לפני 56 שנים
פרק מתוך היומן

12.4.65. י' בניסן תשכ"ב. ירושלים. הייתי מוזמן היום לטקס חלוקת פרס ירושלים לסופר מכס פריש [1911-1991]. עליי להודות שעד כה לא קראתי ממנו דבר, אף לא ראיתי את הצגותיו. בשעת הטקס ניגש אליי מיכה שגריר והזמין אותי לבוא מאוחר יותר לביתם, לשם יבוא גם מכס פריש עצמו. הוא רוצה לדבר באופן "בלתי-רשמי", לא עם סופרים. אסור עליי אפוא להציג את עצמי בתור סופר. העניין מצא חן בעיניי ונסעתי.
חיכינו זמן רב. מכס פריש אכל ארוחת-ערב עם ראש העיר ופרופ' שלום. מאוחר יותר הופיע עם ידידתו הצעירה-למדיי, והיפה. נכחו כמה אנשים, ביניהם אהרון אמיר. שוחחנו ככל שעלה ביכולתנו ובכוח האנגלית אשר בפינו. זה לא היה קשה במיוחד, לשמור את חוט השיחה, מאחר ופריש אדם שאוהב לדבר, די ארוכות, ולא נוצרים אפוא "חללים".
השיחה התלבטה בין הרצון להיות גלויים וציניים, לבין חוסר-הנוחות לעשות זאת בפני זר. כמו משפחה אשר בה רק לבניה מותר להעביר ביקורת, ואילו מן הזר העומד בחוץ מצפים אך לשבחים ואין סולחים על כל עלבון.
שאלתי אותו שתי שאלות. האחת על סיפורו של דירנמאט, "חשד" – בו מופיעה דמותו של יהודי ממין גוליית, מין דימוי חדש של יהודי, וכלום זוהי אחת הסיבות ששני דברים [לדבריו] רצה פריש לראות בארץ – קיבוץ וצבא?
לא כל כך הבין את השאלה. אולי מפני האנגלית שלי. אולי מפני שכפי שהודה לא קרא את סיפורו של דירנמאט. ענה בשטחיות שכמובן שיש דימוי-חדש של יהודי, הצבא – וכולי. וזה יפה מפני שהדור בארץ מתקשה להבין מדוע לא התקוממו היהודים באירופה. הוא עצמו היה עד לכך. נערה שאהב בגרמניה, יהודייה – שלא האמינה כי האסון מתקרב.
לא רציתי לענות לו שתי תשובות – האחת, שאם לא היו עוצרים את רומל באל-עלמיין לא היה גורלנו שונה מגורל יהודי-אירופה. השנייה – שהיהודים אינם "אשמים" במותם, פרי סילופה של תעמולת הגבורה הציונית משך כל השנים כאן בארץ – [כביכול] מפני שלא התקוממו. מפני – שהם היו נשמדים גם אם היו מתקוממים. ומפני שאין לבוא אליהם בדרישות כאל מדינה. אם צרפת וכל יתר ארצות אירופה קרסו ונפלו – איזו איוולת היא להאשים את ששת המיליונים המפוזרים, בחוסר גבורה!
כאמור – לא הבין את השאלה ולא חדר לתוכה. במובן זה דירנמאט, אולי באינטואיציה יותר מאשר במודע – הרגיש בשינוי האימאג' [הדימוי או התדמית] היהודי, עם אשמת הנצרות ואירופה, וקום צה"ל ודמות בי.ג'י. כ"נביא נושא נשק" או "נביא מזויין". ישנם כמובן זיופים רבים בתמונה זו. מעין "זקני ציון" במהדורה חדשה – וכמו שאבא אומר – אבק של אנטישמיות נובע מהערצתו המוסווית של דירנמאט ליהודי החזק והנוקם בסיפורו "חשד".
פריש, על כל פנים – נשאר על פני השטח (כלומר, לא העמיק].
מאוחר יותר דיברו על נורמליזאציה וכולי – ואז חזרתי על רעיון אחר שלי – שאנו בארץ משלמים מחיר לא מועט עבור הנורמליזאציה – מחיר איבוד עמדת ה"זר" – ה"אאוטסיידר", וחוסר היכולת להיות בעמדה כזאת. אמנם – שישה מיליונים הם מחיר רב מאוד עבור העמדה של ה"אאוטסיידר" – אבל בתקופתנו, תקופה של נורמליזאציה – היהודי שאינו ישראלי שמר אולי על פיקחות ורגישות רבים יותר מאשר הישראלי השייך ל"אסטבלישמנט" [טרם הירבו להשתמש במילה – מִמסד].
הסכים בניע-ראש. דומה שהבין את הבעייה. אך אינני זוכר איזושהי תשובה ותגובה מעניינת עליה. יסולח לי שאני זוכר רק את הדברים שאמרתי אני – אך לו היה משמיע דבר של טעם, של הבנה פנימית יותר מעבר למילים חבוטות – ייתכן והייתי זוכר, בטוח שהייתי זוכר. ואולי היתה האנגלית קשה עליו. ואולי – סתם מנומס. ובעצם – מה זה מעניין אותו? למשל – מדוע סופרים יהודים בחו"ל רגישים יותר לחברתם מאשר סופרים ישראלים? ומדוע זרותם אמיתית ופורייה יותר?
[זה התרחש כמובן שנים רבות לפני שסופרים כעמוס עוז, א.ב. יהושע ודוד גרוסמן החלו מצטיינים וגם מצליחים בעולם ב"זרותם" ובביקורת הפוליטית שלהם, אפילו יותר מכל סופר ואינטלקטואל יהודי בגולה, כאשר הגישה המשותפת להם, ולאישים וליוצרים בולטים כמו נועם חומסקי והרולד פינטר, היא בראש ובראשונה – ביקורת על המדינה היהודית האחת והיחידה שבעולם, והבנת אם לא גם הצדקת העמדות של אויביה].
מישהו החל לדבר על אמיר והציג אותו בכל מעלותיו, כסופר, משורר, מתרגם ומו"ל. כנראה שפריש הרגיש שהאווירה "ספרותית" מדי. בשעת היציאה החל חוקר כל אחד מה הוא עושה. סיפרתי לו קודם שאני לומד אצל פרופ' שלום. כאשר חזר ושאל ביציאה – חזרתי ואמרתי – "סטודנט של פרופ' שלום." והחלפנו עוד כמה מילים אודותיו, בהן שיבחתי באנגלית הדלה שלי את שלום. אף לא מילה אחת על מקצועי כסופר. מילא – שתהיה האילוזיה שלו שלימה. הרי ביקש להימנע מלפגוש בארץ סופרים, אף הצהיר על כך בראיון לעיתונות. יידמה לו שקיבל דו"ח ממקור ראשון, דיבר עם "אנשים פשוטים" – סימפטומאטיים, אופייניים – כפי שרצה לפגוש. בכל זאת ראיתי לפי חיוכו שהוא חושד בי שאני מסתיר ממנו שאני סופר. אחרי הכול, אינו עיוור שלא להבחין באדם, לפי שאלותיו, מהם הדברים אשר מעסיקים אותו.
כן, ועוד, תוך כדי שיחה, שאלתיו מה הוא החלק של ישראל אשר נראה לו ביותר ראוי לשמש כ"חומר" אפשרי לעיצוב ספרותי – וענה – החדש, ובכל תוקף לא הסכים לישן, לאוריינטלי. רק החדש. התנופה. ההרגשה שדברים אינם שוקטים על שמריהם.
אלא שאחר-כך, כאשר נשאל על הארכיטקטורה (במקצועו הוא ארכיטקט) העיר כי הבתים החדשים כאן, הגדולים ובנויי-הזכוכית, נראו כאילו נלקחו מרחוב חדש בברלין. אין הבדל. אין אופייניות. ואילו השיכונים הסטנדרטיים ניראה שטרם הגיעו לידי גיבוש, לידי עיצוב סופי וגמר – אלא נבנו בלחץ השנים הראשונות.
"ובכן," אמרתי לו – "החדש אינו תמיד אידיאלי."
חייך.
נראה עממי, אך מסוייג. בעל גישה קורקטית. לא מעמיק ביותר. לא מתרגש בקלות. קר-מזג. כשאמרו שהוא ארכיטקט ראיתי בו את המהנדס. זוהי כמובן התרשמות חלקית – כי כאמור לא קראתי מה שכתב. בכל זאת – או הוא מנומס מדי, או קצת שטחי – או שניהם כאחד. אולי כאשר אקרא משהו ממנו אוכל לשנות את דעתי.
אהוד בן עזר