישבות בה, שירות בצה"ל, תרומה לחברה. ההגשמה האישית של האדם בגופו חשובה יותר מכל תמיכה פילנטרופית.
אבל איני רוצה שמי שלא עלה לישראל, יהיה מנותק מישראל. הציפיה שלי מכל יהודי לעשות למען העם היהודי ולמען מדינת ישראל ככל יכולתו, גם אם הוא לא עלה אליה. והמטרה שלנו, מדינת ישראל, היא לקרב כל יהודי בעולם אלינו, גם אם למרבה הצער הוא בחר לא לעלות. וכמי שבחר לא לעלות – סיועו ותרומתו של אדלסון למדינת ישראל, אדירים.
איזו זכות יש לו להתערב בפוליטיקה הישראלית, אם הילדים שלו אינם חיים כאן ולא ישלמו את מחיר השפעתו – תוהה אברמוביץ'. יש היגיון בדבריו. הם נכונים, אם תהיה אמנה כוללת של כל מערכות הפוליטיקה הישראלית, הפרלמנטרית והחוץ פרלמנטרית, שאין היא משתמשת בכסף זר. אבל טענה כזו נגד אדלסון, רק כיוון שהוא תומך בימין, כאשר גם השמאל טובע בתרומות של אנשים שאינם חיים בישראל, היא צביעות. מהי הקרן החדשה? האם היא נצברה בקופסות כחולות א-לה-קק"ל בגני הילדים בישראל? האם שמע אמנון אברמוביץ' על חיים סבן? האם שמו של ג'ורג' סורוס גונב לאוזניו? מה הצביעות הזאת?
אני מעדיף שיהודים יתרמו את כספם לארגונים פוליטיים בישראל, מכל הזרמים, ולא ממשלות זרות. התערבות של ממשלות זרות בפוליטיקה הישראלית היא דבר חמור ביותר. ולשמוע מי שממומנים בידי האיחוד האירופי, לפעילות שלמיטב הכרתי מסכנת את ילדיי, מלינים על יהודי התורם ממיטב כספו לפעילות שלדעתם מסכנת את ילדיהם... יש בכך יותר מקורטוב של צביעות.
ועוד מילה על התגובות על מותו של אדלסון, שלא נעדרה מהם שמחה וולגרית ופומבית לאיד. יש עדיין ערך כלשהו במסורת היהודית של אחרי מות קדושים אמור. בוודאי כאשר הגופה מוטלת לפנינו. (ואם מישהו יזכיר לי שאני עצמי לא בדיוק שמרתי על הכלל הזה השבוע, בעקבות מותו של עזרא נאווי – אני מודה באשמה. גם למסורת הזאת יש קווים אדומים).

* אחוות תאומים – אחים תאומים והיחסים ביניהם, הנם תופעה מרתקת. כיוון שיש במשפחתי מספר זוגות תאומים, התצפית שלי עליה היא החל בתינוקות וכלה בסבים זקנים. ואני נרגש תמיד לצפות במערכות היחסים הללו.
בגרעין שלי היו אחים תאומים. עידן הווטסאפ הקים מחדש את הגרעין, באופן וירטואלי. כרגיל בקבוצות כאלה, ימי ההולדת מצוינים בברכות מכל עבר. לעיתים זה קצת מעיק. ביום ההולדת של "הדודיאלים" (דודי ואלי), התאומים שאחד מהם כבר סבא, עלתה השאלה מי הגיח ראשון. אותי הדברים שהם כתבו בתשובותיהם ממש ריגשו.
"אני קיבלתי את המתנה הכי גדולה בחיים כשהייתי בגיל חמש דקות!"
"אני לא חיכיתי אפילו דקה. נולדתי ישר עם המתנה צמודה אליי."

* ביד הלשון: הר בְּנֵי רסן – הרוחות בגולן סוערות (תרתי משמע) בשל מחלוקת חריפה בין תומכי מיזם טורבינות הרוח בגולן למתנגדיו. למיזמים הגדולים שכעת על הפרק, קדם מיזם חלוצי, קטן בהרבה הן מבחינת מספר הטורבינות והן מבחינת גודל הטורבינה, בהר בני רסן.
בני רסן הוא השם העברי של הר ע'סניה. האות עי"ן עם גרש, מבוטאת כרי"ש גרונית. נשמע דומה לרסניה. שם ההר מנציח את שבט ע'סניה או שבט בני רסן – שבט של בדואים פגאנים שהגיעו מתימן בתקופה הביזנטית, במאה השלישית לספה"נ, והתיישבו באזור.
הר בני רסן ממוקם על רכס בשנית, מצפון לאלוני הבשן וממזרח לעין זיוון. ההר מתנשא לרום של 1,072 מ'. חוות הרוח הוקמה בפסגת ההר ב-1993.
גם למיזם הזה קדמה סנונית ניסיונית. על כך – באחת הפינות הבאות.
אורי הייטנר