על "מחכים לגודו" לסמואל בקט
מתוך "סמואל בקט מחזות –
מכלול יצירתו הדרמטית, מאנגלית ומצרפתית"
שמעון לוי, ספרא – אוסף מחזות,
אוניברסיטת תל-אביב 2009, עמ' 217-131
אחד ממבקריו של המחזה "מחכים לגודו" סיכם את התרשמותו במילים: "דבר לא קורה פעמיים," ובאמת, למחזה יש שתי מערכות, שמתארות אירועים של שני ימים רצופים, ובאמת המסקנה, אליה מגיע הצופה די מהר לגבי המחזה – היא שהציפייה לישועה, או לפחות לתמורה בחיים – אין לה שום סיכוי להתממש.
גודו, ששני הנוודים, גיבורי המחזה, מחכים לו, ולכן אינם זזים מהמקום, ואינם מסוגלים לשום מעשה שישנה את חייהם האומללים – ובכן, לגודו זה יש מאפיינים אלוהיים: הוא איננו נראה, למרות שהוא מתואר כבעל זקן לבן, כלומר, עתיק יומין (כמו בספר דניאל ז' 13 – "עתיק יומיא"); הוא מבטיח שיבוא, כמו ישו וכמו המהדי שאמורים לבוא באחרית הימים להציל את העולם. יש לו שליח (הנער), שמביא את המסר שלו שצריך לחכות ללא תכלה וקץ. גודו מתואר כמי שלא עושה כלום, הגם שהוא נוהג בשרירות לב כלפי אחיו של השליח, ללא שום סיבה; ועל שרירות לב זאת של השמיים מלינים שני הנוודים, אסטרגון וולדימיר, בהזכירם כי בברית החדשה אחד השליחים מציין שאחד הגנבים שנתלו על צלבים משני צידי ישו, זוכה לישועה, ואילו השני שחטא אותו החטא – מקולל ללא סיבה, וללא היגיון.
וכן, הצופה נרמז כי בדומה לשני הנוודים שיש להם שמות חיבה: אסטרגון – גוגו, ולדימיר – דידי – כך צריך להתייחס לשמו של גודו כאל כינוי של הקטנה למילה האנגלית GOD (בקט כתב את המחזה בצרפתית, ותרגם אותו לאנגלית).
אם אני צודק שזה המסר של המחזה, הרי שהצופה, שעשוי להבין מיד מסר זה, נדון להתמודד עם גודש של תמונות אבסורדיות (תיאטרון האבסורד!) – שחלקן מעוררות בחילה, ועם אינספור של היגדים פסימיים על חוסר תכליתם של החיים. לפחות שלוש פעמים במחזה מחליטים הנוודים להתאבד, אבל יש חשש שהעץ הבודד והערום מעלים שעל הבמה (במערכה שנייה, כעבור יום! – יש לו מיספר עלים), שענפיו לא יעמדו בעומס, או שהחבל, שבו ולדימיר קושר את מכנסיו, ייקרע. מסתבר שהיה להם כבר ניסיון להתאבד מעל מגדל אייפל. איך נוודים קבצנים בבלואי סחבות, שבקושי משיגים לאכול לפת וגזר ושיירי עצמות, איך הם מגיעים ליכולת לשלם דמי כניסה למרומי האייפל ? – לאבסורד פתרונים.
לאורך כל המחזה יש משחק אובססיבי בנעליים הצרות והמסריחות ובכובעים שעוברים מאחד לשני, ואשר לאקי, שעליו אספר להלן, לא יכול לחשוב אם הכובע לא מונח לו על הראש, ולכן אדוניו, פוצו, גוזר עליו שלא יחשוב, ולכן פוצו דורך על הכובע שלו. הקורא/הצופה מוגיע את הראש לחפש משמעות לנעליים, לכובע ולריח הרע מהפה, ובכן, חבל על המאמץ – אין לכך שום משמעות חוץ מהכוונה הכללית של המחזה לתאר את האומללות של החיים.
עניין אחר שחוזר על עצמו במחזה הוא השיכחה: הנוודים אינם יודעים איזה יום היום. אסטרגון לא זוכר מה קרה יום קודם, שכח שלאקי בעט בו, ואינו זוכר שהנעליים הן שלו. פוצו, המצהיר שהוא בעל המקום, איננו זוכר שפגש את הנוודים יום קודם. הנער השליח של גודו, המופיע במערכה הראשונה והשנייה, ובפיו אותה בשורה שגודו לא יבוא היום, אבל בוודאי יופיע מחר, גם הוא איננו זוכר שהיה במקום יום קודם. למה שוכחים? ככה! לא מחפשים היגיון באבסורד!
פוצו מופיע עם לאקי שקשור בחבל, שמולקה בשוט, שמגודף בכינויים "חזיר" ו"נבלה", והסובל מפצע בצוואר שגרם לו החבל. על שכמו של לאקי משא כבד (שרפרף, תיק, סל פיקניק, מעיל, מזוודה מלאה בחול), שהוא מוריד מעל עצמו כל פעם שהוא מקבל פקודה מפוצו, ומיד אחר כך הוא מכתף את המשא שוב. פוצו רוצה למכור אותו, ואפילו להרוג אותו, ואילו לאקי מנסה בכל כוחו לשאת חן בעיני אדוניו ומטיל על עצמו סבל כדי להרשים אותו.
השם "לאקי", שבאנגלית משמעו בר מזל (LUCKY) הוא בוודאי אירוני, והמסר בתמונה האבסורדית הזאת הוא בוודאי שעבדות הוא גם עניין של הסכמה הדדית. ואולי מרומזת כאן העובדה שנגזר על האדם לחיות בסביבה אלימה. לאורך כל המחזה יש אלימות: הנוודים נאלצים להתחבא בתעלה, אסטרגון מספר שעשרה אנשים היכו אותו בלילה, לאקי בועט באסטרגון, וזה בועט בו ובאדונו למחרת.
פוצו שואל את אסטרגון לשמו, והוא עונה: קאטולוס, שהוא שמו של משורר רומאי במאה האחת לפני הספירה. מדוע דווקא הוא רואה עצמו משורר? והרי הוא שכחן ומרבה להירדם, ודווקא ולדימיר הוא בעל הזיכרון והדברן (כינויו של ולדימיר הוא "דידי", בצרפתית: DIS DIS, כלומר, "אמור אמור") – מדוע? לאבסורד פתרונים.
בין ולדימיר לאסטרגון יש יחסי אהבה-רתיעה: פעם מתחבקים, ופעם דוחים זה את זה, ומגדפים זה את זה, ולמרות שהם מוכנים בכל רגע להתאבד, מסופר שוולדימיר הציל פעם את אסטרגון מטביעה. אסטרגון מאיים מדי פעם שיעזוב את ולדימיר, אך לעולם אינו מקיים את כוונתו, כי צריך לחכות לגודו, ששניהם לא יודעים להגדירו, ורק פוצו מנסה לעשות כן, כשהוא קובע שגודו אוחז את עתידם בידיו.
במערכה שנייה, שעלילתה מתרחשת למחרת המערכה הראשונה, מגיעים פוצו כשהוא עיוור, ולאקי שבמערכה הראשונה רקד לפי פקודת אדונו, ואפילו נאם נאום חסר שחר וחסר משמעות לפי פקודת אדונו שדרש ממנו "לחשוב", הפעם הוא אילם, ושניהם מתגוללים על הקרקע ומשוועים שמישהו יקימם, אבל ולדימיר ואסטרוגן מתמהמהים, ולא באים לעזרה אפילו כשמציעים להם כסף. ואם ישאל הקורא/צופה איך תוך יום פוצו התעוור, ולאקי נעשה אילם? – שוב, לאבסורד פתרונים.
והרי דוגמית לרפליקות שבמחזה:
אסטרגון: ובכן אדייה.
פוצו: אדייה.
ולדימיר: אדייה.
אסטרגון: אדייה.
(שתיקה, איש לא זז).
ולדימיר: אדייה.
פוצו: אדייה.
אסטרגון: אדייה.
(שתיקה)
ולדימר: תודה לך.
פוצו: אין בעד מה.
אסטרגון: כן, כן.
פוצו: לא, לא.
ולדימיר: כן, כן.
אסטרגון: לא, לא.
(עמ' 169-168)
האם הקורא/צופה אמור להיות מרותק לרפליקות מן הסוג הזה הפזורות במחזה?
או לגבי רפליקות מהסוג הבא:
ולדימיר: סתום!
אסטרגון: זהו, בוא נקלל אחד את השני.
ולדימיר: סתום!
אסטרגון: נקניק!
ולדימיר: דגנרט!
אסטרגון: זבלגן!
ולדימיר: עכברוש ביבים!
אסטרגון: סגן כוהן!
ולדימר: מפגר!
אסטרגון: (כחותם) מבקררר!
ולדימר: אוה! (מתקמט, מנוצח ופונה ללכת).
אסטרגון: עכשיו נשלים.
(עמ' 196)
כפי שרפליקות אלו לא ממש מעניינות, נדמה לי שאפשר לומר את אותם הדברים על רוב המחזה, שהמסר שלו נחשף לקורא/צופה ממש בעמודים הראשונים.
צר לי, אינני מתפעל מהאבסורד בכלל, ומ"מחכים לגודו" בפרט. בעניין הזה אני תלמידו של אהרן מגד ז"ל שדגל בכתיבה ריאליסטית, כתיבה שאיננה מגבילה, ויש בה אינספור אפשרויות, כפי שהמציאות היא עניין רחב ורבגוני, ואילו הניסויים האוונגרדיים (הכוונה לאבסורד, לסוריאליזם וכדןמה, הם לעולם קצרי חיים*.
משה גרנות
* ראו ריאיון עם אהרן מגד בספרי "שיחות עם סופרים", קווים 2007, עמ' 162.