ב-1 בפברואר 1967, התפרסם בביטאון איחוד הקבוצות והקיבוצים "איגרת לחברים" מכתב למערכת של חבר קיבוץ מעיין ברוך מייק לבנה, בעקבות עוד אחת מההפגזות על הקיבוץ מהגולן, שהיה תחת הכיבוש הסורי, תחת הכותרת "הרהורים אישיים בעקבות הפגזה." להלן קטעים מהמאמר:

"טוב לחיות במעין ברוך.
לא משום כך אנו חיים פה. לא בגלל זה באנו הנה. אבל כיום טוב לנו כאן.
באנו מפני שהאמנו שחשוב לחיות כאן, וידענו כי יפה וצודק לחיות כך. אנו מאמינים ביתרונו של אורח החיים שלנו. למרות שעברנו כבר את גיל הנעורים והתמימות.
טוב לנו כי בנינו, בידינו ובמאמצינו, בית כפי שרצינו.
באחרונה נמצא מי שדואג להזכיר לנו, כי אכן עדיין חשובה ישיבתנו כאן: צליפות, הפגזות, מיקוש, פגיעה באדם ובציוד. התלם האחרון שחורש הטרקטור שלנו הוא הגבול למעשה. דונם אחד שלא נחרוש – הוא דונם אחד פחות למדינת ישראל.
איננו עושים זאת למען הכבוד הגדול שבתפקיד שאנו ממלאים. גם לא למען הערכה. גם לא למען תשלום.
אבל אנחנו רוצים שיתייחסו אלינו בכבוד! ונעים יהיה לנו להרגיש שמעריכים את פועלנו! והיינו רוצים לקבל תשלום הוגן על עבודתנו ומאמצינו! ומאמינים אנו כי מגיע לנו לקבל תנאים, בהם יוכל עמל כפינו לפרנס אותנו בכבוד.
שהרי יש לנו גם קשיים חומריים:
במשך 8 החודשים האחרונים הושמדו 3 טרקטורים שלנו וציוד רב על ידי הסורים. אמנם יש פיצוי על כך, אך הפיצוי אינו מלא (מדוע?). כן נגרם נזק עקיף רב שאין למדדו, ולכן אין גם אפשרות לתבוע פיצוי עבורו. למשל, אם בעיצומה של התקפת מזיקים קשה יש לדחות את הריסוס מסיבות ביטחוניות לארבעה ימים; או אם נדחית הזריעה; או אם הקטיף מופסק לכמה ימים. ... במשך 18 השנים האחרונות אנו מקדישים אחוז ניכר מכוח העבודה המצומצם שלנו לשמירה ולצרכי ביטחון. והפיצוי הוא חלקי בלבד.
מיקומה של מעין ברוך נקבע מתוך שיקולים ביטחוניים. בתכנון החקלאי של מעין ברוך נעשו על ידי המוסדות המיישבים משגים, שהיום הכול מכירים בהם...
... נמשיך לחיות כאן למרות כל זאת, ואולי זה מקור חולשתנו. איננו מתנים שום תנאי עם 'מישהו' מחוצה לנו. אנו חיים כאן לא 'על תנאי'. ובכל זאת כועסים אנו כשאיננו זוכים לתנאים מתאימים כדי להתקיים."

מה שמייחד את המכתב, הוא השילוב של ביקורת ותביעות צודקות, עם אמונה יוקדת וחד משמעית בצדקת הדרך, ומתוכו השורה התחתונה – איננו חיים כאן על תנאי.
ארבעה חודשים ותשעה ימים לאחר פרסום המאמר שוחרר הגולן והוסר הסיוט מעל מעיין ברוך ושאר יישובי עמק החולה ועמק הירדן. מרגע שחרור הגולן, היה מייק לבנה מהבולטים שבאוהבי הגולן. הוא עסק בחקר הגולן – חקר רב-תחומי, הן חקר הטבע והן חקר ההיסטוריה והארכיאולוגיה בגולן, הוא כתב ספרים על הגולן, הוא הדריך אינספור טיולים ברחבי הגולן והוא היה ידיד אוהב של יישובי הגולן ושותף לכל המאבקים על הגולן. ב-25 באפריל 2011, שביעי של פסח תשע"א, הלך מייק לעולמו.
מיכה לבנה, שהכל הכירו אותו בכינויו מייק, נולד ב-1932 בגרמניה. הוא היה חבר מעיין ברוך, טייל, מדריך ומורה, חוקר, אוטודידקט, מראשי החוקרים של הגולן והחרמון, מראשי החברה להגנת הטבע, מי שערך במשך שנים את ביטאון החברה "טבע וארץ", כתב וערך ספרים רבים בנושאי ידיעת הארץ.
שנה לפני מותו, הוענק למייק עיטור יקיר הגליל. לכבוד האירוע פרסמתי מאמרים לכבודו ב"שישי בגולן" וב"על הצפון" – "יקיר הגולן והגליל" ו"בא מאהבת ארץ ישראל" (בהתאמה).
להלן קטעים מתוך אותם מאמרים:

"... באחת הקדנציות שלי כמרכז התרבות של אורטל, הקמתי חוג טיולים בהדרכתו של מייק לבנה. במשך שנה, אחת לחודש, יצאנו, קבוצת משפחות, לטייל עם מייק.
היה בטיול עם מייק משהו שונה מטיולים עם מדריכים אחרים. כל הטיולים היו באזור. כל הטיולים היו קצרים מאוד. לא גמאנו מרחקים, המדריך לא רץ קדימה, והמשקיענים שרצו לשמוע את המדריך ולא להפסיד אף מילה, לא נדרשו לדלג בצעדי מחול כפולים. ההיפך הוא הנכון – מי שרצה לשמוע כל מילה מפיו של מייק, נדרש ללכת לאט יותר, לעצור עמו ליד כל פרח וכל חרק, ולהאזין להסבריו.
מייק אינו מדריך השם עצמו במרכז, אינו קורן מכריזמה, אינו מרים את קולו כדי שיהיה ברור מי המדריך, אינו מספר בדיחות. ההיפך הוא הנכון – הוא מדבר בשקט, מסביר בידענות ומציב במרכז את הידע שהוא מקנה למטיילים.
והעיקר הוא הידע. מייק הוא אנציקלופדיה מהלכת. בימינו, ימי התפוצצות המידע, אין מקום לאנציקלופדיסטים – האנשים שנשאו ידע רב תחומי מקיף עולם. אין אפשרות להיות אנציקלופדיסט, במובן המסורתי של המילה. היום מקובלים יותר המתמחים – הבקיאים, מתמצאים ומתמקצעים בתחום ידע אחד, וכמובן רצוי שיהיו בעלי אופקים רחבים וידע בסיסי בתחומי עניין נוספים.
מייק ממזג את ההתמחות עם האנציקלופדיסטיות באמצעות תחום התמחותו – ארץ ישראל. במקום להתמחות בתחום ידע ספיציפי, מייק מתמחה במרחב גיאוגרפי ספציפי, אך התמחותו באותו מרחב היא אנציקלופדיסטית. וכך, לטייל בא"י עם מייק, זה כמו לטייל עם סוללת מומחים. כמומחה לא"י מייק הוא שילוב של היסטוריון, ארכיאולוג, גיאוגרף, בוטניקאי, זואולוג, אנתרופולוג וחוקר מקרא כאחד. לכן, טיול בהדרכתו הוא חוויה אינטלקטואלית רב תחומית.
אני חש אי נוחות מסוימת, בהצגה הכמו-אקדמית של מייק ושל הטיולים בהדרכתו, כיוון שיש בהדרכתו הרבה מעבר להעברת ידע. עזריה אלון מכנה זאת 'הכישרון לא"י'. מדובר בידיעת הארץ שבאה מאהבת הארץ.
מייק בא מאהבה – מאהבת א"י. האהבה מוחשית בכל מילה היוצאת מפיו בעת שהוא מדריך. והאהבה הזו מידבקת. וכך משלב מייק את ידיעת א"י ואהבת א"י עם האהבת א"י – הוא מאהיב את א"י על תלמידיו ועל המטיילים עמו, כמו גם על קוראי ספריו.
... הגולן הינו מרכיב חשוב בעשייתו של מייק – בהדרכה ובמחקר. ב-1987 פרסם מייק את ספרו 'הגולן – 20 שנה ועוד 2000'. כדרכו, ספרו הוא רב תחומי; מחקר על אודות תא שטח מסוים, המקיף תחומי מחקר רבים. וכך יש בספר מידע רב על אודות הנוף והטבע, הצמחייה והגיאולוגיה, ההיסטוריה של הגולן מן התקופה הפרה-היסטורית ועד ימינו ותיאור ההתיישבות בגולן. הספר הוא מדעי, מחקרי, עמוס בנתונים ומידע רב לצד תמונות רבות. כדרכו של מייק, הספר ענייני מאוד, אפילו יבש במקצת – נותן מקום לעובדות ושם בצד את הרגשות וההתפעלות.
לאלה, לאהבת הגולן, נתן מייק ביטוי בהקדמה לספר, בה כתב, בין השאר: 'מזה 20 שנה יושבים אנו שוב בגולן. כמעט שכחנו כבר שכל זה היה פעם סגור בפנינו. השכלנו לבנות גשר איתן בינינו לבין אבותינו שחיו כאן לפני אלפיים שנה בגמלא, לפני 1,500 שנה בקצרין. טיפחנו קשר נפשי עמוק ומסועף כלפי אזור זה, קשר המתבסס על קשת רחבה של גורמים: ביטחוניים וכלכליים, היסטוריים ואסתטיים, סנטימנטליים ומדיניים. יצוין כי הספקנו לעשות כאן הרבה מאוד ב-20 שנים אלה. בכל תולדותיו לא היתה תקופה שהשפיעה על נופו של הגולן השפעה כה רב צדדית וששינתה אותו בצורה כה יסודית בזמן כה קצר. מוסדות רבים, ממלכתיים, ציבוריים ואחרים, קנו לעצמם את הזכות להיות שותפים במפעל אדירים זה, ולא כאן המקום למנותם. הגענו למצב נדיר, שבכל הקשת הרחבה של דעות השוררות בחברה הישראלית הדמוקרטית והמגוונת, אין כמעט חולק על כך שהגולן הוא כיום אזור ככל אחד מאזורי מדינת ישראל. כמו במקרים רבים אחרים... הרי תרומה גדולה להסכמה זו תרמה דווקא התנהגותם של אויבינו. ועתה דומה כאילו זינק האזור בשני עשורים אלה מימי הביניים אל העת החדשה. ... בשטח ההתיישבות הציונית נעשה רבות בגולן, והרוח החלוצית והגאווה האזורית המפעמות בלב מתיישבי הגולן מעוררות התפעמות ואף קנאה בתקופתנו הצינית. אך דווקא בנושא זה מלווה שביעות הרצון מן היש הרב, בתחושה קשה שלא השכלנו לעשות די, ונותרה עוד מלאכה רבה בעיבוי ההתיישבות הציונית בגולן ובביסוסה'.

גולת הכותרת של מחקרו של מייק הוא החרמון. בראיון לרגל זכייתו בעיטור, סיפר מייק: 'החרמון זה המקום שאני הכי אוהב. הוא מיוחד ואני מרבה לחטט בו ולהדביק אנשים בסיפורו. לאורך שנים ארוכות יכולנו רק להסתכל על החרמון ולא יכולנו ללכת אליו, להגיע, לגעת. כשהמקום נפתח בפנינו, הלכנו והתאכזבנו. אין יער, העצים נמוכים. היה מאוד מוזר. אבל אחרי שעברו כמה שנים, או שהתרגלנו, או שהעצים גדלו כי הפסיקו לכרות אותם. לפני 35 שנים התחלתי לבצע מחקר עצמאי בחרמון, שבו מדדתי את גובהם של כחמישים עצים שונים בחרמון. כעבור חמש שנים ביצעתי מדידה נוספת ומאז אני מנסה לקבל תמונת מצב של גדילת העצים והגורמים לה. רק השנה חזרתי לשם ואני הולך עם קבוצה של ידידים נאמנים לחפש את העצים האלה ולמדוד אותם. היה לי חשוב להוכיח את התיאוריה שלי, שלפיה עד הכיבוש הישראלי של החרמון העצים נאלצו לחיות במצב של תנאים לא טבעיים, במצב של דיכוי, כרתו אותם ולא אפשרו להם להתפתח. אני חושב שאני בדרך הנכונה להראות את זה.'

ליום הולדתו ה-77, כתב לו ידידו, המשורר איתמר פרת, חבר קיבוץ חצרים, את השיר 'האומרים בשבחו', שבו היה לפה למושאי מחקרו, יעדי טיוליו ומרחבי הדרכתו. בין השאר, הקדיש שני בתים לגולן ולחרמון:
"אמר החרמון: הוא שיחק לרגלַי / ואמרתי לו: בוא, אצבעוני. / והדרכתי אותו על מדרון ובולען / ושלל שלוגיות, זיכרונות של ניסן / עד קצווי ערפלים וגבולי האילן – / ובין סלע ופרח למד משעולַי / ועכשיו כבר חכם הוא כמוני. // אמר הגולן: ממרומים של אימה / על ביתו שבעמק צָפיתי. / אך רחקו הצבאות, וקול רעם חדל / ולקחתי אותו אל כל תל ומפל / ובַזֶלֶת הצמיחה לו קוץ ועלעל / עם גִלְגָל קדמונים, עם רוחות אדמה – / וגולן של שלום לוֹ הייתי."

מייק לבנה הוא יקיר הגליל. ראוי הגליל שמייק הוא יקירו. מייק הוא גם יקיר הגולן – אף שלא זכה להגדרה פורמאלית כזאת. ואולי הגיעה השעה גם להגדרה כזו?
בימים אלה אנו מציינים עשור למותו של מייק.
יהי זכרו ברוך!

2. צרור הערות 21.4.21
* נגמר לתמיד – בספרו "סיפור על אהבה וחושך" מספר עמוס עוז על שיחה עם אביו בליל כ"ט בנובמבר. אביו סיפר לו כיצד הותקף בידי בריונים אנטישמים בבית הספר שבו למד ואיך הם תקפו גם את אביו כשבא להתלונן והפשיטו אותו ממכנסיו. ואמר לו: "ודאי גם לך עוד יציקו לא פעם בריונים ברחוב או בבית הספר. ואולי הם יציקו לך דווקא מפני שאתה עוד עלול להיות קצת דומה לי. אבל מעכשיו, מרגע שתהיה לנו מדינה, מעכשיו לעולם לא יציקו לך בריונים רק מפני שאתה יהודי ומפני שהיהודים כך וכך. זה – לא. לעולם לא. הדבר הזה נגמר כאן. נגמר לתמיד."
איני רואה במדינת ישראל רק מגן ליהודים מפני בריונות אנטישמית. אני רואה בה את הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל, כפי שנכתב במגילת העצמאות. אבל אפילו את המינימום – הגנה על אזרחיה היהודים מפני בריונות אנטישמית, המדינה אינה יכולה לספק?

* האמת של הסכסוך – "מתנחלים הביתה"! זעקו מפגינים ערבים. זה לא היה בחברון ולא בשכם. זה היה ביפו. והמתנחלים בהם מדובר אינם יהודים בחברון אלא היהודים ביפו. ואם כאשר צועקים לנו "הביתה" בחברון אנחנו משלים את עצמנו ששולחים אותנו הביתה ליפו – כאשר צועקים לנו "הביתה" ביפו, ברור שהם מתכוונים לפולין, לגרמניה, למרוקו ולתימן. ועל כך, בדיוק על כך, נסוב הסכסוך הישראלי ערבי.

* למה הוא לא גינה – למה נתניהו לא גינה את ההתקפות האלימות של ערבים ביפו? כי הוא מתחנף לרע"ם שאליה הוא זוחל.
לא. איני חושב כך באמת. (אולי הוא גם גינה, אבל ממנו מצופה מעשה, לא גינוי). זה רק שיקוף של טענה שקרית ומרושעת כזו על סער, שמפיצים בתעלות הביבים תועמלנים עלובים ונחותים של תעשיית ההסתה והשקרים של נתניהו.
ציוץ של יועז הנדל: "המתקפות הלאומניות נגד יהודים בלבוש חרדי, בשבועות האחרונים, הן בושה למדינה ריבונית. תוצאה של ההזנחה הארוכה של תשתיות ביטחון הפנים וחוסר המשילות. המלך הוא עירום."

* הרשימה הגזענית המשותפת – אני מתנגד לממשלה שקיומה תלוי ברשימות אנטי ישראליות, השוללות את קיומה של ישראל. אני סבור שהדמוקרטיה הישראלית חסונה דיה כדי לסבול בפרלמנט שלה קולות כאלה. הסובלנות הזאת היא עדות לכך שישראל היא דמוקרטיה ליברלית פתוחה וחזקה. אולם ממשלה היא משהו אחר. בעוד הכנסת היא הייצוג למגוון הקולות בציבור, הקואליציה, מעצם טבעה, מייצגת הסכמה בין סיעות שמרכיבות את הממשלה. ההסכמה אינה אחידות. גם בקואליציה יש מגוון דעות. אבל יש מכנה משותף. המכנה המשותף הנמוך ביותר, הבסיסי ביותר, הוא קיומה של ישראל. מי שאינו תומך בכך, מוציא את עצמו מכל קונצנזוס אפשרי. כך שגם ממשלה השואפת להכיל בתוכה את מרבית הקולות בציבור, אינה יכולה לראות במתנגדי מדינת ישראל פרטנר אפשרי, ולו למו"מ על תמיכה מבחוץ.
לאחרונה נפוצה בשיח הפוליטי והציבורי בישראל המילה "חרמות". בועז ביסמוט, למשל, באולפן שישי האחרון, הציג את ה"חרמות" כבעיה המרכזית של הפוליטיקה הישראלית. אם רק תפסקנה ה"חרמות" ייפתר המשבר השלטוני. הוא חזר על המנטרה הזאת שוב ושוב ושוב, כתשובה לכל שאלה וכתגובה לכל אמירה.
זוהי אינפנטיליזציה של הפוליטיקה, כלומר הצגת התנגדות פוליטית לשותפות עם מפלגות כאיזה חרם של ילדים בכיתה על ילד אחר. הוא ביטל בכך את ההתנגדות לשותפות עם נתניהו, הנובעת משאלות על דרכה המוסרית והערכית של המדינה, והציג זאת כ"פסילה אישית". ככה סתם, "מחרימים" את אחד הילדים בכיתה.
וכך גם אלה שמציגים את ההתנגדות לקואליציה עם המשותפת ורע"ם כהתנגדות "לערבים" ולפיכך... גזענות. כלומר, מוחקים את התהום האידיאולוגית והפוליטית העמוקה, שאינה ניתנת לגישור, עם מפלגות פוליטיות, שיש להן אידיאולוגיה פוליטית, ומציגים זאת כ"חרם" על "הערבים".
אני מציע לתומכי השותפות הפוליטיות עם המפלגות הללו פשוט להקשיב להן, להקשיב לדוברים שלהן.
ביום שישי נערך ראיון במוסף "הארץ" עם עופר כסיף. כסיף נולד לאם יהודייה והוא יהודי כשר על פי כל מבחן הלכתי. עצם העובדה שהוא אחד הח"כים הבולטים ברשימה המשותפת, הגם שהוא יהודי אחד בתוך סיעה של שישה, מפריכה את אגדת ה"חרם" על "הערבים". וכדאי להקשיב לו הקשב היטב.
העילה לראיון היתה נזיפה של המראיין ניר גונטז' בכסיף, על כך שהוא התלונן במח"ש על אלימות שוטרים נגדו (אגב, אלימות מגונה, ללא קשר לעמדותיו). עצם ההליכה למח"ש, שהיא גוף של המדינה, היא חטא של לגיטימציה למוסד של המדינה. כסיף הצטדק ואמר "הם הזמינו אותי, ואני לא דוחה הזמנות אדיבות ומנומסות" ומיהר להתגולל במח"ש אותו כינה "מח"ש כחש".
הפיסקה החשובה ביותר בראיון, שאותה צריך לקרוא כל אזרח בישראל ובוודאי כל מי ששוקל קואליציה עם הרשימה המשותפת, היא תשובה לשאלה "אתה ציוני"?
וכך השיב כסיף: "לא. אני לא מסתיר ולא מגמגם. אני לא סתם לא-ציוני, אני אנטי ציוני. אני מתנגד לאידיאולוגיה ולפרקטיקה הציונית. אני טוען כמו חבריי, שזו פרקטיקה ואידיאולוגיה גזענית, שדוגלת בעליונות יהודית."
כסיף ציטט ביטוי של עמוס עוז, שגם אני מרבה לצטט (אני, בניגוד לכסיף, מתוך הזדהות עם הדברים), ש"הציונות היא שם משפחה", ובתוך המשפחה הציונית יש זרמים וגוונים שונים ויש מחלוקות בין הציונות הסוציאליסטית, הציונות הרוויזיוניסטית, הציונות הדתית וכו', אבל המשותף רב על המפריד. כסיף מסכים איתו, ופוסל את המשפחה הזאת על כל גווניה: "הציונות היא שם משפחה של עליונות יהודית. בין אם זו ציונות כזו או אחרת." במלחמתו בציונות טוען כסיף ש"הציונות, לא רק שהיא פושעת ונפשעת נגד העם הפלשתינאי, אלא שהיא גם נפשעת נגד היהודים... אנחנו רואים את הציונות כמנוגדת גם לאינטרס היהודי. הבעייה היא שהתביעה למונופול של הציונות קנתה לה אחיזה והגמוניה בישראל, גם במידה רבה של כוחנות ואלימות, ולכן קשה מאוד למצוא יהודים שהם באופן פעיל פועלים ומבקרים את הציונות. יש כאלה. אבל רק אלפים. הלוואי שהיו מיליונים."
אני רוצה להצביע בעיקר על שתי מילים בדבריו של כסיף. האחת היא "פרקטיקה". כסיף מדגיש פעמים אחדות בראיון, שהוא מתנגד לאידיאולוגיה הציונית ולפרקטיקה הציונית. האידיאולוגיה הציונית היא חתירה למדינה יהודית בארץ ישראל. הפרקטיקה היא קיומה של מדינת ישראל, המדינה שמגשימה את האידיאולוגיה. כסיף אינו מתנגד רק לאידיאולוגיה, אך משלים עם המציאות – אלא הוא שולל את הפרקטיקה, כלומר את עובדת קיומה של ישראל והוא חותר לכך שמיליוני יהודים יחשבו כמוהו ויפרקו את מדינת ישראל. לא בכדי, כאשר הוא נשאל "איך אתה חוגג את יום העצמאות" הוא השיב בפשטות: "אני לא חוגג."
המילה השניה היא "אנחנו". כסיף מקפיד להבהיר ששלילת הפרקטיקה הציונית, כלומר קיומה של ישראל, אינה עמדה פרטית שלו. זו הדעה "שלנו."
אגב, גונטז', מראיין שנוהג להתווכח בבוטות עם מרואייניו, לא השמיע בדל ציוץ של הסתייגות קלה מדברים אלה. את ההתנגחות עם המרואיין הוא שמר רק לנזיפה על ההליכה למח"ש.
בחלוף יומיים, התפרסם ב"הארץ" מאמר של גדעון לוי, תועמלן אנטי ישראלי ותומך מובהק ברשימה המשותפת (וגם מעריץ של נתניהו), תחת הכותרת "עופר כסיף – איש חשוב." ולמה חשוב? בפסקת הפתיחה של המאמר הוא מצטט את דבריו נגד הציונות ומעלה על נס בעיקר את הגדרתו העצמית כ"אנטי ציוני". למה? כי הציונות היא גזענות. "צריך שהגדרתו העצמית של כסיף תהדהד: חבר כנסת אנטי-ציוני. כזה שרואה בציונות תנועה גזענית... האומץ והיושר של כסיף להגיד: אם כך, אני נגד, כמו שכל דמוקרט מחויב להגיד."
איך אפשר להעלות על הדעת ממשלה ישראלית שקיומה תלוי ברצונם הרע של מי ששוללים מלכתחילה ובדיעבד את קיומה, ורואים בעצם קיומה גזענות?
האמת היא, שהגזען הוא מי ששולל את הציונות. הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי, והאידיאולוגיה שלה היא מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, במדינת לאום בארצו. זו זכות טבעית, המוקנית לכל עם ועם. מי ששולל עקרונית, מתוך השקפת עולם קוסמופוליטית, את עצם קיומם של לאומים ומדינות לאום, נוקט בעמדה שאני שולל אותה מכל וכל, אך היא לגיטימית. מי שתומך בזכות ההגדרה העצמית של העמים זולת העם היהודי הוא גזען אנטישמי. הרשימה המשותפת, אם כן, שעיקר האידיאולוגיה שלה היא שלילת קיומה של מדינת ישראל, היא מפלגה גזענית ואנטישמית. וכסיף הוא אנטישמי מהזן הנחות ביותר – אוטו-אנטישמי. לא בכדי, בראיון קודם במוסף "הארץ", לפני שנתיים, הוא הכחיש את עצם קיומו של עם יהודי.
חתירתה של מפלגה לשלטון היא מובנת ומוצדקת. מי שמאמין בדרך מסוימת, רוצה שהיא תהיה הדרך המובילה. חתירה לשלטון כן, אבל לא בכל מחיר. חיבור לרשימה אנטישמית – לא ולא. ואם אין די בנימוקים הערכיים האלה כדי להוריד את לפיד מן העץ של שותפות כזו, עליו להבין שהיא גם לא פרקטית. כסיף הבהיר זאת בבירור בראיון:
"מראש אני אומר לך שהסיעה לא תחליט ללכת עם מישהו כמו בנט למשל. אמרנו כל הזמן, ואנחנו אומרים עדיין, שהמאבק שלנו הוא לא רק נגד נתניהו האיש, אלא גם נגד המדיניות שלו. אם החלפנו אותו במישהו שלא שונה – מה השגנו בכך? הרי בנט, לדוגמה, לא שונה מנתניהו במדיניות שלו. הוא ימשיך בקו הפשיסטי והגזעני והאולטרה קפיטליסטי. איך אנחנו יכולים לתת לזה יד? אין מצב!"

* חד הן – אחרי חודשים שבהם נתניהו זוחל לעבר האחים המוסלמים ומנסה בכל דרך להקים איתם ממשלה, אלא שסמוטריץ' מבריז לו, אמר מיקי זוהר: "כבר הבנו שהרשימה המשותפת ורע"מ – חד הן."
מה חדש? הרי עד לפני חודשים אחדים רע"ם היתה חלק מהרשימה המשותפת. יחד עם המשותפת היא הצביעה נגד הסכמי השלום, כי היא נגד שלום עם ישראל. היא שותפה אידיאולוגית לשאר מרכיבות המשותפת בקנאות הלאומנית האנטי ישראלית. ההבדל בינה לשאר המשותפת הוא שהיא גם קנאית איסלמיסטית פונדמנטליסטית. אבל זה לא הפריע לנתניהו לנסות להקים איתה ממשלה. וכאשר מיקי זוהר מבהיר שהמשותפת ורע"מ חד הן, פירוש הדבר שאין לנתניהו שום בעייה בהקמת ממשלה גם עם המשותפת.

* שינוי פרסונלי של שיטת הממשל – התעלול הביביסטי החדש הוא רעיון העוועים לשינוי בזק של שיטת הממשל; לא סתם חוק פרסונלי, אלא כשיטת ממשל פרסונלית שהוא מאמין שתשרת אותו. אין גבול לציניות של האיש הזה.
המדינה אינה תקועה בשל שיטת הממשלה או שיטת הבחירות, אלא אך ורק מסיבה פרסונלית. מכך שאדם שאין לו רוב ולכן אינו יכול להיבחר, אינו יכול להקים ממשלה כי אף אחד לא מאמין לאף מילה שלו ואין דבר פְּחוּת ערך יותר מחתימת ידו, אבל יש לו מספיק פופולריות וכוח כדי למנוע מאחרים הקמת ממשלה, אוחז בקרנות השלטון בכל כוחו ולא מרפה. והאיש הזה גורר את מדינת ישראל מסיבוב בחירות אחד למשנהו, וכעת כשהוא מתחיל להבין ששוב אינו יכול להקים ממשלה הוא מנסה לגרור אותנו לסיבוב בחירות חמישי. אובססיית השלטון-בכל-מחיר המטורפת שלו חסרת גבולות.
יש רק דרך אחת לסיים את המשבר ולהקים ממשלה יציבה – שהאיש הזה יזוז. או שמנהיגי הליכוד יאזרו אומץ ויראו לו את דלת היציאה.
אילו היה לו קמצוץ של אחריות לאומית, שמץ של פטריוטיות, הוא היה מפנה את המקום. אבל הוא מתעקש וראשי הליכוד פוחדים, והוא תקוע לנו כמו עצם בגרון.

* ההצבעה הנכונה של ימינה – אני שמח על הצבעתה של ימינה עם הליכוד על הרכב הוועדה המסדרת. כפי שכתבתי פעמים מיספר מאז הבחירות, תנאי הכרחי להקמת ממשלת שינוי הוא שהנשיא יטיל את המנדט על נתניהו ונתניהו יכשל. רק כישלון כזה יאפשר לבנט, שהתחייב למנוע סיבוב חמישי, להיות שותף לממשלת השינוי. כישלון כזה עשוי להביא גם את המפלגות החרדיות לחצות את הרוביקון. אבל כדי שבנט יוכל לעשות זאת עליו להיות מסוגל להישיר מבט לבייס שלו, ולומר שהוא מצידו עשה הכול להקמת ממשלת נתניהו. הנה, הוא הצביע בעד הצעותיו בכנסת. וכשהניסון לא צלח, הוא נרתם לסכל את הסיבוב החמישי.

* מטרילים את בג"ץ – בג"ץ דחה על הסף את העתירה נגד הטלת המנדט להרכבת הממשלה על נתניהו. זו ההחלטה הנכונה והמתבקשת. תפקידו של בית המשפט לפסוק על פי חוק, ולא להיות כלי שרת של אג'נדה פליטית זו או אחרת.
החוק במקרה הזה חד-משמעי. סמכותו של הנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על כל אחד מ-120 הח"כים מוחלטת. ובהחלטתו להטיל את התפקיד על נתניהו פעל הנשיא על פי המסורת, על פי השכל הישר ועל פי המציאות הפוליטית, בהתאם לתוצאות ההתייעצויות של עם נציגי הסיעות בכנסת.
צפיתי בראיון עם פרופ' קרמניצר, עוד טרם ההחלטה הזאת, אך בהתייחסו להחלטות קודמות של בג"ץ ברוח זו, ואתמצת את המסר שלו באינטרפטציה שלי: בית המשפט אינו צריך לפסוק על פי חוק אלא בהתאם לעמדותיו הפוליטיות של קרמניצר. זו גישה אנטי דמוקרטית. בית המשפט אינו צריך לפסוק על פי האג'נדה של קרמניצר ולא על פי האג'נדה שלי, אלא על פי החוק. תפקידו גם לפרש את החוק, אך במקרה זה החוק בהיר לחלוטין ואי אפשר לפרשו אחרת מכפי שפירש אותו בג"ץ בדחיית העתירה על הסף.
ובכלל, צריך להפסיק להטריל את בג"ץ בעתירות פוליטיות. גם אני רוצה בסיום כהונתו של נתניהו. הדרך לכך היא פעולה במגרש הפוליטי, הציבורי והתקשורתי. אין כאן שום עניין למגרש המשפטי.

* אין להם זכות – אין מפגינים שאינם צודקים. איני מדבר על צדק אבסולוטי, אלא על כך שהמפגינים משוכנעים בצדקתם. צודקים המפגינים ככל שהם צודקים – אין שום הצדקה לחסימת צירי תנועה מרכזיים במשך שעות. הנהגים שעומדים שעות בפקק, בדרך לעבודה או הביתה, אינם אשמים בעוול נגדו מוחים המפגינים, ואין סיבה להעניש אותם.
אני מזדהה עם הפגנת נכי צה"ל. אך איני חושב שיש להם זכות לחסום צירים במשך שעות.

* לא היה סגן שר החוץ – קוה שפרן, עיתונאי ומומחה לשפת גוף, חשף באולפן וויינט מסמך מעניין – קורות חיים שהגיש נתניהו בן ה-32 ושבעקבותיו מונה לציר ישראל בוושינגטון. זה מסמך חשוב ומעניין בקורותיו של נתניהו, כיוון שזה תפקידו הפוליטי-מדיני הראשון שסלל את דרכו, והוא מאיר על האופן שבו הציג נתניהו את עצמו, מה הוא הבליט ומה הוא הסתיר. בהחלט מעניין.
אבל קוה לא הכין את שיעורי הבית עד הסוף. הוא סיפר שאת קורות החיים האלה הציג נתניהו בפני סגן שר החוץ משה ארנס. אלא שארנס מעולם לא היה סגן שר החוץ. ארנס היה אז שגריר ישראל בוושינגטון.

* ביד הלשון: נצח שנמשך שבועיים – בהתייחסו לשבועיים שנותרו למנדט של נתניהו להרכיב ממשלה, אמר קלמן ליבסקינד ש"זה נצח שנמשך שבועיים."
זהו ציטוט מתוך שירו של שלום חנוך "ככה וככה", מתקליטו "בגלגול הזה", שיצא לאור לפני שלושים שנה, במרץ 1991. הבית המלא:

את בכל מקום, ככה וככה
בלילה וביום, ככה וככה
ארבעה עשר יום בלי להיות ביחד.
מרטיב את הפנים, עוצם ת'עיניים
נותן לדמיוני לזרום עם המים
ארבעה עשר ימים
הם נצח שנמשך שבועיים.

חנוך מתאר את תחושת הגעגוע לאהובה. 14 יום בלי להיות ביחד, נראים כנצח. אך הנחמה היא שזמנו של ה"נצח" הזה קצוב – הוא נמשך שבועיים.
אורי הייטנר