על ספרו של גדי לופו
"הילד מעכו – סיפורים אישיים"
צבעונים 2021, 364 עמ'
הרושם שמשאיר "הילד מעכו" הוא שהדובר, גדי לופו, הוא ביש גדא בכל תחום שאפשר להעלות על הדעת: הוא אמנם התגלה כגאון בהיותו בכיתה ה', כאשר קרא ספרי היסטוריה המיועדים לכיתה י"ב, ובלע ספרים וערכים אנציקלופדיים, אבל הגאונות הזאת פגה מיד אחר כך, והוא פיגר בלימודים עד כי בכיתה י"א נשאר כיתה. הוא נרשם ללימודי היסטוריה באוניברסיטת חיפה, אך הוא התקשה להתמודד עם חומר הלימוד, ולא הצליח להתמודד עם דרישת הסף באנגלית ובלטינית, שפת חובה למי שמבקש ללמוד את דברי ימי רומי. לימודי התואר הראשון נמשכים תשע שנים עם הפסקה באמצע בעקבות אכזבה מאהבה (על כך בהמשך), הגם שלבסוף הוא מסיים בהצטיינות.
הטירונות עוברת עליו כסיוט מתמשך, גם משום הכושר הגופני הלקוי שלו, וגם משום שהמפקדים נטפלים אליו ומטרטרים אותו בסדיזם. הוא מוריד לעצמו את הפרופיל מ-97 (קרבי) ל-56 (סעיף נפשי). הקב"נית סבורה שהוא צריך להיות מאושפז בבית חולים לחולי נפש, אלא שהפסיכיאטר מאבחן אותו כשפוי. הוא עובר קורס לאפסנאים ומשובץ באפסנאי בקורס קצינים שבמצפה רמון. שם הוא זוכה להערכה, אלא שגם שם יש רס"ן אלים שמביא את גדי לכדי דמעות. אגב הבכי והדמעות מלווים את גדי לאורך כל הספר, דמעות הזולגות מעיניו כשמתעללים בו, כשהוא חווה אכזבות מאהבה, והכנות הזאת להודות בתכונה שאינה נחשבת לגברית, ועוד במסגרת הקשוחה של הצבא, ראויה לדעתי לכל שבח.
הזכרתי את האכזבות מהאהבה, ובכן בספר הזה אני מניתי 19 אכזבות כאלו. גדי מאוהב בכל נערה/אישה יפה שהוא פוגש במהלך חייו, וכמעט כולן מוכנות לצאת עימו קצת, ולבסוף לוותר על חיזוריו הכרוכים במתנות, בפרחים ובשירי אהבה. על הרוב מסתבר שלצעירות האלו יש חברים. אזכיר אחדות מהן: הג'ינג'ית שדומה לאן שרלי מ"האסופית", חובשת בצבא שמטפלת בבועות המוגלתיות בכפות הרגליים שלו, נערה ממושקפת המבקשת עזרה בטריגונומטריה, אחותו של נדב כרמי שנפל בלבנון, מד"סית א' (שליטפה את ירכו בנסיעה, והוא לא ידע איך להגיב), מד"סית ב', מד"סית ג', עתודאית בת 18, מ' המעשנת, בת הספרן, ק' בת ה-18, נ' החברה של ק' (גדי לא ידע על הקשר), שנפגש איתה בדואר, נערה אמריקאית, חגית מתוכנית רדיו, נערה מרמת גן ש"הבריזה" לו בפגישה, נערה יפה בקו 24, שסירבה שיישב על-ידה, קיבוצניקית רפתנית, עימה התקשר טלפונית כשהיא שהתה בחו"ל. היתה רק צעירה אחת שהיתה מוכנה להתחתן עימו מייד, הלא היא דבורית הדתייה, שהוא נרתע ממנה.
גדי לופו גר אצל הוריו עד גיל שלושים, ועל הרוב גם חי על חשבונם, וכשהוא מצליח לפרנס את עצמו – הוא בסך הכול פקיד אשנבאי בדואר.
ואני באמת תמה על ההלקאה העצמית הזאת של גדי לופו – כי הוא בחייו רחוק מאוד מהביש גדא, שמצטייר בספר שלפנינו: קודם כול הוא נשוי לאישה שבוודאי "מכניסה לכיס הקטן" את כל הצעירות שלפי הספר הן סירבו לחיזוריו – אשתו היא עכסה נייגר, בעלת תואר דוקטור לביולוגיה. לזוג יש שני ילדים, נוגה וזוהר. גדי לופו עצמו הוא משורר מאוד מוערך שספג השראה מההיסטוריה הקלאסית העברית, היוונית והרומית. הוא פירסם 13 ספרי שירה, שזכו לתהודה, ורומן היסטורי – ועל כל זה אין כמעט זכר בספר שלפנינו. נדמה לי כי שלוש פעמים בלבד מוזכרים בספר שירים שכתב למחוזרות שלו, ופעם אחת, לפני סוף הספר, מוזכרת אשתו, באירוע טראומטי שאירע לו בשהותם במלון (עמ' 354 ואילך). הוא לא טורח להזכיר איך פגש אותה, ואיך נאותה להיות רעייתו, ואפילו את שמה אינו מזכיר. הרושם שלי הוא שנוח לו יותר לתאר כישלונות מאשר הצלחות.
יש בספר קטעים יפיפיים, ואלה מרוכזים בעיקר בתיאור אירועי הילדות. את הילדות, הוא אמר, צריך לזכור כדי לא לאבד חלומות. אנחנו פוגשים את משפחתה של האם, שעלתה עם הוריה, שש אחיותיה ושני אחיה מאלכסנדריה, וכמעט כולם התחתנו עם אשכנזים. מצד אבא, ניצול שואה שעלה מרומניה, נותר סבא שאינו יודע עברית, ואשתו השנייה, כי הראשונה נפטרה כאשר בנה, אביו של גדי, היה רק בן שבע.
יש תחושה שקיבוץ הגלויות, דווקא בתקופה שהרוב לא הצליחו להתערות בארץ, ולא ממש למדו את השפה – דווקא אז היתה הרמוניה בין העדות, וגם בין יהודים לערבים בעיר המעורבת עכו, ורק כאשר שני מחבלים מתאבדים נספים ב"תאונת עבודה", ופיצוץ עז מרעיד את העיר, רק אז מחליטים לעשות שפטים בערבים, מה שנמנע על ידי המשטרה. הילד גדי מתרשם עמוקות מסרטים כמו "שמשון" המצביע על כך שהאהבה הופכת את הגבר לעיוור.
תיאור האהבה הגדולה של גדי לאימו מפעים לב, ואהבה זאת מתבטאת גם ביפי הכתיבה. הרי טעימה: "אני נטלתי את ידך הקמוטה מזקנה, את ידך הכמושה, הכהה, הכחושה, והלכתי איתה לאורך הקווים של כף ידך, שואל על החיים, על חייך ההולכים ואוזלים, כמו המים ההם הכחולים תחת שמי התכלת העזה. ימים נפלו בתוכי, ולא ידעתי איך לדבר איתם, איך לדבר איתך, ונפלה בך שתיקה, שתיקת עולמים." (עמ' 19, וראו עמ' 54-52).
הילדות של גדי היתה באמת מאושרת: הוא קורא בהנאה אגדות שמסתיימות בסוף טוב, מבלה הרבה בבתי קולנוע, כשהוא נרדם על ברכי אימו, המשפחה מטיילת בשבתות בכל פינות הארץ. וכל אגדה (אגדות האחים גרים), ציור (למשל, "החירות מובילה את העם" של אז'ן דלקרואה, שם מריאן חשופת החזה מובילה לוחמים עם דגל ורובה), סרט (למשל, "שלגי קילימנג'רו" ו"נוטינג היל"), ספר (למשל "האסופית" של ל. מ. מונטגומרי) מנתבים את מחשבותיו לכך שהייעוד של הגבר הוא להעריץ את האישה.
הוריו של גדי הם הורים משקיעים: אימא עוברת איתו בכל חנויות התחפושות בעכו, ואחר כך בנהריה, ולבסוף נענית לבקשתו לתפור אצל תופרת תחפושת של השודד הנוצץ פרנסיס דרייק. אימא מסיירת איתו בכל חנויות התכשיטים לחפש תכשיט בצורת סמל הפלמ"ח. כשהמורה למלאכה מסרב לתת לגדי דגמים לעבודה עצמית בחופש, הוא מצליח לגרום לאימו לבקש להשתחרר מהעבודה שבבית החולים לחולי נפש, כדי שתשכנע את המורה העקשן. ההורים נענים לבקשתו לא לקנות דירה ליד קולנוע "גן עדן", כי שם מסתובבים פושטקים המתנכלים לו. הם מבטלים את החוזה וקונים דירה בקריית ביאליק.
גן העדן של הילדות הולך ומתפוגג: בעקבות הסרט "לופו" של יהודה ברקן, שם הושר השיר "לופו מלך הכביש", ילדי בית הספר מתקלסים בגדי, וההורים מחליטים להעביר אותו לבית ספר אחר. נודע לו מפיו של בן-ציון חברו שכל בני האדם – גורלם למות. הוא נוכח לדעת שציפור מתה כשנמנע ממנה החופש. הוא נוכח בתאונות בהן נהרג כלב, ובתאונה אחרת רוכב אופניים. נתקל ברוע סתמי: חוטפים ממנו כדור שקיבל במתנה, וגונבים את המושב מהאופניים שהוריו קנו לו. וכן, הוריו האהובים מכים אותו לעיתים – אבא בחגורה, ואימא בכפכף.
הזכרתי לעיל שגדי לופו לא מזכיר את שמה של אשתו, ולא איך הכיר אותה ונישא לה. מוזר בעיניי שהוא איננו מזכיר כמעט את אחיו: על יורם הוא כותב שנישא לפניו, ולא כתוב עם מי, ועל שלמה האח הקטן נכתב שנפצע בלבנון, וכל המשפחה באה לבקר את הפצוע בבית החולים בצפת – זה הכול! כשהוא מתאר בפרוטרוט את מאורעות חייו (למשל, לנושא הפרופיל הצבאי הוא מקדיש 16 עמודים: עמ' 240-230, 255-250!), ודווקא על עלילות שני אחיו הוא חולף ביעף.
הספר מושך לקרוא בו, והכישלונות המפורטים בו אינם פוגמים במשיכה זאת. כידוע, מחבר שמהלל את הצלחותיו – יכול דווקא לדחות את הקורא. טבעה של הרצנזיה שהיא רק מרמזת על מה שהקורא עשוי לפגוש בספר הנדון, אך לא אצא ידי חובה אם לא אביא אחד הקטעים הפיוטיים (מני רבים, גדי לופו הרי משורר) שבספר:
"היורה היה מתחיל לרדת. טעם האדמה עלה בפי ובאפי בחוזקה. טעם משכר של עפר מלווה בטיפות מים גדולות שנפלו כמו פנינים על צווארי. הייתי מאושר. הכול היה כמו חלום. הכול היה שלי, גם מלכות החצבים האבודה." (עמ' 148).
משה גרנות