שָׂם אצבע על מקלדת
פורֵט על המכשיר,
כל יום הוא יום הולדת,
כל יום נולד בי שיר.
יש והשיר שְׁטוּף שמש,
הַמְּצִיפָה באור
כל עינוגֵי לֵיל אמש,
לִזְכּוֹר ולְאֶצור.

יש – והשיר נוגֶה הוא
נותן קולו בִּבְכִי,
ומילוֹתִיו מַלֵּאוּ
זִכְרוֹן קשיִים וּסְחִי.
יש והשיר צורֵחַ
כְּיֶלד מפוּנָק,
בועֵט ומתרתֵחַ
עד שקולו נֶחְנָק.

ויש – כמו במַקֶבֶת –
עולה מזֶה השיר,
גם זעקה נוקֶבֶת,
הבאה להַסְעיר.
אך כמו תינוק מגיע
מִרֶחם-אֵם בִּכְאֵב,
כששיר חדש מַפְצִיעַ,
הוא נֶפֶש משוֹבֵב.
וכך תמיד, עם שחר,
כשֶיום עולֶה, חדש,
מזמור לוהֵט בשער,
צועק, או מלוּחָש,
מזמור, שיֵש בו עונג,
גם בֶּכִי בְּלִבּוֹ,
גם זעקה עוגֶנֶת,
צילום חיים יש בּוֹ.

ממריא אל רוֹם, אֶל פֶּלִי,
נושְׂאֵני בכנפיו,
ערסל בו אֶתְקפֵּל לי
תָלוי בין ענפיו,
אֶדְהָר על גב הרוּח
אל מרחבֵי עולם,
כשמפרשי פָתוּחַ
אֶל הרוחות כולן.
עקיבא נוף