רומאן, ספרי מקור, 2013

מוקדש לזכרו של הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,
פליקס זאלטן (1869-1945)
מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של יצאנית וינאית",
ו"במבי, חיים ביער"

פרק חמישי
לפני אובדן בתוליי בתור אופה

וכל אותה עת מילאה הווייתה של ג'ני את המשק, חולפת במכנסיה הקצרים שמבליטים חריץ תחת משגע, טופפת ברגליים ארוכות וחטובות ובסנדלים דקי-רצועה. האצבעות בכפות-רגליה תואמות להפליא, ללא פגם, ממש לנשק אותן מהאחת לשנייה כמו שמנגנים בהרמוניקה, שכך קראנו אז למפוחית-פה. הכאפייה של ג'ני מתנפנפת כצעיף ועליה, ולפעמים במקומה, מתנוסס כובע אוסטראלי רחב-תיתורה עם רצועת-עור דקה. לפעמים היא פורמת את צמתה ומפל שערותיה משתפך לאחור עד עגבותיה ומכסה גם אותן.
ג'ני מחזיקה קרדום ברזל דק בידה. החופרים שלנו מאוהבים בה במיסתרים, מנשקים בחלומותיהם את קימוריה ומרטיבים גם בלילות הקיץ החם והיבש כשלנו, לחופו של ים המלח. אולי כך חשים שני חברינו החתנים בהתגנבם בחשאי אל פינת הקנדונים המוסתרים לכל דורש בקופסה שעל הארון הגבוה, בסככה מאחורי המכבסה? אולי בעלו בליל החתונה את נשותיהם כשתמונת ג'ני מרחפת בעיניהם העצומות והם מתכסים בשערותיה הארוכות?
שניהם התגרשו לאחר שנים.

לבסוף התמלאתי אומץ וניגשתי גם אני אליה. מיד הכירה אותי. האופה חיימקה! – הבולקלאך שלי מצויינים לדעתה, וגם הלחם שאני אופה – פריך ונקבובי, נמס בפה כעוגה. טוב. זה משום שהייתי אופה את הכיכרות בתבניות-פח משומנות, ומוסיף מדי פעם ביצים טריות, סוכר ושמן, כדי להשביח את הטעם. זאת כמובן לבד מהשמרים והמלח. אני רציתי שהיא תכיר אותי דווקא מצידי האחר, כסופר-לעתיד וכמשורר במקום הנמוך ביותר בעולם. אינטלקטואל מידברי בעל ערך לא מקומי בלבד. לספר לה כיצד אירחתי טייס-גרמני לשעבר, רדוף אשמה ובקשת כפרה, שהתגלגל אלינו מאשראם בהודו, אוסקאר שמו, ואני טיילתי איתו בנחל דויד כשאנו מדברים על קאפקא, היידגר וקירקגור, כיצד –
אבל את כל זה לא סיפרתי לג'ני אז בקצה המידשאה, לפנות-ערב, מול עיניה הבורקות בתאוות-חיים עזה ופניה הדבשיות, שכמו התמזגו עם צהבהבות צלע הר הנג'אר, שגבהה מעלינו במעלה מעיין עין-גדי, ממערב, בחצי-חושך. כל כך הייתי נרגש כשדיברתי איתה שפניי הסמיקו ותחתוניי... אוטוטו היו נרטבים.
"אתה באמת מוכן להצטרף אלינו, בהתנדזבות?" שאלה ג'ני בקולה המיוחד.
המשק דרש שכר יומי עבור כל חבר חופר. רציתי לענות לה שאני מתעניין בתולדות כת האיסיים שישבה באיזור. שבשיתוף חברי הטוב שושקינד הכנו תוכנית לשינוי פני החיים בעין-גדי מיסודם על פי חיי הקדמונים – נלבש שלמות-בד לבנות, רחבות. איש-איש יעבוד לפי רצונו ויכולתו ולא על פי צלצול הפעמון. ארגז ובו שטרי-כסף יהיה מונח בפינת חדר-האוכל וכל חבר יקח ממנו על פי צרכיו. לעת ערב נשב עטופים בשלמותינו ונקרא ספרים בשלווה. אבל ציחקוקים עלו מסביב, ואני הייתי כה נרגש על כך שג'ני עומדת ומדברת איתי בעברית הגרונית שלה, בעל המיבטא הזר הקל, ושהחברים היורדים מן הצריפים לחדר-האוכל לארוחת-הערב רואים אותנו – שהשתתקתי. כן, עוד פלטתי משהו במבוכה, הזכרתי את המחמצת-לבצק התופחת במאפייה, והסתלקתי.
והאמת, גופי, גופי שלי תפח עד כדי שיגעון ממכוות מבטה החקוק בי, ורק התחלתי ללוש כדרכי את הכיכרות שניים-שניים, אחד בכל יד, כזוג שדיה – היתה לי התזה רצינית מהבולבול של נמר המידבר שלי, והוכרחתי לחמוק לחדר לקחת בגדים נקיים ומשם למקלחת-הפח המשותפת ולחזור ללישה בתחתונים יבשים. זאת מקלחת-הפח וכפכפי-העץ שממנה נחקק בנו כל אחד מראה כל הזרגים של שאר החברים, עד שהמבקרת בעלת החוש הבלשי הדה בושס, שלא סמכה על בקיאותה בזרגים או על דימיוני, ציינה לימים ברשימה ב"מוסף הארץ" על אחד מספריי כי בכתיבתי מורגש שקיבלתי השראה במקלחות ציבוריות של גברים.
*
ולימים אכן כתבתי שיר בשם "לנגד עיניי עומדים הזרגים של חבריי" והוא כלול בכרך שיריי אשר לימים הוצאתי לאור לאחר עונה מוצלחת במיוחד של חברת עיבוד הפרדסים המשפחתית שלנו: "ב. שפינוזה ובניו, משווקי הדרים" שמתמחה בייחוד בייצוא תפוחי-זהב מהזן שאמוטי-דם "שרה" לאירופה:

לנגד עיניי עומדים
הזרגים של חבריי
במקלחת פח משותפת
בעין גדי לפני יותר מחמישים שנה
מסתבנים D9 יוז'י ועזרא
מסתבנים פּוֹדי שמיל ומייק
זוהר שונדא יורם אודי
עוזי עוזי ועוזי גם
רטובים בקבקבי עץ
לא מציצים לחברות
חרף החורים בפח
כי אנחנו קיבוץ מוסרי
אני יכול לזהותם
לפי הזרגים בלבד
כל ערווה ובעליה
חברי גרעין ומשק
ככה הצטלמנו בטירונות
ערומים עם חגור ונשק
על חוף הים בחולות אשדוד
ברומאן "דרך גבר"
יגאל מוסינזון מתאר בעל
רואה במקלחת המשותפת בקיבוץ
את הזרג של המאהב של אשתו
וזכרתי ערב שישי באולם היכל
ס. יזהר נואם עברית על הבמה
הלוך וחזור הלוך וחזור
בפני כל חברי תנועות הנוער
בהם גם הנערה מצהלה שאהבתי
ואנחנו לא מבינים מילה מדבריו
וזכרתי ערב בבית ההסתדרות
יגאל מוסינזון חוטף על הראש
מחברֵי גבעת השלושה ומדוֹבְקָה
על מה שכתב ב"דרך גבר"
והוא נהנה מכל רגע
תוקע להם בחזרה
ואפשר להבין כל מילה
ואני חושב אם להיות סופר
רק כמו יגאל
ואני מתנצל כאן
בפני החברים ששמותיהם לא הוזכרו
ברשימת הזרגים
וגם בפני נשותיהם
לכל החברים בעין גדי
היו מכשירים רציניים

*
אבל לא. אותו בוקר לא הופעתי לפגישה בחדר-האוכל עם היוצאים לחפור. ראשית, לא התעוררתי. זו האמת. ושנית – מבעוד ערב צדה עיני מודעה חדשה בדבר גיוס לקטיף העגבניות, ואני – מהיותי עסוק באפייה בשעות שונות ומשונות ובעיקר בלילות, פטרתי עצמי מגיוסים. אם יראו עתה שזמני פנוי להתנדב לחפירות – מיד ירננו: "מדוע לגיוס לא באת? כניראה שיש לך זמן פנוי למכביר!"
לא קרדום-חופרים ולא ג'ני, אפוא. הסתגרתי לי במאפייה, וכדי לפייס את עצמי הכנתי, בלישת-יד, בצק מקמח לבן, מועשר בביצים ושמן וקצת סוכר, לבד משמרים ומלח, ואפיתי ממנו פלצאצלאך, כך כינו החברים את הפיתות העבות, המוארכות, עם בצל, שהייתי מפנק בהן את המאחרים ללכת לישון ואת השומרים, והנותר היה הפתעה למשכימים בבואם לחדר-האוכל, ליד קנקני התה, הקפה, הריבה ופרוסות לחם טרי של שחרית, בטרם יציאתם לעבודה.
ופתאום, נקישה קלה בדלת.
היה חם למדיי, במאפייה. אמנם עדיין לא הקיץ בשיאו, אך חמשת ראשי הפרימוסים בערו מתחת לתנור שהו נאפו הפיתות, מפיצים חום ורעש כאחד. זרוע-הברזל הכפופה של המלוש לשה לישה אחרונה את הבצק שתפח, בגיגית הברזל הענקית, בטרם אצבוט ממנו ואשקול חתיכות בצק לישה סופית, ידנית, ולהנחה בתבניות המשומנות.
כאן המקום לספר על גלגוליו של המלוש. נושאת מטוסים אמריקאית מימי מלחמת העולם השנייה הושבתה ופורקה. המלוש הענק של מאפיית האונייה, שבו הוכנה העיסה לאלפי כיכרות מדי יממה, התגלגל לידיו של סוחר גרוטאות יהודי בעל לב חם, שהעביר אותו לארגון-הגג של הקהילות היהודיות בניו-ג'רסי, שתרם אותו לצבא ההגנה לישראל, שהנפיק אותו לפיקוד הנח"ל, ששלח אותו להיאחזות עין-גדי, שקדמה לקיבוץ שלנו והורישה לנו כל מה שהיה בה, כולל המאפייה.
והנקישות נישנו.
הדממתי את המנוע החשמלי של המלוש, כיסיתי את עיסת הבצק הגדולה, לחמה של עין-גדי ליום המוחרת – בכיסויי-בד שהיו מיועדים לשמור על חומה ולזרז את פעולת השמרים המתפיחה אותה, וניגשתי לפתוח.
ג'ני!
במלוא עיניה הבורקות, שופעת מרץ אצור, מבקש להתפרץ, בחיוך. דיבשי וצהוב-אדמדם שערה בצמה האחת, הנפלאה שלה, המיטלטלת בשובבות על גבה כזנב, דיבשיות גם ירכיה החלקות, בעלות עור הקטיפה הבהיר, שהשיזוף לא השחים אותן כליל אלא העניק להן מעין גוון זהבהב של לחמנייה אפוייה היטב.
ריח הבצל הנאפה בתנור הביא אותה, אמרה, והזכירה את הבטחתי-הזמנתי לה לבקר במאפייה. אני שכחתי. שם, על הדשא, מן הסתם פלטתי שטויות רבות, מסמיק כנער בעל דימיון נפתל.
הזמנתי את ג'ני להיכנס פנימה, אל ממלכתי. ומנסה להרגיע את התרגשותי, פתחתי בפניה את דלת-הברזל של התנור החם, שהיה בגובה פנינו לערך, תוך שאני שולף, במירדה-העץ הארוך, את אחת הפלצאלאך המושחמות, הענקיות, ומספר לה כיצד הונצחו לא מזמן ידיי אלה, האוחזות במירדה – בסרט צבעוני שהכינה במאית צרפתייה, ברונית ממשפחת דה-רוטשילד על עין-גדי, יחד עם חיים חפר. כדי להשיג את הרושם הרצוי – צילמו אותי מול תנור קר, שבקרביו התקינו תאורה חשמלית, ואני רדיתי מתוכו כיכרות צוננים ואפויים-משכבר.
ריח הלחם הטרי משכר אותה, ממכר אותה, מגרה אותה, אמרה, מפצה אותה ומזכיר לה דברים נפלאים וגם רעים.
ציננתי בניפנופים אחדים את פיתת-הבצל הלוהטת, בצעתי אותה וכיבדתי את ג'ני בפרוסה שבקציה החלק הטעים יותר, הרך, עם רצועות-הבצל המושחמות באפייה וגרגירי-המלח הגס. זללנו שנינו, מחייכים, כשני קושרים. ולא כדי להתייהר, אלא חושש משתיקה פן תיפול, סיפרתי לג'ני כיצד ממש לרגלינו, ליד מסגרת הברזל שעליה ניצב התנור, מצאתי לפני שבועות אחדים צפע, צפע עין-גדי ארסי, כאשר פתחתי את הדלת, ואני בסנדלים, כפי שאני כעת.
"מה עשית?" נבהלה ופסקה לרגע ללעוס.
"חזרתי לחדר," סיפרתי, "לקחתי את רובה הטוטו שלי, וחזרתי למאפייה ומבחוץ, מהחלון, כיוונתי אל ראשו של הצפע, ששקט ללא תנועה, אולי אורב לזבוב – ורוצצתי אותו בירייה ראשונה, כאשר הקליע ממשיך וניתז בדרכו, בצילצולים מתכתיים, אל קערת המלוש, וחזרה לתנור, הכל ברזל, ומזלי שלא שב לעבר החלון, כי אז היה עלול לפגוע לי בעין."
ותוך כדי סיפור רדיתי את שאר הפלצאלאך והנחתי על שולחן-הלישה הרחב, המצופה פח, מרובב בכתמי בצק יבש ומאובק בקמח.
"נחמד אצלך, חיימקה – " אמרה ג'ני, "אבל אתה עצל. לחפירות לא הגעת."
קולה היה כה צלול וגרוני, ועם זאת, לא לגמרי צברי. או – יותר מדי צברי.
הבטחתי שאשתדל, מחר, וסבור הייתי שהביקור – מיסדר-המפקד כיניתי אותו ביני לבין עצמי, כי הייתי במתח כל הזמן, כעומד לביקורת – הנה יסתיים, והיא תצא.
אך לא.
ג'ני התעניינה בעבודתי. שאלה על קערת המלוש הענקית. כל אותה עת בערו חמשת ראשי הפרימוס, בירכתי התנור, ברעש אחיד ומחריש-אוזניים. לשם מה כיסוי-הבד על קערת המלוש? פשטתי את הכיסוי והתגלו פני הבצק התופח, רוטט כגוף חי. קערת המלוש היתה בעלת נפח רב, בגובה מותנינו, יצוקה ברזל עבה, כבד, ואנחנו עומדים משני צידיה. התכופפתי וטפחתי על פני הבצק, בחיבה, כמו היו אלה אחוריה של סוסה אצילה.
(אגב, מימיי לא נגעתי בסוסה).
"מותר?" שאלה ג'ני, מבקשת לאמוד את גמישותו של הבצק.
כמובן שהרשיתי לה, וכשהתכופפה –
כפות-ידיה השמנמנות-משהו החליקו על פני הבצק, אך עיניי לא אחריהן עקבו אלא אחר שדיה הערומים שניגלו לי ממיפתח חולצתה הרחב, כשני כיכרות-בצק קטנים, שובבים, ופטמות כהות בקצותיהם, שהיו כהות וזקורות למדי.
היא בוודאי יודעת שאני רואה! – אמרתי לעצמי. לא ייתכן שלא! – והמשכתי לדבר על הבצק, ולספר לה שאני נוהג לכנות את צמיגותו, המשתנה מפעם לפעם, בהתאם לכמויות החומרים, טיב השמרים ומזג-האוויר – על שם אחדות מחברות המשק, שרובן מהלכות במכנסיים קצרים (כמוה) – בצק רוטט, מוצק, רב-קפלים, גמיש, רך, נשפך –
היא צחקה, בהתרוממה –
"ואיזה ציון-בצק היית מעניק לירכיים שלי?"
שאפתי אוויר. החזקתי בדפנות גיגית-הברזל כדי להסתיר שאני רועד במקצת, למרות החום, וכך רעד גם הנמר המידברי שלי – וברעש הפרימוסים אמרתי:
"צריך לבדוק – "
"תבדוק – "
נגעתי ביד אחת בפני הבצק, והשנייה שלחתי, כמתאבד – אל חלקת ירכיה הצהבהבות-כהות. היה מגע קריר. משיי. נשמע רק קול הפרימוסים הלוהבים. ניסיתי לצבוט קלות את בשרה, כפי שנהגתי בבצק, ובחברות המשק במעמד דומה.
ג'ני צחקה. "אל תשאיר סימנים, חיימקה – " ביקשה. "עוד יחשבו שזה מז'אן כריסטוף."
ז'אן כריסטוף דה ברטראן היה הארכיאולוג הצרפתי שניהל את משלחת החקירות. הוא היה גבר יפהפה, כמו שחקן סרטים צעיר. כולנו היינו בטוחים שג'ני שוכבת איתו, ולכן היא לא מסתכלת עלינו.
"שלך גמיש – " גימגמתי.
"אבל בפנים אולי רך יותר – " הציעה.
"כן, מפני שהוא תופח – " עניתי.
"טיפשון," הניחה את ידי ממש בין ירכיה, עמוק, "כאן, רך יותר – "
מאותו רגע נתרחשנו כמו בחלום. ליטפתי את ירכיה, בגב ובכף ידי כאחת, קרוב-קרוב למפשעתה, וכשהרמתי אליה מבטי כבר היו עיניה קרועות לרווחה. חיבקתי אותה. שלחתי ידי לפנים חולצתה, לתפוס בכיכרותיה וללוש אותם בידיי המקומחות.
"כבה לפחות את האור – " ביקשה.
כיביתי. סגרתי את תריס-העץ. חזרתי אליה, עומדת עדיין ליד הבצק המופשל מכיסויו, נשענת על דופן קערת הברזל של המלוש החשמלי. הסרנו את חולצתה. את צמתה הענקית היא כרכה מעל ראשה מאחור ושמתי עליה שקית ניילון, ואולי היתה זו שקית נייר חום כי טרם היו בשימוש שקיות הניילון השקופות, והיא ניראתה קצת מצחיקה, כחובשת לראשה כובע גדול בצורת לחמניה. להבות הפרימוסים הכחולות-לבנות הטילו בהרות וצללים נעים על עירומה. התגפפנו. נשקתי, כמעט בלעתי בפי, את כיכרות חזה הקטנים, התופחים לעברי בערגת גירוד. לפתע נשמעו צעדים מתקרבים. נלפתנו. מה נעשה? מישהו מתקרב למאפייה. ריח הבצל האפוי! – בעקבות הפלצאצלאך על שולחן-הפח! היכן נסתתר? את הדלת לא יכולתי לנעול מבפנים, רק מבחוץ, על מנעול "ירדני" צהבהב תלוי, וזאת כשהייתי מסיים את עבודתי, וכדי שמטיילים-עוברים לא ייכנסו לקחת כיכרות טריים בטרם העברתי אותם לארון הלחם, במיטבח של הקיבוץ. לא היתה לנו ברירה, אספנו חולצות, מכנסיים, וקפצנו עימם, קודם היא, ואחריה אני –
אל גיגית המלוש הענקית, המלאה בצק, שקענו בו קימעה, והתכסינו עד מעל לראש בסמרטוטי-הבד המקומחים שנועדו לשמור את חומו –
אהוד בן עזר
המשך יבוא