נתן אלתרמן, חתן פרס ישראל לשירה, שבימים אלה אנו מציינים 51 שנים לפטירתו, הוא בעיניי גדול המשוררים העבריים בכל הדורות. אלתרמן כתב שירה, כתב את שירי העת והעיתון וכתב פזמונים. ומכל מכלול יצירתו, הנערץ עליי ביותר הוא מחזור "שירי עיר היונה", האפוס של מלחמת השחרור.
"עיר היונה" הוא ספר של אלתרמן שיצא לאור ב-1957, תשע שנים לאחר הקמת המדינה. לאחר שני ספרי השירה שלו "כוכבים בחוץ" ו"שמחת עניים" פירסם אלתרמן בעיקר פזמונים ואת תגובותיו האקטואליות בשירי "הטור השביעי". בקרב מעריציו היתה כמיהה לחזרתו ליצירה הלירית. מעטים ידעו שבמקביל לאותם שירים, המשיך לכתוב שירה צרופה. מדובר בשירים שכתב בשלהי שנות הארבעים ובשנות החמישים – סוף תקופת המנדט הבריטי, מלחמת העצמאות ושנותיה הראשונות של המדינה. היו אלה שירים לאומיים, אך לא התייחסות לאקטואליה היומיומית ולא התנצחות פוליטית כמו ב"טור השביעי", אלא ניסיון לעצב את רוחה של האומה ולשרטט את קווי המתאר של הפיכת עם של פליטים שחווה את השואה הנוראה, לעם חי הבונה מדינת מופת. שיריו הם גם ביטוי פואטי למלחמה ולדור הלוחמים שהקימו את המדינה, אותם כינה ב"טור השביעי" "מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים". את השירים הללו כינס ב"עיר היונה", שקיבל את שמו מאחד המחזורים בספר, שנשא את השם "שירי עיר היונה". "ליל חנייה" הוא אחד משירי המחזור הזה.
בתש"ח היה אלתרמן בן 38, ולא חלה עליו חובת גיוס, אולם הוא התעקש להתגייס וממש אנס את רעו יצחק שדה לקבל אותו לשורות יחידתו, בה לחם לצד אנשים הצעירים ממנו בעשרים שנה. אלתרמן החייל התאפיין במוטיבציה גבוהה, אך… כנראה לא ממש נועד לחיילות. הוא השתתף בקרב אחד, הקרב הכושל על גבעה 105 באזור נגבה. תפקידו היה – מגיש תחמושת לרגם. יצחק שדה, מפקדו, הבין שתרומתו של אלתרמן כמשורר קצת יותר גדולה מאשר כמגיש פצצות מרגמה, ובעיקר חש שאינו יכול להתמודד עם האחריות על חייו של אלתרמן, ואילץ אותו לעזוב.
הקרב בו השתתף נערך ב-2.6.48. את "ליל חנייה" כתב אלתרמן ב-3.6.48. זהו שיר של לוחם, אם כי לא ברור האם הוא תיאר את ליל החנייה ערב הקרב כפי שהיה, או כפי שראוי היה להיות.
השיר מתאר את הלילה שלפני הקרב ובעיקר את נאומו של המפקד המשוחח עם החיילים. אלתרמן המשורר קובע שבשיחת מוטיבציה כזאת, אין מקום למילים הגדולות של המשורר, אלא לדיבור ישיר בגובה העיניים, לדיבור הפשוט. אין זה הזמן ל"שירה צרופה" אלא "לזמר הנפוץ, שלא דבר ערך ולא שכיית חמדה הוא," ואי אפשר שלא להבחין באירוניה; הרי כוונתו היא שבלילה כזה, דווקא הדיבור הפשוט הוא דבר ערך ושכיית חמדה. הוא גם מבהיר, שאין להתבייש בשיחה כזאת במליצה ובסיסמאות, שכוחן חשוב בהחדרת המוטיבציה ללוחמים. יש מקום לומר את הדברים "בקול גדול, בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול." יש דברים שנשמעים זולים בסיטואציות אחרות, אך בליל החנייה ערב הקרב, הם הדברים שנכון שיאמרו.
על מה מדבר המפקד עם לוחמיו? "על אהבה הוא מדבר (בה הוא פותח), ועל חובה וקרב ועול." עול המלחמה הוא כבד. כל לוחם יודע שרבים הסיכויים שלא יחזור מן הקרב ואם יחזור – הוא יודע בוודאות שיאבד חלק מחבריו. הנכונות להקרבה, אינה יכולה לבוא בפקודה, אלא רק מתוך אהבה.
לכאורה, אין סתירה גדולה יותר מזו שבין מלחמה ואהבה. מלחמה היא מוות, היא הרג, מה לה ולאהבה? ניתן להבין זאת, אולי, מן השורה החשובה ביותר בשיר, לטעמי: "המחנה אשר דינו להיות שופך דם האדם ומגינו."
בביטוי "שופך דם האדם" רומז אלתרמן לאיסור הרצח שאלוהים מטיל על בני האדם אחרי המבול, ובאמירה שהעונש על רצח, כל רצח, הוא עונש מוות: "שופך דם האדם, באדם דמו יישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם." מאחר והאדם נברא בצלם אלוהים, אסור להרוג אותו. והנה, הלוחמים יֵצאו למחרת בבוקר להרוג.
כאן מסביר אלתרמן, שהאילוץ של המחנה לשפוך את דם האוייב הוא הכרח, נגזר דינו לשפוך דם, מתוך ההכרח להיות מגן האדם. אולם גם בצאתו לקרב שאין צודק ממנו, עליו לזכור שרק ההגנה על חיי אדם מצדיקה את ההרג. זהו ביטוי אלתרמני מובהק.
השיר מסתיים בתיאור של הקרב, הכרוך במחיר דמים: "איש זונק, ואיש יורה ואיש נופל."

2. צרור הערות 7.3.21
* מבחנה של מעצמת-על – הגינוי האמריקאי להחלטת הצביעות הפרו-טרוריסטית של בית ה"דין" בהאג חשוב מאוד, אבל מבחנו של ביידן יהיה מבחן המעשה. ארה"ב כמעצמת-על יכולה לסכל את המגה-פיגוע הזה, באמצעות סנקציות קשות וכבדות על הארגון ועל ראשיו. בידיו של ביידן לגרום לראשי הארגון הזה להבין, שאם לא ישנו כיוון – הארגון לא יתקיים.

* ה-שופט בן סודה!

* נראטיב מעוות – הפרק השלישי והאחרון של הסדרה על אריק שרון ב"כאן 11" יוחד לעקירת גוש קטיף, הידועה בכינויה המכובס "ההתנתקות". פרק מוטה באופן קיצוני.
אין בו שום סימני שאלה, שום פקפוק בהיגיון של המהלך, שום עימות עם תוצאותיו. ואין שום פקפוק בשפה של המהלך. למשל, "היציאה מעזה". אף אחד לא טרח להזכיר שישראל יצאה מעזה, דיר אל-בלאח, חאן יונס ורפיח כבר ב-1994, ביישום הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה. כלומר, נקודת המוצא של המהלך הייתה כאשר כבר לא היינו בעזה. היה זה מהלך של חזרה לקווי 1949 ושל עקירת גוש קטיף ויישובי צפון השומרון. לא יציאה מעזה.
ולכן, טענתו של שרון על כך ש-3.5 מיליון פלשתינאים נמצאים תחת "כיבוש" היתה שקרית. לא רק כיוון שרוב מוחלט של הפלשתינאים ברצועת עזה כבר לא היו תחת שלטון ישראל, אלא גם כיוון שהרוב המוחלט של הפלשתינאים ביהודה ושומרון לא היו תחת שלטון ישראל, אלא תחת שלטון הרש"פ. והנה, גם אחרי שישראל נסוגה מכל שטחי הרצועה, עדיין הפלשתינאים ותומכיהם, גם בישראל, מציגים את רצועת עזה כ"כבושה". אבל אם שרון צדק כאשר הציג את התושבים הפלשתינאים שתחת שלטון הרש"פ כמי שנמצאים תחת כיבוש ישראלי, הרי באותה מידה צודקים אלה שטוענים שישראל נשארה כובשת בעזה גם כאשר יצאה משם. אז מה הועיל המהלך? אז איזו התנתקות היא זו? אלה מקצת השאלות, שניתן היה לצפות מסדרה דוקומנטרית לשאול. אבל זו לא היתה סדרה המחפשת את האמת, אלא סדרת תעמולה מטעם אג'נדה.
ומהי האג'נדה? שיש "מאבק בין ארץ ישראל למדינת ישראל." עצם הצגת המאבק הזה היא עיוות. והניסיון להציג ניצחון של ארץ ישראל כהפסד של מדינת ישראל היא עיוות בריבוע. כדאי לזכור באלו מילים נפתחת מגילת העצמאות של מדינת ישראל. "בארץ ישראל קם העם היהודי." איזו הצגה מעוותת! אין לי ספק, שאריק שרון עצמו, גם כאשר הוביל את עקירת גוש קטיף, היה דוחה מכל וכל את המסר המעוות הזה.
ארץ ישראל ניצחה את מדינת ישראל, פסקו יוצרי הסרט. ומהו אותו ניצחון של ארץ ישראל על מדינת ישראל? העובדה שהנסיגה מעזה לא הביאה לנסיגה מיהודה ושומרון. האם רצונו של שרון היה לסגת מיהודה ושומרון? לטענתו של דובי וייסגלס בתוכנית – התשובה חיובית. אבל אותו וייסגלס אמר בראיון ל"הארץ" לפני שנים אחדות, שמטרת ההתנתקות היתה להציל את יהודה ושומרון, ואריק שרון רצה "להכניס את הסוגייה הפלשתינאית לפורמלין." הרי בתוכנית סופר בפירוש ששרון אמר לאנשי יש"ע: "ביהודה ובשומרון יש מאות אלפי יהודים. שם ניצחנו. ברצועת עזה נכשלנו." כלומר, הנסיגה היא תוצאה של כישלון ביישוב מאסיבי של רצועת עזה, לעומת ההצלחה ביהודה ושומרון. איך מסיקים מכאן שהוא רצה גם בנסיגה מיו"ש?
איני מתיימר לדעת מה הוא התכוון, ואני לא בטוח שהוא עצמו ידע מה כוונתו. מה שבטוח הוא, שבעקבות תוצאות ההתנתקות – המצב הביטחוני בעוטף עזה, שרון לא היה ממשיך את המהלך ביהודה ושומרון.
אבל המציאות הביטחונית בגבול עזה מן ההתנתקות ועד היום לא הוזכרה ולו ברמז בתוכנית. מה שהוצג הוא ש"מורשתו המדינית של שרון נמחקה" בשמונה שנות התרדמת שלו, עד מותו. ההישג המדיני של הצהרת הנשיא בוש, וזה באמת ההישג היחיד של עקירת גוש קטיף, נקבר. והטענה היא שישראל קברה אותו בכך שלא ניהלה מו"מ עם הפלשתינאים. איזה נראטיב מעוות. ראשית, מי שהפסיק את המו"מ וסירב לנהל מו"מ אינה ישראל, אלא הפלשתינאים. שנית, מי שקבר את מסמך בוש היה אולמרט, בשיא המו"מ עם הפלשתינאים, כאשר הציע להם תוכנית שמחקה את כל הישגי הצהרת בוש. לא היה לכך רמז בתוכנית.
מה קרה לאריק? איני מקבל את תאוריות הקונספירציה של "עומק העקירה כעומק החקירה." אפשר לומר דברים רבים על שרון, אך מעולם לא שמעתי מישהו הטוען שהוא טיפש. ודאי שהוא לא חשב שצעד מדיני זה או אחר יסייע לו בחקירות נגדו. הוא ידע שזה קשקוש. מה שעצר את החקירות נגדו היה האירוע המוחי שהפיל אותו לתרדמת ארוכה.
אני מאמין ששרון באמת שינה את דעתו. הרי 3.5 מיליון פלשתינאים לא נולדו ב-2003. וכאשר הם היו באמת תחת שליטתנו, הוא לא העלה על דעתו להגדיר אותנו ככובשים במולדתנו. אז דווקא כאשר איננו שולטים בהם, פתאום זה "כיבוש"? כיוון שהוא שינה את דעתו – היה עליו ללכת אל העם ולבקש מנדט לדרך חדשה. הוא לא עשה זאת. אולם הוא עשה דבר אחר – הלך למוסד העליון של מפלגתו, משאל חברים. ונחל תבוסה. מנהיג מפלגה דמוקרטית, אם הוא עצמו דמוקרט, היה עושה אחד מהשניים: או מכבד את ההכרעה, כפי שהתחייב, ומוותר על תוכניתו, או מתפטר. ומה עשה שרון? הזמין את יועציו לארוחת סטייקים בה הצהיר באוזניהם שהוא נחוש להמשיך במהלך. בכתבה הוא הועלה על נס כמנהיג נחוש ונחרץ. לא הוטל שום ספק ולא נשאלה שום שאלה על המשמעות האנטי-דמוקרטית של המעשה.
עוד שתי נקודות מעניינות. האחת, היא שפילוג הליכוד והקמת קדימה לא הוזכרה כלל. למה? אולי בשל התרסקותה ותבוסתה, אחרי שזכתה לניצחון בבחירות?
הנקודה המעניינת השנייה, היא הצבעתו של נתניהו בהצבעה השמית על עקירת גוש קטיף. בניגוד להכחשות של תעשיית השקרים שלו, ראינו בבירור את נתניהו מכריז בקול: "בעד."

* אתיקה של מחויבות – זכותי, זכותך, זכותו, זכותנו. "זכותי על גופי ורק אני אחליט מה אני מכניס לגוף שלי... אין לאף אחד זכות להתערב." שיח זכויות פוסט-מודרניסטי, ליברטריאני, אגואיסטי, מפונק. השיח היהודי אינו שיח של זכויות. זכויות הפרט הן ערך חשוב מאוד, אבל אינן חזות הכול. האתיקה היהודית היא אתיקה של חובות האדם, של מחויבות, של אחריות, של אכפתיות, של רעות, של "כל ישראל ערבין זה בזה."
זכותי על גופי, ובכל זאת המדינה מחייבת אותי לחגור חגורת בטיחות ברכב ולחבוש קסדה ברכיבה על אופנוע. האם נטילת האחריות של המדינה פוגעת בי ובזכויותיי?
הדוגמה הזאת אינה שוות ערך לנושא החיסון, כי כאשר איני חגור אני פוגע רק בעצמי. אך כאשר מדובר בפגיעה בזולת?
זכותי לעשן ולפגוע בבריאותי. אך החוק אוסר עליי לעשן במקומות ציבוריים סגורים, באוטובוס ובמטוס. למה? כי אני פוגע בבריאותם של אחרים ובזכותם לנשום אוויר נקי. כלומר, הזכות שלי מוגבלת. הגבול הוא הפגיעה באחרים. הזכות שלי אינה חזות הכול. יש גם זולת, יש גם ציבור, יש גם כלל. לא רק פרט. אני חלק מכלל ויש לי אחריות גם עליו.
כאשר איני מתחסן איני פוגע רק בעצמי אלא גם בזולת. קל וחומר כאשר במקצועי אני נותן שירות שבא במגע עם אחרים. קל וחומר בן בנו של קל וחומר אם אני איש צוות חינוכי, השוהה במשך שעות רבות במחיצתם של ילדים שעדין אינם יכולים להתחסן. קל וחומר בן בנו של על-אחת-כמה-וכמה כאשר אני איש צוות חינוכי בגיל הרך, שלוקח את הילדים על הידיים, מחבק ומנשק אותם. זכותי להדביק אותם, והם את אחיהם, ואם הוריהם אינם מחוסנים – גם את הוריהם? זכותי להשבית מקום עבודה, לשלוח את הילדים לבידוד ולהשבית לפחות הורה אחד של כל ילד משבועיים עבודה? וכל שיח הזכויות הזה מתקיים כאשר כלל אין חובת התחסנות ואין הצעה לחייב התחסנות. הוא מתנהל על עצם הזכות לשכנע אנשים להתחסן. "אל תטיף לי, זה הגוף שלי וזכותי להחליט מה אני מכניס אליו." הוא מתנהל על התו הירוק, שנועד למנוע ענישה קולקטיבית לרוב המחוסן בשל המיעוט הסרבן ולהמשיך להשבית את ענפי המשק בשל הסרבנים.
קצת איבדנו כיוון ודרך עם שיח הזכויות הזה.

* שמיים פתוחים – החלטת הממשלה לפתוח את השמיים מחדש, באופן מדוד, בכפוף לחובת בידוד והגברת האכיפה היא החלטה נכונה. היא נכונה למרות שיש בה סכנות.
אני תומך בה משתי סיבות. א. כישלון ועדת החריגים שהפכה לוועדת פרוטקציה ו"קשרים" מושחתת ומפלה, כפי שהוכיחו התחקירים העיתונאיים. ב. הסיבה העיקרית – הבטחת הזכות הבסיסית ביותר של אזרח, והיא הזכות להצביע בבחירות. אילו הייתי נתקע בחו"ל והיה ספק אם אוכל לחזור לממש את זכותי האזרחית, הייתי עותר לבג"ץ. בג"ץ לא יכול היה להחליט כל החלטה זולת פתיחת השמיים לכל אזרח עד הבחירות. מוטב שהממשלה תחליט על כך ותנהל זאת בצורה מושכלת.

* לא לשלוט בשטחים צפופי אוכלוסיה פלשתינאית – האם סער באמת מטיף לסיפוח כל יהודה ושומרון על מיליוני הפלשתינאים שבו? נקרא לנערה ונשאל את פיה. מתוך ספרו של גדעון סער "שיחות על הדרך", שיצא לאור לפני ימים אחדים: "אני לא חושב שמדינת ישראל צריכה לשלוט בשטחים צפופי האוכלוסייה הפלשתינאית: לא בג'נין, לא בשכם, לא בטול-כרם ולא ברמאללה. יש ליצור הפרדה בין השטחים האלו לבין מדינת ישראל." זאת האמת.

* עבודת אלילים – צפיתי בתחושת קבס בשיר ההלל הפגאני "היידה ביבי – דיינו" של להקת "פרחי ירושלים", להקת תינוקות שנשבו. לעתים אני תוהה ביני לביני, לשם מה אברהם אבינו צריך היה לנתץ את הפסילים של אביו, אם צאצאיו מידרדרים לעבודת אלילים כזאת.
"מלכנו ביבי" יכול לספר שהתקשרו אליו מצפון קוריאה ללמוד על פולחן האישיות.

* חוק אנכרוניסטי – לאחר תקיפת הכור העיראקי, ב-7 ביוני 1981, נערכה מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה ושר הביטחון מנחם בגין ולצידו הרמטכ"ל רפול ומפקד חיל האוויר דוד עברי. דבריהם של הרמטכ"ל ומח"א שודרו בשידור חי והוקרנו שוב ב"מבט" (היה אז עדין ערוץ אחד). לא זו בלבד שדבריו של בגין לא שודרו – זווית הצילום של מסיבת העיתונאים היתה כזו שדמותו של בגין כלל לא תכנס לפריים. את דבריו של בגין ראו האזרחים באותו ערב, בשידורי תעמולת הבחירות של הליכוד.
ימים אחדים קודם לכן, נערכה פסגה של בגין והנשיא סאדאת באופירה, היישוב הישראלי בשארם א-שייך, שהיה עדיין בידינו. גם באירוע הזה שידרה הטלוויזיה את נאומיהם של האורח ושל הנשיא נבון. גם אז נאומו של בגין לא שודר ותמונתו לא נכנסה לפריים. גם אז אזרחי ישראל צפו בנאומו בשידורי התעמולה של הליכוד.
הסיבה לכך היתה חוקי הבחירות המחמירים, שאסרו הצגת תמונתו או קולו של מועמד לכנסת, מחשש לתעמולת בחירות. חוק הבחירות האנכרוניסטי שונה מזמן, אך נותר בו שריד – האיסור לשלב תעמולת בחירות בשידורי בידור. גם זו גזירה אנכרוניסטית. מאז ימי "המעגל" של דן שילון היטשטש הגבול בין תוכניות בידור ותוכניות אקטואליה. ובכלל, בעידן הרשתות החברתיות והאינטרנט כל ההגבלות הללו כבר אינן רלוונטיות.
החלטתו של יו"ר ועדת הבחירות השופט פוגלמן לאסור שידור הופעתו של נתניהו בתוכנית בידור הסתמכה על החוק הזה. אין להלין על השופט שפסק על פי חוק, אולם המחוקק צריך לבטל את הסעיפים האנכרוניסטיים שעוד נותרו בחוק הבחירות.

* הבכיין – לא רחוק היום, אני מקווה שזה עניין של שבועות ספורים, שבראש ממשלת ישראל לא יעמוד בכיין, וראש הממשלה לא יתבכיין כל הזמן על התקשורת שדופקת אותו, ושלטון החוק שרודף אותו ולא נשמע עוד אותו נהי מאוס ופרנואידי. וראש הממשלה לא יהיה מלווה בכת של מקוננות ויללנים שימחזרו את הבכיינות הזאת. הגיע השעה למנהיג אמיתי במדינת ישראל.

* למה הוא גורש? – למה גורש ח"כ מנסור עבאס מן ההפגנה באום אל-פחם? כי מה שעומד באמת מאחורי ההפגנות, הוא הניסיון של הרשימה המשותפת לבלום את הירידה של בסקרים. עבאס סולק כיוון שהתפלג מהרשימה המשותפת.
בסיקור הכתבה ב"אולפן שישי" נאמר שבלטה בהפגנה הנוכחות של יהודים. איזה יופי, סולידריות יהודית-ערבית במאבק נגד האלימות בחברה הערבית. אלא שבתמונות נראתה ההפגנה מוצפת בדגלי אש"ף. אלו דגלים המסמלים את החלום של מדינה במקום ישראל. עם מה גילו אותם יהודים סולידריות?

* למה הוא לא ירה בהם? – לוחם קומנדו שניווט בדד באזור שפרעם הותקף ונשקו נחטף. בצה"ל שיבחו אותו על קור רוחו, על כך שנאבק, על כך שדיווח וקרא לעזרה בשעת מעשה, על כך שהשליך את המחסניות לשיחים כדי שלא יפלו לידי התוקפים. אני לא מתפעל מתיפקודו. היה עליו לירות בתוקפים ולהרוג אותם. ככל הידוע לי, אלו הפקודות. והן מובנות מאליו, כי חטיפת נשק היא איום על החיים. והיא לא רק איום על חייו של החייל אלא גם של אחרים.

[אהוד: אולי הוא זכר את מקרה משפטו וכליאתו של החייל אלאור אזריה – ולכן לא ירה?]

* היה פיגוע? – אילו אסון הזפת היה מגה-פיגוע איראני, לא המשרד להגנת הסביבה היה חוקר אותו אלא המוסד ו/או השב"כ. ולא השרה להגנת הסביבה היתה עוסקת בו אלא ראש הממשלה, שר הביטחון והקבינט הביטחוני. הנושא היה בטיפול ראש הממשלה, כל ראש ממשלה, ולבטח נתניהו שנושא את דגל המאבק באיראן ולבטח היה ממנף את המגה-פיגוע להסברה נגד איראן בעולם. ובוודאי שהוא היה מכנס מסיבת עיתונאים דרמטית, נאום לאומה, הודעה לכנסת, בפרט לקראת בחירות, כדי לחזק את המותג שרק ביבי יכול לעמוד נגד איראן.
לא זו בלבד שכל אלה לא קרו, אלא שמערכת הביטחון והמודיעין על אגפיה השונים שמעו על המגה-פיגוע האיראני מהתקשורת שדיווחה על ההצהרה של השרה גילה גמליאל והסתייגו ממנה. מסתבר שהיה זה מופע פאתטי של עסקנית שניסתה לגנוב שתי דקות תהילה והרגשה שהיא משחקת במגרש של הגדולים.
האם המסקנה מכל מה שכתבתי היא שבוודאות לא היה זה פיגוע איראני? כל עוד איננו יודעים מה היה, אין לפסול על הסף כל כיוון. אם החקירה תניב כיוון כזה, לא נשמע על כך במסיבת עיתונאים פאתטית של השרה להגנת הסביבה, אלא בדרך שציינתי.

* מי למעלה מי למטה – מתוך מאמרו של יוסי ורטר ב"הארץ": "מי למעלה, מי למטה, כפי ששורר ביאליק."
לא כך שורר ביאליק, אבל הגרסה הזו קרובה יותר למקור הביאליקי מהטעות השגורה "מלמטה עד למעלה." מילות השיר אינן "מי למעלה מי למטה" ולבטח לא "מלמעלה עד למטה", אלא "מה למעלה מה למטה," שזה שיבוש מהותי ביותר של משמעות השיר.

מילות השיר המלאות:

נַדְנֵדָה

נַד, נֵד, נַד, נֵד
רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!
מַה לְמַעְלָה?
מַה לְמָטָּה? –
רַק אֲנִי,
אֲנִי וָאָתָּה;
שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים
בַּמֹּאזְנָיִם
בֵּין הָאָרֶץ
לַשָּׁמַיִם.

דרך שיר הילדים התמים, ביאליק מעביר מסר תיאולוגי נועז וחתרני.
במשנה, מסכת חגיגה, נאמר: "כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור." ובמילים אחרות – אל תחקור במופלא ממך. קבל כנתון את הטקסט שלמדת, ואל תנסה לחקור ולבחון אותו.
ביאליק תלוי בין הארץ והשמיים, כמו הילד על הנדנדה; בין היהדות השמיימית של עולם הישיבות אותו עזב, לבין היהדות הארצית של הכאת השורשים הציונית באדמת א"י. הוא כבר לא שם ועוד לא כאן ולא ברור שירצה לבחור בחירה דיכוטומית בין שני העולמות. וכאשר הוא מיטלטל בין שמיים לארץ, הוא בוחר להסתכל דווקא באותם הדברים מהם המשנה מזהירה אותו: מה למעלה, מה למטה, מה מלפנים ומה מאחור. הוא מדבר אל אלוהיו בגוף שני, כמקובל גם בתפילה, אך כשווה אל שווה – שנינו תלויים במאזנים בין הארץ לשמיים, רק אני ואתה. ובעמדת הכוח הזאת הוא מרשה לעצמו למרוד באיסור ובקללה, ולחקור דווקא במופלא ממנו.
את החלון לאפשרות הפרשנית הזאת פתח בפניי ארי אלון, לפני למעלה משלושים שנה, בספרו "עלמא די".

* חרא דרא – בראיון עם ריטה לקראת צאת ספר ממואר שלה על ילדותה, ב"אולפן שישי", היא קראה קטע מן הספר, בו סיפרה איך זמן קצר אחרי שעלתה ארצה, בגיל 8, אימהּ שלחה אותה למכולת לקנות לחם. כל הדרך היא ניסתה לשנן את המילה "לחם לחם לחם" וכשהגיעה למכולת ביקשה... חלם.
וזה הזכיר לי סיפור כמעט זהה של אימא שלי. אימי עלתה ארצה בגיל 13 ב-1949. נכנסה לבית הספר בכיתה ז'. היא ידעה עברית, שלמדה בבית ספר עברי במחנה עקורים בגרמניה, אבל בשיעור תזונה וכלכלת הבית, שלחו אותה למכולת לקנות מילה שלא ידעה. חרדל. כל הדרך היא שיננה "חרדל חרדל חרדל" וכשהגיעה למכולת ביקשה: "חרא דרא".
אגב, סיפוריה של אימי התחילו מיום עלייתה לארץ. את מה שקדם היא הדחיקה לגמרי.

* ביד הלשון: גיתית – המושב גיתית נמצא במערב בקעת הירדן, במעלות המזרחיים של השומרון, בקרבת היישוב הקהילתי מעלה אפרים. היישוב נוסד כהיאחזות נח"ל בקיץ 1972, ואוזרח בידי תנועת חירות-בית"ר ב-1975. תחילה היה זה מושב שיתופי, ובהמשך הדרך הוא הפך למושב עובדים. גיתית היה יישוב חילוני, אך בשנות ה-2000, עקב מחסור במתיישבים, הוא נפתח גם למשפחות דתיות וכעת הוא יישוב מעורב.
את שמו של היישוב קבע מפקד פיקוד המרכז בעת עליית ההיאחזות, אלוף רחבעם זאבי – גנדי. הוא נושא את שמו של כלי נגינה, כלי מיתר דמוי נבל, שבו ניגנו הלוויים בבית המקדש. שלושה מזמורי תהילים נפתחים במילים "לַמְנַצֵּח עַל-הַגִּתִּית" – והפירוש המקובל הוא שאלו הוראות הפעלה למנצח על המקהלה, שהשיר הזה מלווה בנגינת גיתית. על פי פירוש אחר, ההוראה למנצח היא שאת השיר הזה שרה משפחת הלוויים מצאצאיו של עובד אדום הגתי.
אורי הייטנר