הבוקר שאחרי
עלה משה בְּהָר אלוהים
והעם במישוֹר,
שׂוֹנְאים וּפְתָאִים,
רקדו סְבִיב העֶגֶל,
נַטְשוּ אֶמּוּנִים,
הֵניפו הַדֶּגֶּל –
שָחוֹר
וְנוֹטֵף מְדָנִים,
לְהַחְלִיף הַנָּבִיא בִּפְקִידֵי כּוֹהָנים.

ושוב, אבירָם וְדָתָן
מוכרים את נפשם במשָׂא וּבְמַתָּן,
קונים ונותנים את חוּמְצַת הַנִּירְגָן;
נוֹשְׂאים ראש לשוּב אל אֶרֶץ מצריים,
לא תָּם המַבּוּל– לא קַלּוּ הַמַּיִּם,
וּבֵית יעקב מוטָל על מאזניים.
אך אנחנו נֵדע, עֵדים הַשָמַיִּים,
כי יש בָּנוּ אֵל וְלוּחוֹת וגם בְּרית,
מָצוֹא נמְצאֵם ונתחיל מבראשית,
בָּהַר נְטַפֵּס לְהַפִּיל הַמְשׂוֹּכוֹת,
וּבֵין הַבְּתָרים נחבֵּר הלוּחוֹת,
עלֹה נעלֶה, אחַי ורֵעַי,
ושוב נעפיל אֶל גַבְהוּת הר סיני.
עקיבא נוף