כְּשְמְדַבְּרים אלַי בְּשֶקֶט – אני מַקְשיב
קול צווחה וצחוק רועֵם, לי, פשוט, מַכְאיב,
אוהֵב את החיוּך הַמְּבוּיָיש,
ניגָר לאט, כְּמו נזילַת הדְּבָש,
ורק את העיניים, אותן אֶרְצה לִרְאות
חודְרות במַבָּטָן, בְּרוּרוֹת וּמְלֵאוֹת,
לא מַסְתירות דָּבָר, לא לצדדים פּוֹנוֹת,
לִמְלוֹא שאֵלותי עונוֹת ונעֲנות,
ויש בהן אביב וקיץ וגם סתיו,
ואין בָּן צֵל ליגלוג ולא דברים של שווא.
הו, מי יתנני קְנָז, וזֶלְדָה ומירון
וְאֶעֶמוֹד רָכוּן, בְּשׁוּרָתַם אחְרון
טוֹבְלֵי ההִצְטַנְעוּת של טוהָר המְבוּכָה,
שֶׁכּל-כּלה אמת, והיא התוֹכֵחָה,
לוֹגֵם את הַבְּשׂורָה פְּשוּטָה וְנִימוֹחָה,
לַדַּעַת סוּר מְרָע אֶל אֶרֶץ הסליחה.