"עם ללא ארץ שב לארץ ללא עם" – כך היטיב להגדיר הסופר והפעיל הציוני ישראל זנגוויל (1864-1926) את אמת הציונות.
האמת הזאת היא אחת האמיתות המושמצות בלהג הפוסט ציוני, המרעיל את השיח הישראלי. ארץ ללא עם?! טוענים המלעיזים. מה, הערבים הם אוויר? שאול אריאלי אינו פוסט ציוני, אך במאמריו האחרונים הוא מאמץ יותר ויותר את המיתוסים הפוסט ציוניים באופן שמציב אותו על הספקטרום הפוסט ציוני. במאמר שפירסם ערב החג ב"הארץ" הוא התייחס לאמירה זו של זנגוויל והפריך אותה בהצגת נתונים המוכיחים שארץ ישראל לא היתה ריקה כיוון שחיו בה מאות אלפי ערבים.
אלא שזו ממש לא משמעות האמירה של זנגוויל. זו אמירה המדברת על חזרתו של העם היהודי למולדתו. משמעותה היא שלעם הזה יש ארץ – ארץ ישראל. לארץ הזו יש עם – העם היהודי. בפועל, הזיקה בין העם לארצו אינה מתממשת; העם היהודי אינו חי בארצו, ולכן הוא עם בלי ארץ, וארץ ישראל אינה ממלאת את ייעודה כארצו של העם היהודי, ולכן היא ארץ בלי עם.
עיוות מהותו של המשפט, הוא מעמודי התווך של ילקוט הכזבים הפוסט ציוני, המאשים את הציונות בעיוורון לעובדה שיש אוכלוסייה ערבית בא"י. האמת היא שכל האבות המייסדים של התנועה הציונית – הרצל, אחד העם, בורוכוב, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן צבי, בן גוריון ואחרים, ראו בפירוש את הבעייה הערבית כאתגר שיש להתמודד עמו בדרך להגשמת הציונות.
אולם אין האתגר הזה משנה את האמת הציונית ולא את המחויבות הציונית – החזרת העם הגולֶה והמפוזר בארצות הגולָה למולדתו, השוממה מנוכחות עמה.
היסוד התרבותי והרוחני של הציונות היה חזונם של נביאי ישראל. כך נכתב בספר יחזקאל פ' ל"ו:
כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת, לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב. … אַתֶּם, הָרֵי יִשְׂרָאֵל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ, וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל, כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם, וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם, וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם, כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה, וְרָבוּ וּפָרוּ, וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם, וְהֵיטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה. וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם, אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וִירֵשׁוּךָ, וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה, וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם.

עם ישראל שב לארצו, בשיבת ציון המודרנית, חונן את עפרה, גאל את שממותיה, אך גם אחרי שקמה מדינת ישראל, ירושלים היתה חצויה, חלקה המזרחי נפל בשבי, העיר העתיקה שממה מבני עמה. על כך כתבה נעמי שמר את הקינה, שהרעידה את לבבות אזרחי ישראל במוצאי יום העצמאות תשכ"ז:

איכה יבשו בורות המים
כיכר השוק ריקה
ואין פוקד את הר הבית
בעיר העתיקה,
ובמערות אשר בסלע
מיללות רוחות
ואין יורד אל ים המלח
בדרך יריחו.

כעבור שלושה שבועות שוחררה העיר העתיקה, ירושלים אוחדה. נעמי שמר שוררה בית חדש, שהפך את השיר מקינה לשיר הלל.

חזרנו אל בורות המים
לשוק ולכיכר
שופר קורא בהר הבית
בעיר העתיקה
ובמערות אשר בסלע
אלפי שמשות זורחות
נשוב נרד אל ים המלח
בדרך יריחו.

ושוב, בדומה לאמת שביטא ישראל זנגוויל, כך גם האמת שביטאה נעמי שמר הייתה למרמס.
בימי השבעה אחר מותה של נעמי שמר, כתב ב"הארץ" אהוד אשרי מאמר בו תקף בחריפות את הקונצנזוס על אודותיה. "היא היתה אחראית לכמה מהאמירות היותר גזעניות שנשמעו כאן על ערבים," כתב אשרי במאמרו "לשיר זה כמו להיות קונצנזוס" ("הארץ" 2.7.04). כוונתו היתה לשורות "כיכר השוק ריקה" ו"אין יורד אל ים המלח בדרך יריחו."
מי שהרבה לתקוף את נעמי שמר על השורות הללו היה עמוס עוז. "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן." בנאום שנשא שבועות אחדים לאחר מותה של נעמי שמר (20.8.04) שב עוז לדון בנושא: "מי שיגיע לכיכר פיקדילי בלונדון באחת בלילה, ימצא אותה מלאה באנשים וייתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי היתה כותבת נעמי שמר שהיא כיכר ריקה?"
ימים אחדים לפני הנאום הזה, נערך בגני יהושע ערב לזכרה, במלאת שלושים למותה, בהשתתפות רבבות צופים. הערב שודר בשידור חי ברשתות הרדיו והטלוויזיה. במהלך הערב הוקרן קטע מתוך סרט הטלוויזיה "אל בורות המים", בו הפגיש מוטי קירשנבאום את נעמי שמר עם עמוס קינן (1981). בקטע ששודר, הביעה נעמי שמר זעם על ביקורתו החוזרת ונשנית של עמוס עוז על שירה "ירושלים של זהב". "נעמי שמר יצאה מקברה כדי לתקוף אותי," התלונן עמוס עוז.
מה שמקומם בביקורתו של עמוס עוז, הוא שהיא באה דווקא מפיו של סופר. עוז, כיוצר, יודע היטב להבחין בין אמת אמפירית לבין אמת שירית, לירית, ספרותית. האם הדמויות שהוא בודה בספריו, מעצב להן ביוגרפיה, מכניס מילים לפיהם וכו', קיימות במציאות? האם העלילות שהוא רוקם, אכן התרחשו? כמובן שלא. אבל העלילות הללו מבטאות את האמת הספרותית של היוצר, שלעתים רבות היא משמעותית לא פחות מן האמת האמפירית.
השיר "ירושלים של זהב" נכתב בימים שהעיר ירושלים היתה מחולקת, חציה היה תחת כיבוש ירדני, ובחלק הכבוש היו העיר העתיקה, הר הבית, הכותל המערבי – המקומות הקדושים ביותר לעם היהודי. כף רגלו של יהודי לא יכלה לדרוך בהם. בשירה, זועקת נעמי שמר כנגד העוול הזה וכנגד האנומליה הזו. כאשר נעמי שמר כתבה "איכה יבשו בורות המים," היא לא תיארה אמת הידרולוגית. היא לא חשבה שמעיין השילוח חדל לפעום. אבל בורות המים מסמלים בעבורה את ארץ ישראל. כשהמשוררת אינה יכולה ללכת מאהבתה אל בורות המים, היא מתארת את הבורות כיבשים. יש להניח שנעמי שמר ידעה היטב שבורות המים בירושלים לא יבשו.
באותה מידה, נעמי שמר ידעה שכאשר היא כותבת ש"כיכר השוק ריקה" אין היא מפענחת תצלום אוויר דמוגרפי, אלא זועקת כנגד האבסורד, שהעיר העתיקה חסומה בפני יהודים (אגב, כלל אין בעיר העתיקה "כיכר השוק"). כאשר היא כותבת ש"אין יורד לים המלח בדרך יריחו" היא מבטאת את האמת הרוחנית, שמצב שבו יהודי אינו יורד לים המלח בדרך יריחו הוא קלקול היסטורי הדורש תיקון.
סופר כעמוס עוז מבין, כמובן, למה התכוונה המשוררת, אך הוא מעדיף להיתמם ולהתעמת עם נעמי שמר על כך שלא תיארה אמת דמוגרפית. וכיוון שנעמי שמר אמרה שמקום שהוא ריק מיהודים הוא בשבילה מקום ריק, עמוס עוז מוסיף ומיתמם. ההשוואה לכיכר פיקדילי היא דמגוגיה זולה. מקולו של עוז ניתן לשמוע את שביעות הרצון העצמית משאלת המחץ, שעליה, הוא מעריך בוודאי, תתקשה המשוררת המנוחה להשיב. וכך, הוא אמר את המילה האחרונה – נעמי שמר היא גזענית. היא לא היתה אומרת על כיכר פיקדילי שהיא ריקה, כיוון שאין היא מלאה בערבים. כיוון שכיכר השוק מלאה בערבים, ובעיני נעמי שמר הערבים אינם נחשבים בני אדם, היא כתבה שכיכר השוק ריקה.
עמוס עוז מיתמם פעמיים בהשוואה הדמגוגית הזו*. ראשית, כל יהודי וכל ישראלי רשאי לבקר ככל שיחפוץ בכיכר פיקדילי. לעומת זאת, תחת הכיבוש הירדני יהודי לא יכול היה לצאת חי מניסיון לבקר בעיר העתיקה. שנית, כיכר פיקדילי אינה בארץ ישראל, אינה בירושלים, והרי בדבריה בסרט "אל בורות המים" שהקפיצו את עמוס עוז, אמרה נעמי שמר בפרוש: "ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה." זו האמת הרוחנית של נעמי שמר, אותה ביטאה בשירה המקסים "ירושלים של זהב". ולא בכדי, השיר הרטיט את לבבות הישראלים, וממשיך להרטיטם עד היום.
וכאשר שוחררה ירושלים והתרחבה בהתיישבות יהודית, התגשמו דברי הנביא: וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה.

ימים אחדים לאחר שחרור ירושלים והכותל המערבי, כתב יוסי גמזו את שירו היפה והמרגש "הכותל", ובו המילים: "יש אנשים עם לב של אבן. יש אבנים עם לב אדם."
שיבת ציון כוללת שינוי מהותי בחברה היהודית ובפרט היהודי: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר."
ומיהם אותם אנשים עם לב של אבן? אלה שבזים למשמעות של אבנים עם לב אדם.

ועוד נאמר בפרק ל"ו ביחזקאל: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם… וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת-הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד, תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר. וְאָמְרוּ: הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן, וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ. … בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת, נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה."

ברוח הנבואית הזו כתב אלתרמן:

בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת
וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,
אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,
בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.
מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח
נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת,
אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,
אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד.
נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט
וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים,
עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת
הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.
הַמִּדְבָּר – אָנוּ דֶּרֶךְ בּוֹ נַחְצֹבָה,
הַבִּצּוֹת – אֲנַחְנוּ נְיַבְּשֵׁן.
מַה נִּתֵּן לָךְ עוֹד לְהוֹד וָשֹׂבַע,
מָה עוֹד לֹא נָתַנּוּ וְנִתֵּן.
בֶּהָרִים, בֶּהָרִים זָרַח אוֹרֵנוּ
אָנוּ נַעְפִּילָה אֶל הָהָר.
הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ,
אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר.
אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת,
אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל,
עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,
אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל!

השורה משירו של אלתרמן "שיר בוקר" – "נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט" – היתה למוקד חִיצי הביקורת של ארגונים ירוקים, במאבקם למען שמירה על הריאות הירוקות של ישראל.
האמת היא שהביקורת הזו אנכרוניסטית. אלתרמן לא כתב על כרישי הנדל"ן הבונים מֵיזָמִים יוקרתיים ומנקרי עיניים על החופים האחרונים שנותרו לנו, בים התיכון ובכינרת. הוא כתב על הפרחת שממות א"י כדי להקים בה בית לאומי לעם היהודי.
"שיר בוקר" נכתב בידי אלתרמן ללחנו של דניאל סמבורסקי, עבור הסרט "לחיים חדשים", סרט הסברה על המפעל הציוני בהפקת קרן היסוד (1935). הלבשת הארץ בשלמת בטון ומלט, היתה צו לאומי קדוש.
מאז ועד היום ההגשמה הציונית נאלצת להתמודד עם התגוללות בלתי פוסקת מבית. כאז גם עתה אותה התגוללות לא תעצור את ההגשמה הציונית, שמבוססת על האמת הציונית האיתנה מכל המלעיזים והלועגים, כי היא התיקון לעוול היסטורי והגשמת הצדק ההיסטורי.
אורי הייטנר

[*אהוד: עמוס עוז אכן היה, בין השאר, דמגוג מוכשר אשר למען "השלום", ואולי גם למען הפרסים שקיבל בחו"ל בזכות חתירתו למען "השלום" – לא היה איכפת לו להכפיש את ישראל ולהצדיק את אויביה, ובכך גם לשאת חן בעיני הגויים גם כדי לזכות אולי בפרס נובל. אך מאחר שלא הגיע לקרסוליהם של סופרים יהודים גדולים שזכו בפרס נובל כמו עגנון, בשביס-זינגר וסול בלו – נמנע ממנו הפרס, ולאחרונה אף החל ניתן ליוצרות ויוצרים פחותים ממנו בערכם הספרותי.
הסופר הישראלי שראוי הרבה יותר מעמוס עוז לזכות בפרס נובל הוא כותב הרומאנים סמי מיכאל, שלא זכה עדיין אפילו בפרס ישראל – שבו כבר זכו יוצרות ויוצרים פחותים ממנו בהרבה.
אגב, את הסכמי השלום הביאו עד כה מנהיגים כבגין, רבין ונתניהו, ולא מקצוענֵי ה"שלום" כמו עמוס עוז ואלה ההולכים בדרכו ומשתדלים לחקותו].

2. צרור הערות 31.3.21
* משל האונייה – מה שעומד כעת על הפרק הוא האינטרס הלאומי להקמת ממשלה ציונית רחבה או האינטרס הפרטי של מי שחושב שהשלטון רשום על שמו בטאבו וגורר את ישראל ממערכת בחירות למערכת בחירות כיוון שאינו משלים עם אי יכולתו לגבש רוב ולהקים ממשלה.
נתניהו כמוהו כאונייה שסתמה את תעלת סואץ. צריך להזיז אותו כדי שהתנועה תתחיל לזרום. אילו היה לנתניהו קורטוב של אחריות לאומית, שמץ פטריוטיות, הוא היה זז הצדה ומאפשר למערכת לנוע. אם רק יזוז, תקום מיד ממשלה ציונית רחבה בהנהגת הליכוד; ממשלה יציבה שתכהן ארבע שנים. וכיוון שנתניהו כנתניהו, מתעקש על שלטון בכל מחיר, כי הוא מאמין לתעמולה של פולחן האישיות של עצמו, שהמדינה זה הוא ושהליכוד זה הוא, הגיע הזמן שמנהיגי הליכוד יצאו מאזור הפחדנות ויעשו מה שעשו ראשי קדימה כאשר אולמרט הסתבך בפלילים.

* התוצאה המחרידה של פולחן האישיות – אני מודה ומתוודה שגם אני מופתע לקרוא באיזו מהירות המוני חסידיו השוטים של נתניהו אימצו את הפליק-פלאק שלו ותומכים בממשלת פיגולים בראשותו, שקיומה תלוי ברצונה הרע של תנועת האחים המוסלמים, תנועת האחות של חמאס. ברור לי איך הם היו מריעים לו אילו "הצליח" במו"מ עם סוריה למסירת הגולן לאוייב הסורי, שנקטע בשל מלחמת האזרחים בסוריה.
פולחן האישיות, שגורם לאנשים למחוק את תודעתם ולעקור כל יכולת חשיבה עצמאית ולהאמין במנהיג כמו באלוהים, היא תופעה מסוכנת מאוד לדמוקרטיה. תהליך הדה-ביביזציה של החברה הישראלית יחייב מהלכי עומק חינוכיים להחזרת התודעה הפוליטית, האזרחית הדמוקרטית של אזרחי ישראל. להפסיק להתייחס למנהיג פוליטי כמו שילדים קטנים מתייחסים לאבא שלהם. לפתח חשיבה ביקורתית, נקיה מהערצה ובטח מסגידה.

* המודל לחיקוי – יו"ר מרצ ניצן הורוביץ התייחס בריאיון לאולפן ynet להרכבת קואליציה אפשרית ואמר כי "צריך להשתחרר מכל מיני עקבות כמו 'לא נשב עם הערבים.' חלאס, נגמר הסיפור הזה." לדברי הורוביץ, "אם לנתניהו אין בעייה אז בטח שלסער ולבנט לא צריכה להיות בעיה כזאת."
ואני תמה. איך הורביץ מצפה לשותפות איתו כאשר הוא משקר במצח נחושה ומעליל על אלה שהוא רוצה להיות שותף שלהם עלילות שווא? האם אי פעם הוא שמע מצד סער או בנט ומפלגותיהם שיש להם בעייה כלשהי לשבת עם הערבים? מה, הוא מתחיל להאמין לתעמולה של עצמו, שזאת פסילה של ערבים? זאת התנגדות לממשלה עם מפלגות פוליטיות שהאידיאולוגיה הפוליטית שלהן שוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית. אידיאולוגיה שבשמה הן תומכות באויבי ישראל. בתור שכאלה אין ולא יכול להיות אתן שיתוף פעולה. עופר כסיף היהודי לא כשר יותר מאף ח"כ ברשימה המשותפת (אך הוא מעורר יותר סלידה מכך שכיהודי הוא תומך באויבי ישראל). גם מפלגה שכולה יהודים מן הזן של כסיף היתה פסולה לשותפות באותה מידה. גם כאשר מאיר וילנר עמד בראש רק"ח וחד"ש הן לא היו שותפות פוטנציאליות באף קואליציה. הסיבה היא אידיאולוגית, פוליטית, לא אתנית. הלוואי שתקום מפלגה ערבית שתקבל על עצמה את ההסדר המכונן של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית וירצו להשתלב בתוכה בתור שכזאת ולא לרשת אותה. היא תהיה שותפה רצויה לכל ממשלה.
האם העובדה שנתניהו מחזר אחרי האחים המוסלמים מכשירה את השרץ? נתניהו – הוא המודל לחיקוי? אם נתניהו מקבל טובות הנאה בדמות "מתנות" בקווי אספקה על פי דרישה, זה הופך את הדבר ללגיטימי? אם נתניהו מסית נגד מערכת החוק והמשפט בישראל וממציא תיאוריות קונספירציה מטורללות עליהן, זה הופך את המעשה ללגיטימי? אם הוא לא מעביר תקציב כדי שיוכל לגנוב את הרוטציה זה הופך את אי העברת תקציב ללגיטימי? רק כאשר הוא זוחל למנסור עבאס הוא פתאום המודל לחיקוי? הוא עושה זאת כי הוא אדם ציני, והשלטון הוא בעבורו מטרה המקדשת את כל האמצעים. ההכשר שהוא מעניק לאחים המוסלמים תיזכר לדיראון עולם ואינה מכשירה את השרץ.

* הבורר – רק לפני חודשים אחדים הצביע מנסור עבאס נגד הסכמי השלום של ישראל עם איחוד האמירויות ובחריין. הוא לא הצביע נגד ההסכמים כי הוא נגד שלום עם בחריין, אלא כי הוא נגד שלום עם ישראל. אז איך נתניהו ולפיד רוצים להשתית את ממשלתם על מי שמתנגד לשלום עם המדינה שאותם הם רוצים להנהיג? איך הם הפכו אותו לבורר, שיכריע ביניהם?
טירוף מערכות.

* הדרישות מרע"ם – קראתי את הדיווחים על פגישת יאיר לפיד עם מנסור עבאס, מנהיג האחים המוסלמים (רע"ם). בדיווחים נמסר על הדרישות של רע"ם מלפיד בתמורה לתמיכתו: הקפאת חוק הלאום וחופש הצבעה בנושא הלהט"ב. ומה לפיד דרש מעבאס? על כך לא נמסר דבר. ונדמה שכל מה שלפיד דורש מעבאס, כמו גם מה שנתניהו דורש מעבאס, זו תמיכה בו לראשות הממשלה. המו"מ הוא רק על התמורה.
אני מצפה ממי שמנהל מגעים עם רע"ם או עם הרשימה המשותפת שידרוש מהם כתנאי למו"מ קואליציוני הכרזה רשמית של קבלת ההסדר המכונן של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית לנצח, דחיה של דרישת "זכות" השיבה ותמיכה במאבק בטרור הערבי.
אין שום סיכוי שתקווה חדשה וימינה תסכמנה לממשלה עם רע"ם כל עוד האידיאולוגיה שלה היא אנטי ישראלית ולבטח לא יתנו ידם להקפאת חוק הלאום (אגב, איך מקפיאים חוק? זו מילה מכובסת לביטול החוק). כך שהמו"מ שלפיד מקיים עם עבאס הוא מו"מ עקר.

* בין שיח הזכויות לשיח פוליטי – הטענה שהתנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת ורע"ם היא פגיעה בזכויותיהם של האזרחים הערבים, היא טענה א-פוליטית, שמערבבת בין שיח זכויות לשיח פוליטי. אין שום קשר בין זכויות האזרח לבין ישיבה בקואליציה או ישיבה בממשלה. הזכויות הפוליטיות של האזרח הן הזכות לבחור והזכות להיבחר. אין שום הבדל בין יהודי וערבי בזכות הזאת. יתר על כן, הזכות של מפלגות השוללות את מהותה היהודית דמוקרטית של המדינה להתמודד בכנסת מנוגדות לחוק יסוד ומבוססות על פסיקה אקטיביסטית של בית המשפט העליון בניגוד לחוק היסוד.
בישראל לא נבחרת ממשלה. נבחרת כנסת. הממשלה קמה מתוך הכנסת. היא קמה מתוך מו"מ קואליציוני על בסיס הסכמות פוליטיות, בין אם על בסיס אידיאולוגיה משותפת או התאמה זמנית של אינטרסים פוליטיים. אם תקום ממשלה ללא הליכוד, פירוש הדבר שזכויות האזרח של מצביעי הליכוד נפגעו? האם כאשר יש עתיד יושבת באופוזיציה, נפגעות זכויות האזרח של מי שהצביעו לה? האם כאשר יהדות התורה וש"ס היו באופוזיציה היתה זו פגיעה בזכויות היסוד של הציבור החרדי?
הזכויות הפוליטיות של ערביי ישראל באות לידי ביטוי בייצוג שלהם בכנסת, בין אם הם באופוזיציה ובין אם הם בקואליציה. צריך לטהר את הדיון הפוליטי משיח הזכויות הזה. ישיבה בממשלה אינה זכות מזכויות האזרח. אילו הייתה חקיקה לפיה ערבים אינם יכולים לכהן בממשלה או מפלגות שרוב תומכיהן ערבים אינן יכולות להיות בקואליציה – הייתה זו חקיקה גזענית. אבל התנגדות לקואליציה עם מפלגות בשל העמדות שלהן, היא התנגדות פוליטית לגיטימית. אני שולל קואליציה עם הכהניסטים. זה כיוון שהם יהודים? זה בשל העמדות שלהם. אני מודה ומתוודה שגם קואליציה עם מרצ קשה לי. בסיטואציה מסוימת, אני יכול להסכים לכך מול אלטרנטיבות. מבחינתי, מרצ היא קצה גבול היכולת שלי לשותפות קואליציונית. על אחת כמה וכמה מפלגות שאינן מוכנות לחתום על הסכם עודפים עם מרצ כי היא ציונית.

* במקום הנכון – לפני שנה סיכלו יועז הנדל וצביקה האוזר פיגוע פוליטי המוני – הקמת ממשלת פיגולים – ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הקנאית, הלאומנית המשותפת, ששוללת את עצם קיומה של מדינת ישראל ותומכת באויביה (כל עוד הם אויבים. כשהם עושים אתה שלום – היא נגדם, כפי שראינו בהצבעות על הסכמי השלום השנה).
נועה לנדאו, המגרועים בדבוקת שוקן, פרסמה פשקוויל נגד הנדל, שכביכול דרישתו לממשלה ציונית היא "נגד הערבים" או איזה קשקוש מן הסוג הזה, והיא אבן הנגף בפני הקמת ממשלת שינוי. לטענתה, מה שעומד בפני ממשלה כזאת, של 61 כולל שתי הרשימות האנטי ישראליות, ובהן הרשימה הקנאית האיסלמיסטית הפונדמנטליסטית רע"ם, הוא הנדל העקשן.
אני מאמין שהיא טועה, שלא רק הוא עומד נגד הפיגוע, אני בטוח שגדעון סער וכל תקווה חדשה יעמדו איתן על העיקרון הבסיסי של קואליציה ציונית. אך אם היא צודקת - יש לחזק את ידי יועז ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות. אם יועז נרגם באבני בליסטראות מצד השוקניה, סימן שהוא במקום הנכון.

* האם הוא כהניסט – תועמלני הליכוד מנסים להצדיק את החיבוק החם של נתניהו לאיתמר בן גביר, בכך שהוא לא כהניסט. הוא לא כהניסט?
להלן דברים שאמר כדובר המרכזי באזכרה ל"רב" כהנא שר"י ב-2018, בעודו עומד לצד הסלוגן "כהנא צדק": "היום אנחנו רואים את זה בפרספקטיבה של 30 שנה, הפסילה של תנועת כך לא הביאה לכלום. עובדה, גם אחרי 30 שנים: הכלבים נבחו והשיירה עברה. מרום ההיסטוריה, הסתבר לכל אלה שהיו שותפים לאותו החטא [פסילת כך] שהם לא יכולים להשתיק, לא יכולים לסתום פיות... היום גם הם אומרים לעצמם, אגב, 'נכשלנו'. עוכרי ישראל האלה נכשלו... שלושים שנה אחרי והיום כבר אפשר לומר שלא סתמו לנו את הפה. לד"ר בן-ארי ולי יש תוכנית ברדיו. גם הפכנו להיות פרשנים בתוכנית רדיו מאוד מאוד פופולרית. ברוך מרזל ובנצי גופשטיין מתראיינים חדשות לבקרים. יש לנו במות ציבוריות. יש לנו כלים. יש לנו מפלגה."
יש לנו מפלגה. למי? לכהניסטים. איזו מפלגה? עוצמה יהודית. היא ההמשך הישיר של כך. האנשים שלצידו ואותם הוא הזכיר, גופשטיין, מרזל ובן ארי הם חבריו להנהגת הכהניזם, שנפסלו כי הם פחות מתוחכמים ממנו. כשבן ארי היה ח"כ, מרזל ובן-גביר היו עוזריו הפרלמנטריים. אם אכן בן-גביר היה סוטה מן הדרך הכהניסטית הם היו מוקיעים אותו כבוגד, הם היו מפנים לו עורף. אך הם שותפיו הנאמנים ביותר, חבריו להנהגת עוצמה-כהניסטית. הוא בשר מבשרם. ותורת הגזע הכהניסטית היא האידיאולוגיה שלו.

* שחקן מפתח – המפלגות החרדיות הן שחקן מפתח מרכזי ביכולת להקים ממשלה בישראל. כל עוד היתה לנתניהו אפשרות להקים קואליציה, הן מחויבות לו. אולם באין לו אפשרות כזו, איזו מחויבות יש להן כלפיו? תודה על כך שפעל נגד יהדות התורה, ערב הבחירות והעביר מנדט ממנה לכהניסטים ועוזריהם? האם המפלגות החרדיות כבולות לנתניהו עד כדי העדפת בחירות חמישיות על אפשרות לשותפות בממשלה חלופית? ואם יש להן קושי בממשלה בראשות לפיד, אין סיבה שיהיה להן קושי לשבת בממשלה תחת גנץ, בנט או סער.

* הערכה לגנץ – בשלושת סבבי הבחירות הראשונים הצבעתי לכחול לבן בראשות בני גנץ. לא בחרתי בכחול לבן בזכות גנץ. כמעט הייתי אומר שהצבעתי לכחול לבן למרות גנץ. הייתי חבר בתל"ם ותמכתי בכחול לבן כי תל"ם היתה בתוכה וגם כי האמנתי שיש צורך בחיבור עם מפלגות מרכז אחרות לגוש גדול שיאבק להחלפתו של נתניהו. פרשתי מתל"ם כאשר יעלון עשה סיבוב פרסה, ובניגוד לכל מה שאמר עד אז, בניגוד להתחייבויות מוחלטות, כולל בשיחות רבות בארבע עיניים איתי, נתן את ידו לממשלת מיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית הקנאית המשותפת. התחלתי להעריך את גנץ דווקא כאשר העז לעשות את הטוב למדינת ישראל, תוך נכונות לאבד את מחצית כוחו הפוליטי ולחטוף אש עזה מרבים ממצביעיו – כאשר הקים ממשלת אחדות ומנע גרירת ישראל לסיבוב רביעי בשיא הקורונה. אני מעריך מנהיגים שמוכנים לעשות צעדים בלתי פופולריים כי זה מה שטוב למדינת ישראל. נכון, גנץ נעקץ בידי נוכל. בעקבות זאת, "המיליה" ניסה להפוך אותו לדמות נלעגת. אבל אזרחים פטריוטיים ישרים רבים הבינו את צדקת מעשהו ותמכו בו.
אני לא הצבעתי בעדו בשל מחלוקות אידיאולוגיות (למשל בנושא החלת הריבונות על בקעת הירדן). את קולי נתתי לתקווה חדשה, שמבטאת במידה רבה את השקפת עולמי. אבל אילו אפשר היה להצביע לשתי רשימות, הרשימה השנייה שהיתה מקבלת את קולי היתה כחול לבן. אני שמח מאד על הצלחתו של גנץ. אני מאמין שאלמלא יאיר לפיד ויעלון ערקו ופירקו את כחול לבן, ואילו הצטרפו לממשלת האחדות, וכחול לבן היתה במלוא כוחה בממשלה, נתניהו לא היה יכול לעשות את מה שעשה, ממשלת האחדות עדיין היתה פועלת ובנובמבר גנץ היה מחליף את נתניהו.

* ותיק הח"כים – עם התפזרות הכנסת ה-23, פרש ממנה ותיק חברי הכנסת, עמיר פרץ. פרץ כיהן ברציפות מאז 1988, במשך 32 שנים, למעט הפסקה של שבועות ספורים במעבר שלו ממפלגת העבודה לתנועה.
ומי ותיק חברי הכנסת היום?
ארבעה ח"כים החלו את דרכם הפרלמנטרית לצד עמיר פרץ ב-1988, אך לא כיהנו ברציפות: בני בגין, משה גפני, צחי הנגבי ובנימין נתניהו.
בני בגין כיהן שלוש תקופות עם הפסקות ביניהן ובסך הכול 18 שנים ו-8 חודשים.
נתניהו פרש לאחר הפסדו ב-1999 וחזר לכנסת ב-2003 (בשנתיים מתוך ארבע השנים שלא היה בכנסת כיהן כשר החוץ בממשלת שרון). בסך הכול כיהן 28 שנים, 8 חודשים ו-3 שבועות.
גפני נבחר לכל הכנסות אך מחלקן פרש בשל הסדרי רוטציה פנימיים ביהדות התורה, ובסה"כ כיהן 29 שנים וחודש.
גם הנגבי לא כיהן ברצף לאורך כל התקופה, אך בסה"כ כיהן 29 שנים ו-7 חודשים.
לפיכך, צחי הנגבי הוא ותיק חברי הכנסת.
ספק אם אי פעם יישבר שיאו של שמעון פרס, שכיהן למעלה מ-47 שנים, עד בחירתו לנשיא המדינה.

* מחסנית בהכנס – בעקבות חטיפת נשקו של לוחם "אגוז" בעת ניווט-בדד, שינה צה"ל את פקודותיו ומעתה, חייל בניווט-בדד ילך עם מחסנית בהכנס. כך יוכל להגן ביתר קלות על חייו ועל נשקו, ולהיות מוכן לדרוך את הנשק ולירות בתוקפים גם כאשר הוא מותקף בהפתעה.
הרמטכ"ל כוכבי הורה לבחון שינוי ההנחיות כך שניתן יהיה לירות במי שחודרים לבסיסי צה"ל כדי לגנוב נשק. שינוי כזה נחוץ מאוד. יש להתייחס לכל מי שחודר למחנה צה"ל כאל מחבל שבא לבצע פיגוע ולירות בו. סביר להניח שכבר הגווייה הראשונה תקטין באופן משמעותי את גל גניבות הנשק והגווייה השלישית תשים קץ לתופעה.

* עניין לציבור – אני תומך במשפט חוזר לרומן זדורוב. אני תומך בכך למרות שאני מאמין באשמתו. אני מאמין באשמתו מתוך קריאת פסקי הדין בשתי הערכאות ומתוך מעקב אחרי כל הדיונים במשפט, ומתוך שיחות עם עיתונאים שהקפידו לפקוד כל ישיבה וישיבה במשפט. וגם כיוון שאם כל השוטרים, הפרקליטים ושאר השותפים בחקירת התיק תפסו סתם שעיר לעזאזל והלבישו עליו אשמת שווא, לא יכול להיות שבמשך 15 השנים לא קם ולו אדם אחד שיתוודה על המזימה.
דבר נוסף ששכנע אותי היה עמדת המיעוט של השופט דנציגר שזיכה את זדורוב בעליון. אם לתמצת את דבריו למילותיי, הוא אמר שהוא בטוח כמעט ב-100% באשמתו של זדורוב, אבל כאשר מדובר באשמת רצח ששולחת אדם למאסר עולם, די בספק הקל כדי לזכות אותו.
אז למה אני בעד משפט חוזר? ולמה דווקא במקרה הזה ולא במקרים אחרים? כי בתוך עמי אני יושב ואני ער לאי האמון בציבור, אולי אפילו של רוב הציבור, באשמתו של זדורוב. ולמרות שלכאורה בית המשפט צריך להיות מנותק מדעת הקהל, בכל זאת יש מושג שנקרא עניין לציבור. במקרה הזה יש עניין לציבור בקיומו של משפט חוזר.
ואם במשפט החוזר יעלו ספקות סבירים כדי לזכות אותו – מן הראוי שיזוכה. ההתלבטות היחידה שלי בנוגע למשפט החוזר, היא שאני בטוח שחלק ניכר מאלה שטוענים שזדורוב חף מפשע לא ישתכנעו גם אם הוא יורשע במשפט החוזר.

* ביד הלשון: אחד עשר כוכביא – מיהם אחד עשר כוכביא שאנו שרים עליהם בליל הסדר ב"אחד מי יודע"?
אלה הם אחד עשר הכוכבים שראה יוסף בחלומו: "וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו, וַיֹּאמֶר: הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי." (בראשית ל"ז ט').
אורי הייטנר