על הספר "הרברט סמואל ומדיניות העלייה, הגישה הבריטית, הציונית והפלסטינית"
מאת משה מוסק
סטימצקי 2019, 208 עמ'
הקורא בספר של ד"ר משה מוסק מגיע למסקנה שאמנם היו גישות שונות בתוך התנועה הציונית באשר לעלייה לארץ ישראל עם סיום הממשל הצבאי והכניסה לתוקף של המנדט הבריטי, היו גישות שונות לגבי הנושא גם בממשלה הבריטית עצמה (למשל, בין משרד החוץ למשרד המושבות), וגם במוסדות השלטון המקומי בארץ. אבל אצל הפלסטינים [אהוד: לא היו אז "פלסטינים". היו רק ערביי ארץ-ישראל או ערביי פלשתיין באנגלית] היתה רק גישה אחת: שלילה מוחלטת של הציונות ועליית היהודים לארץ.
הספר מתאר מבוכה גדולה הן אצל הבריטים והן בהנהלות הציוניות בארץ ובלונדון. מצד אחד – הצהרת בלפור גרמה למחויבות של בריטניה להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, אך מצד שני – הממשל הבריטי נאלץ להתחשב באוכלוסייה הערבית שכללה את הרוב המוחלט של תושבי הארץ. מבוכה גם אצל ההנהלות הציוניות מאחר שלמרות ההיתר לעלייה מטעם הממשלה הבריטית, המצב הכלכלי הקשה בארץ, וחסרון הממון הנחוץ לקליטת העולים, אילצו את המנגנון הציוני למתן את העלייה, ולפעמים אפילו לבקש להשעותה.
מן המפורסמות הוא שחיים ויצמן היה בין היוזמים והשתדלנים כי הצהרת בלפור תצא מן הכוח אל הפועל, אבל מסתבר שוויצמן החל את ההשתדלנות המוצלחת שלו לרעיון הציוני כבר בשנת 1914 אצל ראש ממשלת בריטניה אסקויית' ואצל שר החוץ גריי. כשהסתיים הממשל הצבאי על ארץ ישראל (1920) קבעו ראש הממשלה לויד ג'ורג' ושר החוץ קרזון, מתוך אהדה לשאיפות הלאומיות של היהודים, כי בראש הממשל האזרחי בארץ יהיה הרברט סמואל, יהודי ציוני, ששימש בעברו כשר מטעם המפלגה הליברלית.
התנועה הציונית והאוכלוסייה היהודית בארץ הביעו שמחה והתלהבות מהבחירה המוצלחת של הנציב. אלא שההתלהבות ארכה כשנה, במאי 1921 פרצו מאורעות תרפ"א, בהם נרצחו עשרות יהודים, בעיקר במרכז העולים ביפו ("בית החלוץ"), מאורעות שהתפשטו לכיוון אבו-כביר, שם נרצחו ברנר וחבריו, וכן התפשטו למושבות פתח-תקווה וחדרה. אירועי דמים אלה שינו את דעתו של הרברט סמואל לגבי הפרשנות להצהרת בלפור ולגבי הצורך לשכך את זעם הערבים על עצם האהדה של הממשל הבריטי כלפי השאיפות הלאומיות של היהודים.
בנאום שנשא הרברט סמואל ב-3.6.1921, כלומר, זמן קצר אחרי מאורעות תרפ"א, יש גישה פייסנית כלפי הערבים, הוא מרגיע אותם שאין לבריטניה כוונה לייסד ממשלה יהודית בארץ ישראל, וההגירה היהודית תרוסן בהתאם לאינטרס של האוכלוסייה המקומית ולפי אפשרויות התעסוקה, וכן ביטול ההסמכה שניתנה להסתדרות הציונית לתת חסות לעלייה. הגישה הזאת של הרברט סמואל התאימה גם לדעת הקהל בבריטניה שעיינה את הציונות.
ברור שהשינוי הדרסטי המשתמע מנאום זה כירסם בבסיסה של ההצהרה, וגרם לציונים לראות בנציב היהודי – בוגד. כאן נכנס ויצמן לתמונה, ובפגישה בביתו של הלורד בלפור, בה נכחו ראש הממשלה לויד ג'ורג' ושר המושבות וינסטון צ'רצ'יל, הבהיר ויצמן כי הנאום של סמואל הוא ניגוד מוחלט להצהרת בלפור, וכי תמיכת בריטניה ברעיון הציוני תועיל לה גם בדעת שלטונות ארצות הברית.
בתקופה הזאת (אוגוסט 1921) נוסחו 7 קטגוריות של מועמדים לעלייה – על פי פרופיל כלכלי. וב-1922 נקבעה שיטת המכסות בכל רבעון של השנה. הדרישה הבריטית שקיבלה את הסכמתה של ההנהלה הציונית היתה שהמועמד לעלייה צריך להיות בריא בגופו ובנפשו, שפרנסתו תהיה מובטחת (הוכחה על הון מינימלי של 500 לי"ש), ושלא תהיה סכנה ממנו מבחינה פוליטית – בלשון פחות מכובסת – שלא יהיה קומוניסט.
הספר של משה מוסק מתאר את השפעתו הרבה של ויצמן על הממשל הבריטי. ב-14.6.1921 נושא צ'רצ'יל נאום בפרלמנט, בו הוא אמנם מצדד בהגירה זהירה, אבל שולל את דרישות המשלחת הערבית (ביטול ההגירה היהודית וביטול רעיון הבית הלאומי). הערבים מסרבים להתפשר, וגם מסרבים לפגישת הבהרה עם ויצמן. בפגישת צ'רצ'יל עם המשלחת הערבית הוא מבהיר להם כי הדרישות שלהם אינן ראויות אפילו לדיון. אבל בכל זאת, בעקבות דרישת ראש המשלחת הערבית, מוסא כאזים אל-חוסייני, לשנות את הצהרת בלפור, באמת מוצע נוסח אחר (נוסח שאקבורו), אבל גם לכך הערבים אינם מסכימים.
ביולי 1922 מאושר "הספר הלבן" בפרלמנט הבריטי, מסמך המגביל את העלייה (לפי היכולת הכלכלית של הארץ), ומצהיר שאמנם יש ליהודים קשר היסטורי לארץ ישראל, אבל לא כל הארץ תהיה הבית הלאומי היהודי. מסתבר שגם את נוסח "הספר הלבן" הערבים דוחים. בהמשך ניווכח לכך שהסירוב המתמיד של הערבים לכל הצעה בריטית גרמה לכך שפשוט חדלו להתחשב בהם.
הנציבות מבקשת להקים ממשל ייצוגי במתכונת מוגבלת בארץ ישראל, ולשם כך מקיימים מפקד אוכלוסין. למפקד אין התנגדות להנהגה הערבית, אבל את הבחירות שקוימו לאחר מכן – ההנהגה הערבית מחרימה (רק 18 אחוזים מהערבים השתתפו בבחירות, לעומת 50 אחוזים מהיהודים).
הספר שלנו מתאר בפירוט רב את הלבטים של ממשלת בריטניה בכל הנוגע להגירת היהודים לארץ: מי ימיין את הרשאים לעלות? מי יטפל במהגרים בארץ המוצא – הקונסולים או המפקחים? מי יממן את המפקחים – ההסתדרות הציונית, הממשלה הבריטית, האם הכסף שייגבה עבור האשרות? מה יהיה הנוהג לגבי "תלויים" במפרנס? איך תתייחס הרשות לטענת "הארוסות", שהייתה פתח לזיופים שהטרידו לא רק את הבריטים, אלא גם את הציונים שחששו לירידת קרנם בעיני השלטונות.
לבסוף גובשה פקודת הגירה (ספטמבר 1925), בה נקבע כי ההגירה תהיה בסמכות משרד המושבות בשיתוף עם ההנהלה הציונית. טיוטת פקודה זאת הוצגה בשלב ראשון להנהלה הציונית בלונדון, ורק אחר כך להרברט סמואל, שבינתיים סיים את תפקידו כנציב העליון.
הספר של משה מוסק מזכיר גם שחקני משנה, וביניהם מוריס, שעמד בראש "חטיבת הרישיונות", ששינה את שמה ל"חטיבת העבודה". למוריס היתה מחשבה עצמאית, ואת הצעותיו האוהדות לציונות שלח ישירות לממשלה הבריטית, וזאת הסיבה שסמואל חתר לפטרו, ובמקומו למנות את היהודי הצייתן לשלטונות, אלברט חיימסון. למותר לציין שהערבים לא הסכימו שאת הנושא האקוטי עבורם – הגירת היהודים – ינהל יהודי.
מרתקים בספר שלפנינו תיאורי הזרמים השונים בתנועה הציונית ביחס לשאלת ההגירה: בקונגרס הציוני ה-12 (ספטמבר 1921) מתגבשות שתי גישות – של המינימליסטים, בעיקר צירי מרכז ומערב אירופה, שסברו כי על ההנהגה הציונית לשתף פעולה עם החלטות הממשלה הבריטית, למרות ההגבלות בעלייה, ולעומתם – המקסימליסטים, בעיקר צירי מזרח אירופה שדגלו במאבק למען עלייה חופשית. מצדדים בגישה המינימליסטית היו גם ראשי ההנהלה הציונית בירושלים: ד"ר אידר וד"ר רופין, שסברו כי צריך לשתף פעולה עם התקנות הבריטיות, כי הארץ אינה מסוגלת לקלוט עלייה המונית. הם סברו שיש להפסיק זמנית את העלייה בשל האבטלה הגואה. המיון הראשוני אמנם ייעשה על ידי המשרדים הציוניים, אך באשר למכסות צריך לציית לתקנות ההגירה. בין המקסימליסטים מזכיר הספר את מנחם אוסישקין, פרופ' הרמן פיק ויוסף שפרינצק.
בשנת 1923 נרשמת שיא האבטלה בארץ, גורם עיקרי לירידה. הסטטיסטיקה המובאת בספרנו מצביעה על כך שמיספר היורדים גבוה כמעט כמו מיספר העולים. בתקופה זאת ארץ ישראל איננה יעד אטרקטיבי ליהודים, רק חמישית מהמהגרים מתנתבים לארץ ישראל – השאר לאמריקה ולמערב אירופה. ההליך המסורבל של בירוקרטיית האישורים (סרטיפקטים) במרכזים באירופה, היחס המשפיל בנמל מטעם המשטרה ופקידי ההגירה, והידיעות על המצב הכלכלי הקשה בארץ – גרמו להאטת העלייה, ואף להפסקתה. ההנהלה הציונית נאלצה להשתדל אצל השלטונות שתונהג עלייה סלקטיבית, ואף להגביל אותה. מעניין שוויצמן סירב להצעה של צ'רצ'יל, שר המושבות, לקבל אחריות מלאה על העלייה – מוטב שהטענות יופנו לשלטונות הבריטיים במקרה שיהיה צורך בצמצום העלייה, או בהגבלתה.
העלייה הרביעית (1931-1924), שבחלקה היתה מורכבת מבעלי ממון, היטיבה את המצב הכלכלי בארץ, אבל עדיין היו בשנים 1926-1925 אלפי מובטלים, ואלפים רבים ירדו מהארץ.
הספר מצביע על כך שלמרות טענות התנועה הציונית כלפי הממשל הבריטי על הגבלות העלייה, הממסד הציוני ממילא לא היה מסוגל להתמודד עם עלייה חופשית, כפי שאוסישקין ושפרינצק נאבקו למענה. ההנהלה הציונית הסכימה בחשאי להגבלות כדי שלא תיווצר קטסטרופה כלכלית בעטייה של עלייה המונית.
הספר שלנו מתבסס על עבודת הדוקטור של משה מוסק, אשר פורסמה לראשונה כספר באנגלית (1978), ועל כן הוא מצויד באפאראט מוקפד – חלוקה לפרקים, הערות לכל פרק וסדרת תעודות בנספחים, תעודות שעליהן הסתמך הספר. ניתן ללמוד מהספר על תפקידו המכריע של ויצמן בתקופה סוערת זאת, על ירידת מעמדו של הרברט סמואל אחרי הנאום ב-3.9.1921, ולא רק בעיני ההנהלה הציונית, וכן על חשיפת האמת לגבי הגבלות העלייה בשנים הראשונות של המנדט הבריטי. יש לי רק טענה אחת למחבר: הוא מכנה את ערביי ארץ ישראל בשם "פלסטינים", והרי בתקופת המנדט כל התושבים היו "פלסטינים", ולא רק הערבים.
משה גרנות