* ניסה למסור לאוייב – המתווך בין ארה"ב וישראל בין 2009-2011 ובהמשך יועץ של משרד החוץ האמריקאי בנושא סוריה, פרדריק הוף, מדווח במאמר ב"אל-שרק אל-אוסט" כי ב-28.2.2011 הגיעה הדיפלומטיה האמריקאית לנקודה מכרעת במאמציה להשיג שלום בין סוריה לישראל. הנשיא אסד הודיע אז כי החליט לנתק את היחסים הצבאיים עם איראן, חיזבאללה וחמאס ולנטרל את כל האיומים מסוריה נגד ישראל, אם זו תשיב לסוריה כל האדמות שכבשה ב-1967. גם רה"מ הישראלי נתניהו הורה לצוותו להתקדם לעבר הסכם. ואולם כעבור שבועיים, לאחר שכוחות הביטחון הסורים ירו על המפגינים במדינה, התעוררה שאלה לגבי זכותו של אסד לדון בשם האומה הסורית כולה על שלום. התשובה היתה – לא. ייתכן שהפנייה של אסד לאלימות, נועדה לאפשר לו לבטל את התחייבויותיו לשלום ולברוח מהתיווך האמריקאי. בכתבה ב"אל-שרק אל אוסט" נכתב בפירוש שנתניהו הסכים לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967.
כן, כן. כמו ב-1996-1999, כך גם כשחזר לראשות הממשלה ניסה נתניהו למסור את הגולן לאוייב הסורי.
* שכחו אותו בבלפור – ב"ישראל היום" התפרסמה ידיעה על המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן סמוך לפרוץ מלחמת האזרחים, שהופסקה בשל פרוץ המלחמה. הכותרת היא "דיווח: אובמה הציע לאסד נסיגה מהגולן." הם רק "שכחו" לציין מי היה ראש ממשלת ישראל ב-2010 שניהל את המו"מ ושאובמה תיווך בינו לבין אסד ואת העובדה שהוא הסכים לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967. בכל זאת יש בחירות בעוד פחות מחודש.
* יש תמורה – יום אחד עוד יתברר מה הבטיח נתניהו לאש"ף תמורת התגייסותו למענו.
* ככה ייעשה לעיתונאי – המיליציות הביביסטיות מפיצות את מיספר הטלפון הפרטי של אודי סגל, כדי שאנשים יטרידו אותו ויגדפו אותו. ככה יעשה לעיתונאי רציני שעושה את מלאכתו נאמנה, ככלב השמירה של הדמוקרטיה. זאת הנקמה שלהם במי שגרם לנתניהו להתגלות במערומיו; במי שגרם לנתניהו להתפורר כאבקה כאשר נאלץ להתמודד עם שאלות קשות.
* דוגמה אישית – מי אמר שנתניהו אינו נותן דוגמה אישית? הוא נותן גם נותן למעריציו דוגמה אישית בסגידה לנתניהו.
* הגזען הקטן – נתניהו לא היה מעלה על דעתו לומר "פקה-פקה-סער-סער", גם לא "לפיד-לפיד", גם לא "בנט-בנט", אפילו לא "מיכאלי-מיכאלי". אבל "שאשא-שאשא" זה משהו אחר. למה? כי כשהוא עם הגב אל הקיר ומאבד את העשתונות, יוצא הגזען הקטן שבתוכו.
* מצע הליכוד לכנסת ה-24 – א. נה נה נה נהה. ב. לה לה לה להה. ג. פקה פקה שאשא שאשא.
[אהוד: כל מילה רעילה שלך, כל מילה הטבולה בשנאתך החולנית לנתניהו – מוסיפה לנתניהו עוד קול בבחירות!]
* איום אקולוגי – יאיר נתניהו הוא תעשיית דיבה. בית המשפט חייב אותו לשלם חצי מיליון ש"ח לאחת מקורבנות התעשייה. יהיה טוב אם בכל יום אחד הנפגעים יגיש נגדו תביעה כזו, כי הנשורת הרעילה של התעשייה שלו היא איום אקולוגי על החברה הישראלית.
* כבוד השופט – בית המשפט העליון אישר ברוב של 8:1 את מועמדותה של מראענה ברשימת מפלגת העבודה לכנסת. השופט מינץ היה בדעת מיעוט.
אבל יש מי שתוצאה של 8:1 לא מספקת אותם והחל מסע מקארתיסטי נגד השופט מינץ. הוא כבר אינו כבוד שופט בית המשפט העליון של מדינת ישראל, אלא מתנחל-דתי-לאומני-מינוי-פוליטי וכו'.
מתקפה מקארתיסטית של מי שחושבים שבית המשפט העליון הוא נחלתם הפרטית ומקפידים לספק עוד ועוד תחמושת לשוחרי רעתו של שלטון החוק בישראל.
אגב, אני תומך בעמדת הרוב. בכלל נראה לי שהריטואל של הפסילות, שנועדו מלכתחילה לכך שבית המשפט יפיל אותן, מיצה את עצמו. כדאי להפסיק את ההצגה. בוודאי שאני נגד פסילות של מועמדים בודדים במפלגה לגיטימית. ובפרט לאחר התצהיר לבית המשפט שבו מראענה כתבה שהיא תומכת בישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, בחוק השבות וכו'. ויהיה זה מגוחך לפסול אותה כאשר יש בכנסת מפלגות אנטי ישראליות מובהקות. עופר כסיף כן ומראענה לא?
אין כאן עניין משפטי אלא פוליטי, ציבורי, ערכי. הבעייה היא במפלגת העבודה שבחרה במראענה (בעיניי הבעיה העיקרית היא בחירת מרב מיכאלי להנהגה) ואני מקווה שתומכי מפלגת העבודה המסורתיים לא יצביעו למפלגה זו. אך פסילת התמודדות אינה הדרך.
עם זאת, אני שמח שההחלטה לא התקבלה פה אחד. ריבוי הקולות הזה חשוב. ואני סולד מרדיפה אישית נגד שופט בשל אמונתו הדתית או מקום מגוריו. מעניין מה היו אומרים המתקיפים על תגובות מסוג זה על פסיקה של כבוד השופט ג'ובראן?
* עדלאידעת הקורונה – לקראת פורים כתבתי פעמים אחדות שיש להטיל סגר מהודק לארבעה ימים. המסיבות ההמוניות בשעות היום הן עדות לכך, שלמרבה הצער צדקתי והעוצר הלילי אינו מספיק. אני מקווה מאוד שזה לא יתנקם בכולנו בפסח.
* התבודד – האם מי שלא התחסן ונכנס לבידוד צריך לקבל משכורת על הימים האלה?
* החוזר בתשובה – חתן פרס ישראל יהודה משי זהב הוא התגלמות החזרה בתשובה, במובן האמיתי של המושג – יהודי שחוזר לדרך הישר. הוא, שהיה הסמל של החרדיות האנטי ציונית והאנטי ישראלית הקיצונית, קמב"ץ העדה החרדית האנטי ציונית, שעמד מאחורי אינספור מעשים אלימים, הפגנות פרועות ואלימות – ולפני למעלה משלושים שנה חזר בתשובה והיה לחרדי ציוני ופטריוט. הוא, שהיה תינוק שנשבה, בחר בטוב, חינך על כך את ילדיו והם התגייסו לצה"ל, ליחידות קרביות. מפעל חייו – זק"א, מצדיק לחלוטין את פרס ישראל שיקבל ביום העצמאות. משי זהב חווה טרגדיה קשה כאשר איבד בקורונה את שני הוריו ואת אחיו. הוא היה למבקר החריף ביותר של ההתנהלות חסרת האחריות במגזר החרדי בנושא הקורונה.
יהודה משי זהב ואני חברים בפורום עמק השווה, הפועל ליצירת הסכמה לאומית בין חלקי החברה הישראלית. משי זהב הוא מופת קירוב לבבות בין המגזרים בישראל. אני שמח מאוד על זכייתו בפרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית.
* החמצה היסטורית – במאמר ל"ידיעות אחרונות" הזכיר הנסיך הירדני חסן את הסכם ויצמן-פייסל. "אני מהרהר במפגשים בין הנשיא הראשון של מדינת ישראל, חיים ויצמן, לבין דודו של אבי, האמיר פייסל הראשון, בעקבות חוזה ורסאי, שבהם דנו בחזונם המשותף, פדרציה של מדינות ערב שבה יהודים, נוצרים ומוסלמים בני התרבות הערבים יחיו יחד. זה היה חזון נאור שבו תמך גם סבי, המלך עבדאללה הראשון."
ככל הזכור לי, זו הפעם הראשונה שמנהיג ערבי כלשהו הזכיר את ההסכם הזה. הערבים התכחשו להסכם, הדחיקו אותו והשליכו אותו לפח האשפה של ההיסטוריה. אלמלא כן, אילו הערבים אימצו את ההסכם, היה נמנע הסכסוך הישראלי-ערבי ונהרות של דם רבבות יהודים וערבים היה נחסך. איזו החמצה היסטורית!
ב-3 בינואר 1919 נחתם הסכם בין האמיר פייסל אבן חוסיין, מנהיג הלאומיות הערבית, תקופה קצרה מלך הממלכה הערבית של סוריה ולימים המלך הראשון של עיראק, לבין המנהיג בפועל של ההסתדרות הציונית העולמית חיים ויצמן, שב-1920 נבחר רשמית לתפקיד נשיא ההסתדרות הציונית. בהסכם נאמר:
"...מתוך הכרת הקרבה הגזעית והקשרים העתיקים הקיימים בין הערבים והעם העברי, ומתוך הנחה שהדרך הבטוחה ביותר להשגת שאיפותיהם הלאומיות הוא שיתוף הפעולה האמיץ ככל האפשר בפיתוחן של המדינה הערבית ושל ארץ ישראל, ומתוך רצון לאשר שוב את ההבנה הטובה הקיימת ביניהם, באו לידי הסכם בסעיפים הללו:
א. המדינה הערבית וא"י יתנהלו בכל יחסיהן ומפעליהן ברוח רצון טוב והבנה הדדית הלבביים ביותר, ולשם כך ימונו ויוחזקו באי כוח ערביים ויהודים מיופי כוח כדין בכל אחת מהארצות האלה...
ג. בקביעת החוקה וההנהלה של א"י יאחזו בכל האמצעים שיש בהם משום ערובה שלמה להגשמת ההצהרה של ממשלת בריטניה מיום 2 בנובמבר 1917 [כלומר הצהרת בלפור].
ד. ינקטו בכל האמצעים הדרושים, כדי לעודד ולהגביר את עליית היהודים לא"י בקנה מידה רחב וליישב במהירות האפשרית את העולים היהודיים על הקרקע, התיישבות צפופה ומתוך עיבוד אינטנסיבי של האדמה. עם זאת יגנו על הפלח הערבי ועל האריסים וזכויותיהם ויסייעו בידם לשם התפתחות הכלכלית."
ובמכתב של פייסל למשפטן היהודי פרופ' פליקס פרנקפורטר, שופט בית המשפט העליון של ארה"ב, הוא כתב: "אנו מאחלים ליהודים ברכה לבבית לשיבה אל המולדת... שתי תנועותינו משלימות זו את זו, התנועה היהודית היא לאומית ולא אימפריאליסטית; תנועתנו היא לאומית ולא אימפריאליסטית."
כידוע, האידיליה היהודית-ערבית הזאת לא האריכה ימים. אולם ראוי לציין, שכאשר פני המנהיג הערבי הבכיר היו לשלום בין העמים, גם הוא הכיר בזכותו הלאומית של העם היהודי על ארץ ישראל. ללא הכרה זו, לא ייכון שלום במזרח התיכון. יש לציין שארץ ישראל שבה היה מדובר אז, הייתה משתי גדות הירדן, כולל שטח ממלכת ירדן בעבר הירדן המזרחי.
* אות המערכה – אות המערכה על מלחמת שלום הגליל ניתן לכל מי ששירת בחודשים יוני-ספטמבר 1982. בשלום הגליל הייתי בטירונות. במלחמה הוקפצנו לצפון ושירתנו בסיורי בט"ש על הגבול ובמוצב ראש הנקרה, אך עדיין לא נכנסנו ללבנון. וקיבלתי את האות.
בהמשך שירותי בילינו חודשים ארוכים, קשים ועקובים מדם בלבנון. השבוע הממשלה הכירה בשירות בלבנון מספטמבר 1982 עד מאי 2000 כראוי לאות משלו. אני שמח וגאה על כך.
אגב, את אות מלחמת שלום הגליל איבדתי. גם את אות מלחמת לבנון השנייה, שקיבלתי על פעולתי בעורף כמנהל מתנ"ס במחוז הצפון (בדיוק באותה שנה, בגיל 43, השתחררתי מהמילואים בצנחנים, אבל במלחמה חשתי שתרמתי לא פחות מכפי שהייתי תורם כמילואימניק). אני אדם מסודר ולא מתאים לי לאבד זאת, אבל עובדה. אני משער ומקווה שאמצא אותם.
* ביד הלשון: שופט עליון – בדין ודברים בפייסבוק בעקבות רשומה שהתייחסתי בה לפסיקה של שופט בית המשפט העליון, מישהו כתב בעניינו את צירוף המילים "שופט עליון". זהו ביטוי שגור, באשר לשופטי בית המשפט העליון. אבל ביהדות יש רק שופט עליון אחד, והוא אינו בשר ודם.
שופט בית המשפט העליון הוא תואר מכובד מאוד. ובתור שכזה הוא אינו מושלם, הוא עלול לשגות, הוא עומד לביקורת.
המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין: "תדיר כשמציגים אותי בהרצאות כ'שופט עליון', אני מתקן ל'שופט בית המשפט העליון' – כי שופט עליון ישנו רק אחד, שוכן שחקים."
אורי הייטנר