על ספר שיריו של יוחאי סופר

"אני עיירת פיתוח"

הוצאת קתרזיס 2021, 70 עמ'

כמו מרבית המשוררים, שאת יצירותיהם אני מכיר, גם יוחאי סופר משבץ את ספרו בשירים ארס-פואטיים, אבל באמת הדימויים שבהם הוא נוקט בתחום הפואטי הזה רעננים מאוד וייחודיים מאוד – הרי דוגמה:

אנחנו הפועלים השחורים של השירה

חוצבים מילים מבטן האדמה

בידיים חשופות.

חופרים מנהרות תת קרקעיות

כלוחמים מנומרים מצבא אחר.

...

מדמיינים פיסת שמיים.

"הפועלים השחורים של השירה", עמ' 9.

השיר בנוי כקונסיט, כאשר דימוי אחד משתרע על כל תוכן השיר. דוגמה קלאסית לקונסיט היא בשיר של רחל "רק על עצמי לספר ידעתי", בו מדומה הדוברת לנמלה. בשיר שלנו נמשך הדימוי (נכון יותר – הזיהוי) שבין המשוררים ובין כורים שמצויים בבטן האדמה, ובליבם זיכרון רחוק של הים. אני מרשה לעצמי לשער שאת הדימוי המקורי הזה שאל המשורר שלנו מסבו, שהיה כורה נחושת בתמנע, והתגורר באילת – השירים "סבא (בתוך הזמן)", עמ' 40; ו"סבא (מחוץ לזמן)", עמ' 61. בגב הספר מוזכר שהשיר שלנו מתכתב עם השיר של ח"נ ביאליק "לא זכיתי באור מן ההפקר", ואני סבור שההבחנה הזאת נכונה.

הקונסיט מופיע בשירים רבים נוספים, למשל בשיר האהבה מכמיר הלב "סוס מלחמה" (עמ' 8):

כמו סוס מלחמה אני

סוחב את החייל שבי לכל מקום

באישון לילה אנו פורצים

את הגבולות המשורטטים

של המילה אהבה.

נקל לחוש כאן את הנטייה של המשורר לאבסורד: המשורר הוא גם סוס מלחמה, וגם החייל שבו (במשורר, בסוס).

הבלחות של אבסורד נמצא גם בשירים אחרים, לדוגמה, בשיר "אני יונתן ה'" (עמ' 66):

בית המשפט גזר עשרים שנה על יונתן

ואחר כך קצרם למאסר עולם.

בשורות האבסורדיות האלו מבקש המשורר לזעוק אל ההשגחה על כך שעשרים שנותיו של יונתן הפכו עבורו למאסר עולם, כפי שמסתבר מסיום השיר: "יונתן רץ אל הים / ברח / השם לקח / יהי שמו מבורך."

גם בשיר הארס-פואטי "שירה מתחת לאדמה" (עמ' 65) נמצא את המוטיב האפלפלדי (הכוונה, כמובן, לדברי הסופר אהרן אפלפלד) – שיצירה נוצרת מכאב, ושוב נמצא את הדימוי המיוחד ליוחאי סופר – שיש בשירה משהו מחתרתי: "שירה צריכה להיכתב מתחת לאדמה / במרתף. / במקום שבו מורגש ריח טחב / וכובד העולם רובץ על כתפיך." ("שירה מתחת לאדמה", עמ' 65).

שיר ארס-פואטי הבנוי כקונסיט מטלטל הוא "מערבון ספגטי" (עמ' 24):

בשיר הזה אני עושה קסם.

שני אקדוחנים יופיעו מיד על הדף הלבן.

הם ישלפו שני אקדחים אל מול ראשך

ויטיחו בך: יש לך שלוש שניות בדיוק

להגיד לנו – האם אתה מאושר?

אם תשקר, המוח שלך ייזל על הדף כמו רוטב ספגטי,

וזה יכאב, אתה יודע

לא יהיה מי שינקה אחריך.

בדימוי המרתק שבשיר הזה נחשפות שתי אמיתות העומסות על ליבו ומצפונו של המשורר: עליו להתמודד עם האמת, וזה בנפשו אם חס וחלילה יזייף, וכן עליו להתמודד עם השאלה הגורלית של החיים, עימה התמודדו פילוסופים מאז ומעולם (אפלטון, אריסטו, ג' בנתם, ג' ס' מיל ורבים רבים אחרים) – כיצד משיגים את האושר? זאת שאלת החיים המרתקת ביותר, ולכן גם השאלה שמשורר אמת מתמודד עמה.

המוטיב האפלפלדי מצוי בשירים נוספים, ואזכיר רק עוד שיר אחד הפותח בדימוי משכנע – "צלקות" (עמ' 19):

צלקות צרובות בגופי כמו מכתשים באדמת המדבר

כל צלקת זוכרת שפעם היתה פצע

כל פצע נושא עימו את זיכרון הכאב החד.

הזכרתי לעיל את שיר האהבה "סוס מלחמה", מלבדו מופיעים בקובץ שירי אהבה נוספים, כגון "מהירות האהבה" (עמ' 26), שם מופיעה השורה הנפלאה הזאת: "היא (האהבה) נמדדת בריכוז המלח שבדמעה." בשיר אהבה אחר ("משאלות", עמ' 34), מדומה יחסו של המשורר אל האהובה כמו יחסו של המאמין בקדושתו של הכותל המערבי (ראו גם "מה בין כוח משיכה לפריחה ברזילאית", עמ' 14; "את אישה", עמ' 39; "חטופה" עמ' 47; "את פרח", עמ' 55; "אם תרצי שאכתוב עלייך שירים", עמ' 58; "סוף מתוק", עמ' 70).

הזכרתי לעיל את הנטייה של המשורר שלנו לבקר במחוזות האבסורד, אותו ניתן למצוא, בין השאר, בשירי האהבה:

יש לי חלום:

לפתוח את המקרר.

ולמצוא בו אהבה

בלב המלפפון, העגבנייה, קרטון החלב.

"יש לי חלום", עמ' 67.

וראו גם "אקווריום" (עמ' 69).

המשורר מצביע גם על השבריריות של האהבה:

את אומרת, "אני עדיין רועדת כשאתה נוגע בגופי"

וכל מה שאני שומע זה

תקתוק בוקע מהמילה "עדיין"

המונחת שם כפצצה

שהמדריך כיצד לפרק אותה

טרם נכתב.

"פצצה", עמ' 29.

שם הקובץ "אני עיירת פיתוח" מנתב את הקורא למיספר שירים המתארים את האפרוריות של עיר פריפרית, בעיקר עפולה, אבל גם ירוחם, פתח תקווה, אילת. אינני בטוח שנכון לכנות את כל העיירות האלו בשם "עיירות פיתוח", ובוודאי יש לכל אחת מהן חן משל עצמה. בשנים 1957-1953 אני למדתי בביה"ס התיכון המחוזי בעפולה, ואני מעיד על עצמי שמאוד אהבתי אותה, את הקולנוע הקיצי, את שדרת הוושינגטוניה שבמרכז ואת שכונת הפועלים, שליד כל בית הייתה גינה קטנה. אבל עם תחושות לא מתווכחים.

המשורר שלנו משווה עצמו לעיירת פיתוח, שנכבים בה האורות אחרי שמונה בערב ("פריפריה", עמ' 10); ובשיר "סינדרום עפולה" (עמ' 11) הוא מייחל, כדלקמן: "כאן ארצה שתזכרי אותי. / לא נבדל ולא יהיר. / אוהב ונאהב. / שווה בין שווים."

על אפרוריות העיירה, ועל תחושת השקיעה בה ראו בשירים "החיזיון של ראסטי ג'יימס" (עמ' 25) ו"יאיר פניו" (עמ' 33).

בשל הנטייה הבלשית שבי בקריאת שירה, אני מבקש תמיד להתחקות אחרי רמזים המצביעים על עולמו התרבותי של הכותב, שהרי אף אם לא נודה – כולנו ניזונים מיצירתם וחוכמתם של אלה שקדמו לנו. בקובץ שלפנינו נמצא התייחסות ישירה ועקיפה אל אישים כמו אבות ישורון (עמ' 21), יעקב שבתאי (עמ' 22), רוני סומק (עמ' 23), הסרט "ראסטי ג'יימס" (עמ' 25), האקדוחן מהמערבונים ביל היקוק הפראי (עמ' 53), דיוויד בואי ובוב דילן (עמ' 51), הזמרת הלבנונית פיירוז (עמ' 60), הלהקה הבריטית "סמית'ס" (הגיעה לעפולה!, עמ' 62), השיר "עולם חדש מופלא" (עמ' 18) מרמז על הדיסטופיה של האלדוס האקסלי, השיר "פתח-תקווה, שיר אהבה" (עמ' 15) מרמז לאימרה הרוסית: "אין נשים מכוערות – יש מעט מדיי וודקה."

אגב וודקה, יש בקובץ טרילוגיה המתארת את האודיסיאה בחלל שזוג אוהבים חווים בעקבות מפגש עם האלכוהול ("לא יורד גשם", "גאות ושפל", "שמיים וארץ", עמ' 52-48).

יש לא מעט נושאים מרתקים שהקובץ הזה שופע מהם, ואשר תקצר ידה של רצנזיה להקיף הכול. אזכיר עוד עניין אחד: מאז שהגיעו החלוצים הראשונים אל המולדת שנזנחה 1800 שנה – לא היתה אפילו שנה אחת בלי מאורעות, בלי טרור, בלי מלחמות, ועל אנומאליה הזאת כותב המשורר שלנו בשיר "זה זמן מלחמה" (עמ' 31):

אדם נולד כאן תמיד

לפני או אחרי מלחמה.

אני ב-1975

שנתיים אחרי יום כיפור

שמונה אחרי ששת הימים

שש לפני לבנון (הראשונה).

אוהב השירה ימצא בקובץ שלפנינו היגדים פואטיים מקוריים, שמאחוריהם מנעד תרבותי רחב, חכמת חיים וחדירה עמוקה אל נבכי הנפש.

משה גרנות