מזמן לא קראתי ספר בנשימה אחת כפי שקראתי את הרומן האוטוביוגרפי, בו מתאר המחזאי והסופר הסרבי ממוצא יהודי, יעקב בן מרדכי הלוי-ג'וֹרגֶ'ה לֶבּוֹביץ' (2004-1924), את חייו מילדות מוקדמת ועד גיל 15, בו נלקח לאושוויץ, שרד במצעד המוות וניצל, שב לעירו וגילה שרוב בני משפחתו נרצחו.
את העמוד האחרון בספר הוא כתב ממש ביום מותו. כך העידה אלמנתו. את שלושת הפרקים האחרונים ובהם על אושוויץ הוא לא הספיק לכתוב. אבל בהערות שהוסיף ממחברתו ניתן להשלים את התמונה, ולדעת מה עלה בגורל בני משפחתו.
(יעקב בן מרדכי הלוי-ג'ורג'ה לבוביץ' (Đorđe Lebović) – תמיד אותו דבר SEMPER IDEM – "סיפורה של ילדות, כרוניקה שלא נשלמה").
https://www.steimatzky.co.il/catalog/product/view/id/236612/s/tmid-avtv-dbr-semper-idem/category/499/
(עברית דינה קטן-בן ציון).
ברומן הזיכרונות פורש ג'וֹרגֶ'ה לֶבּוֹביץ' את סיפורי חייהם של בני משפחה יהודית שחיו בין שתי מלחמות העולם בממלכת יוגוסלביה (היום סרביה וקרואטיה), ובהונגריה. הרומן כתוב מנקודת מבטו של ילד שהתבגר לנער, וחייו התנהלו בין סרבים, הונגרים, גרמנים (מכונים שוואבים), ויהודים, כשברקע ההקצנה הלאומנית האנטישמית, התעמולה הנאצית, ורדיפות היהודים ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, וזאת מנקודת הראות של מבוגר הזוכר את הילד שהיה.
תיאורי בני משפחתו, אנשי העיר, המורים, הטבע, המנהגים, האוכל, הכול, נכתבו בידי צייר אמן. כשאתה קורא אתה חש שכולם עומדים חיים מול עיניך.
הוריו התגרשו בילדותו. (מה שהיה מאד לא מקובל אז, במיוחד אצל יהודים), והילד עובר בין הבתים. אביו במאי תיאטרון, איש משכיל ורחב אופקים, התחתן עם הונגריה נוצרייה-קתולית אדוקה, אותה לא אהב. אימו הפסנתרנית התחתנה עם בעל לא יוצלח ובטלן, אבל בעל השכלה רחבה שהילד היה מאד קשור אליו, בשם בוכוולד, שאותו הוא כינה "יער ספרים". (במאמר מוסגר אהבתי מאד את אהבתו לפרש כל שם בכל השפות), בין השאר הוא גר גם בבית הסבא אדולף האתאיסט ומעריץ הרוסים, שהתחתן עם גרמניה-נוצרייה.
הילד חי בסביבה רב תרבותית: יהודים, סרבים, הונגרים גרמנים (המכונים שוואבים) גם בבית הספר עוברים מסרבית, סרבו-קרואטית, להונגרית בטבעיות.
העיר הקטנה סומבור עברה במשך הדורות מיד ליד. מממלכת הונגריה לשלטון העות'מני, ולבית האבסבורג האימפריה האוסטרו-הונגריה, ואחרי מלחמת העולם הראשונה עברה לממלכת יוגוסלביה, ועם הכיבוש ההונגרי להונגריה, ושוב ליוגוסלביה. והיום בצפון סרביה.
העיירה עם אוכלוסיה מעורבת, סרבים, הונגרים, שוואבים (גרמנים), ויהודים.
יהודי העיר, יהודי הקיר"ה (הקיסר ירום הודו), אשכנזים רב תרבותיים, שעברו בין זהות לאומית ותרבותית. דיברו גרמנית, הונגרית, סרבית.
הקהילה היהודית בעיר נוסדה בשלהי המאה ה-18. בעיר הוקמו בית כנסת ובית עלמין יהודיים. ב-1880 מנתה הקהילה 637 נפשות וב-1940 1,620 נפשות לאחר כיבוש יוגוסלביה בידי גרמניה הנאצית הועבר אזור באצ'קה ובכלל זה העיר סומבור לחזקת הונגריה והוחל ברדיפת היהודים ולקראת סוף המלחמה גורשו יהודי סומבור להשמדה. ניצלו כ -200 יהודים.
https://he.m.wikipedia.org/wiki/סומבור
הילד ג'ורג'ה היה ילד בלונדיני, חכם, סקרן, שנון וחד לשון, שידע להביע מורת רוח או כעס. כך למשל כששאלו אותו "מי הכי מוצא חן בעיניך בהצגה?" (אביו היה במאי תיאטרון), לא היסס לעקוץ את אימו החורגת: "הכי מוצאת חן בעיני האם החורגת המרשעת. יש לי אחת כזאת בבית..."
על אותה אם חורגת, שאילצה אותו ללכת לבית הספר כשהוא חובש כובע עם הספרה אפס המשפילה כתב כי הפסיק לאהוב אותה. "זו לא היתה שנאה, ממש לא; הייתי אומר כי זה היה חוסר אהבה (אם יש דבר כזה)."
יכולתו של לבוביץ' לזכור ולתעד כל כך הרבה פרטים מילדותו נשענת על יומנים שכתב באותם ימים, ב"מחברת הכחולה", ועל תוספות שכתב מקץ כמה שנים. למשל, בספטמבר 1977 כתב על פגישה עם חבר לספסל הלימודים, נזכר בהתעללות אנטישמיות מחרידה ואלימות גופנית שחווה במקום שכינה "הגיהינום".
"נזכרתי במבנה הישן ובאירועים שהתרחשו במרתפו. במקלט החשוך, המצחין, שבו אוחסנו חביות היין, גיליתי בפעם הראשונה את התרמית הגדולה: הסדר שלמראית עין שורר בעולם הזה הוא שקרי. בתוך תוכו מסתתרת אנדרלמוסיה בלתי נסבלת. על משכבי בלילה ההוא, כששנתי נדדה לפני למעלה מארבעים שנה, מכוסה בשמיכת הפוך עד מעל לראש, נחנקתי מאימה ומפחד, שיערתי את הרוע, את היעדר אלוהים, גיליתי עולם שבו אי אפשר לחיות חיי חופש, ללא פחד."
ב"מחברת הכחולה" הוא כותב את כל האימרות החכמות שהוא שומע. הוא במיוחד אוהב את האימרות מלאות ההומור של הדוד סטוון, שאומר לו: "טיפש לעולם לא יודה בטיפשותו. לעולם! אם מישהו מעיד על עצמו שהוא טיפש, דע שיש לך עסק עם אדם נבון."
הדוד סטוון, התבדח פעם בפני חברו הטוב על הונגריה שהיא המדינה היחידה שאין לה ים, ובראשה עומד אדמירל (הורטי). החבר הטוב מנעוריו הלשין עליו, והוא נידון לשבע שנות מאסר עם עבודת פרך בכלא, מאסר שבאירוניה של הגורל הציל אותו מהשמדה.
הילד ג'ורג'ה תהה תמיד על תהפוכות הגורל המשתנה תמיד. כשגר עם אימו בזגרב התבשר פתאום אביו החורג, בוכוואלד "יער ספרים", שאחיו באמריקה הוריש לו חמש מאות מיליון דולר. הדבר אפילו התפרסם בעיתון, ומיד התנפלו עליו כולם בהצעות ובקשות. "יער ספרים" לא האמין. "אחי היה רמאי ונשאר רמאי," אמר. תקופת היותו מיליונר חלפה מהר עד שהגיעה הבשורה שאין ירושה אלא חוב. בעיתון בזגרב פורסם שיהודי ניסה להונות את הלא-יהודים ועל דלת הבית ציירו מגן דויד וכתובות נאצה ואיום שהביאה את המשפחה לסכנת חיים, כך שנאלצו לעזוב את זגרב ולחזור לסומבור.

יהודים ויהדות
יהדות המשפחה מאוד נוזלית. הסבא נשוי לגרמניה-נוצרייה, והאבא להונגריה-נוצרייה. הדודה פאולינה בזגרב מנהלת שם מסעדה כשרה. האימא מנהלת בזגרב פנסיון לא כשר. הילד יכול לאכול בבוקר ארוחה כשרה ובערב מטעמי חזיר. (כשהגיעו האוסטשים הקרואטים וזרקו את הדודה פאולינה מהבית היא אמרה שיצטרכו להרוג אותה כיהודיה וכסרבית. הם רצחו אותה רק פעם אחת).
הדוד הצורף, בֶּלָה ואגנר, הוא יהודי אורתודוכסי השומר קלה כחמורה. כשבתו מתאהבה בקצין סרבי יפה תואר הוא שולח אותה מיד לבודפשט. (הוא נכשל. היא ניצלה מהשואה, מהגרת לברזיל ומתנצרת שם). מאוחר יותר באושוויץ בירקנאו הוא נפגש עם הדוד שמקבל אותו לא יפה בבלוק שלו ומסביר לו שבאושוויץ שלא יצפה לעזרה, אבל הוא ממשיך להאמין ולהתפלל (עמוד 265) הדוד לא שרד.
הפעם הראשונה שמתגלה לנו שמו העברי-היהודי הוא כשהוא כילד קטן מבקר בבית הקברות היהודי ומחפש את קבר הסבתא ומציג בפני השומר את שמו העברי-יהודי יעקב בן מרדכי הלוי, (עמוד 189) בבית הספר הכללי יש שיעורי הדת היהודית ליהודים אבל הוא לא לומד עברית. הילד עולה לתורה בבר המצווה ולומד לקרוא את הפרשה בלי להבין מילה אחת.
הוא מתעניין בסבו מצד אביו שנפטר, שסיפרו עליו שהתמצא בקבלה ובתורת הנסתר. הדודה, מתילדה, נותנת לו במתנה ספר תנ"ך של הסבא. מאוד מוזר. הספר היה ביבליה, התנ"ך והברית החדשה בתרגום הונגרי (עמ' 286).
האנטישמיות תופסת מקום נרחב במחשבותיו של לבוביץ. שוב ושוב הוא מנסה להבין – מדוע שונאים אותנו היהודים? האמנם מפני שהם, הגויים, "עלובי נפש ופחדנים?" או האם מכיוון שהם "יודעים שאתם חלשים ושאין מי שיגן עליכם"? ומדוע בעצם יהודים אינם מסוגלים להשתקע במקום אחד? "אנחנו נדונים לנדוד בלי הרף, לא מסוגלים להכות שורש במקום אחד למשך יותר מתקופה בת מאה שנה," אומרת הדודה, ואימו מוסיפה: "פליט שהגיע מגרמניה אמר לי פעם: במקום שבו עומדת עריסת התינוק היהודי, לא שם יהיה קברו." אך מדוע? "מפני שבשום מקום לא מקבלים אותנו ברצון."
כשבן כיתה שלו ומשפחתו מתנצרים, הוא שואל אותו למה התנצרתם? אי אפשר לברוח מהיהדות. המרת הדת לא תועיל להם. להפך, היומרה רק תחמיר את מצבם, שכן אדם לא יכול לבחור להפסיק להיות יהודי.
אבל מה אפשר לעשות נגד אי הצדק? איך להתמודד איתו? התשובה קשה: אין מה לעשות. אי אפשר לגבור על בריונים שמתנפלים עליו במה שהוא קורא גיהינום, נער יהודי חף מפשע, שיורקים ומשתינים עליו, ממלאים את כיסיו בצואה – לא יכול להביא צדק, וגם לא חברו שוחר הצדק מבית הספר בזגרב שמתנפלים עליו, ובעקבות זאת כורתים את רגליו. הנהלת בית הספר מגבה אותם, לא אותו: טוענת כי "לא ייתכן כי הנערים הנזכרים אשמים" וגם כי "אין הוכחות לזהות המבצעים." כשסבו של ג'ורג'ה מנסה לדרבן אנשים לאגור נשק, כדי שיוכלו להתגונן, הם לועגים לו. "הצדק נכשל ללא שמץ תהילה."
מה שהיה ללֶבּוֹביץ' לומר על הרוע, השנאה, הבגידה והאיוולת נבע מחוויות ילדותו ונעוריו, וכבוגר בגל מחודש של רוע, שנאה, בגידה ואיוולת במלחמות שהתחוללו לאחר התפוררות יוגוסלביה בשנות התשעים למאה העשרים. תופעה זו של הישנות, הרוע האנושי הזה קיימת תמיד והוא הסיבה לשם הרומן. על הכנסייה האוונגליסטית בסומבור היתה כתובת: Semper idem (תמיד אותו דבר), הרוע הוא תמיד אותו דבר.

על אדישות יהודית וקבלת הגורל
בסתיו 1940 נתן לו ליאופולד חברו ללימודים פתק בו הוא כתב: "הוענקו לנו חיים בני חלוף, מתעתעים, שברירים, וקיקיוניים, תלויים על חוט דק. רק קו הקץ מפריד בינם ובין המוות מחויב המציאות. הגורל גזר עלינו חיים קצרי ימים. המוות כבר מצפה לנו בפתח ביתנו."
ליאופולד ניבא את אשר קרה לו תוך זמן קצר. שנים אחר כך ג'ורג'ה נתקל בסנט אנדריאה בהונגריה בכתובת לטינית זהה על קבר רומאי מהמאה השלישית לספירה. מניין ידע על כך ליאופולד? (עמ' 196).
ג'ורג'ה הבוגר מתאר את מה שעבר עליו בילדותו, את חבריו, הוריו, ואת שאר בני המשפחה המורחבת מאוד. התיאורים הללו חיים ומפורטים כל כך, עד שהקורא רואה אותם לעיניו, וליבו מתכווץ ביודעו את גורלם העתיד לבוא.
בינואר 1943, כשהיה רק בן חמש עשרה, כתב לבוביץ' ביומנו: "הטוב והרע מתבשרים בחיינו, אך באי הידיעה שלנו אנחנו עיוורים ואיננו מסוגלים לזהות אותות שמשגרת אלינו ההשגחה העליונה."
אחד הדברים המדהימים המתגלים בספר הוא אדישות היהודים לגורלם.
מילדותו ראה לבוביץ ברוחו כמעין התגלות את הגורל העומד לקרות, את החורבן והמוות הצפוי ליהודים כולם. באופן זה הוא אף חוזה את מות אביו. הוא הולך לכנסיה הפרבוסלבית, ובוכה שם בעת התפילה. הכומר הפרבוסלבי מרגיע אותו, ומדליק נר לזכרו של אביו למרות היותו יהודי. (עמוד 304) רק חודש לאחר מכן מתקבלת הידיעה על מותו של האב מפגז רוסי באוקראינה.
כולם מודעים להשמדת היהודים ע"י הגרמנים. לסומבור מגיע פליט יהודי מפולניה ומספר על השמדת היהודים. ההונגרים רוצחים יהודים וסרבים בנובי סאד (עירו של טומיסלאב-יוסף למפל-לפיד) אבל הם לא מנסים לעשות דבר כדי להינצל מגורלם.
עם כניסת יוגוסלביה למלחמה גויסו אביו ואביו החורג לצבא היוגוסלבי, ומיד נפלו בשבי הגרמני. דווקא היהודי, אביו החורג בוכוואלד, (אותו הוא מכנה "יער ספרים") היה להפתעת כולם ראשון המשוחררים מהשבי הגרמני. היות ודיבר גרמנית כשפת אם מאימו ילידת בוואריה, הוא התחפש לקצין גרמני והמפקד הסרבי שלו, שהיה בעל אחוזה, התחפש למשרת שלו, כך הם "עבדו" על הקצין הגרמני שהחזיר אותם במכוניתו האישית לאחוזה שהתחזה להיות בעליה.
אותו בעל האחוזה הסרבי, ידיד המשפחה, בא להצילם ומציע להם לבוא ולגור אצלו בסתר באחוזה, והם מסרבים. הסבתא בבודפשט נשואה ליהודי שוויצרי שמסרב לצאת לשוויצריה ולהינצל, כי הוא עכשיו הרי הונגרי. מלבד חבר מבית הספר, קאפי, הבורח מהעיר לבודפשט, ומסתתר שם עם אביו בזהות נוצרית בדויה, כולם מקבלים את גורלם בהכנעה.
ועובדה נוספת – אין בחייו של ג'ורג'ה ומשפחתו שום קשר לציונות. שום רצון להינצל ע"י עלייה לארץ. אפילו לא מחשבה על כך.
דווקא ליוגוסלביה, מקודם האימפריה האוסטרו-הונגרית, היתה קשורה לתחילת הציונות. הרב יהודה בן שלמה חי אלקלעי יליד סרייבו (1798-1878) היה ממבשרי הציונות ועלה לארץ.
אביו של תיאודור הרצל, יעקב הרצל, היה יליד זמלין (בזמנו עיירה נפרדת והיום חלק מבלגרד) (1835). הוא היה מצאצאי הרב יוסף טאיטאצאק מסלוניקי שהיה בזמנו ממנהיגי הפזורה היהודית ספרדית ופוסקיה. סבו של הרצל, שמעון לייב הרצל, היה שמש בית הכנסת של הקהילה הספרדית בזמלין בתקופה שכיהן בה הרב יהודה שלמה אלקלעי, ממבשרי הציונות.
(בארץ נחשבים לספרדים רק מתחזים לספרדים כעבדאללה יוסף, וכמכלוף דרעי. הרצל לעומתם שהיה ממוצא ספרדי אמיתי ידוע בארץ כאשכנזי).
ב-1941 לאחר כיבוש יוגוסלביה על ידי גרמניה הנאצית וכינון מדינת קרואטיה העצמאית בשלטון האוסטאשה הוקם "מחנה זֶמְלִין" (בגרמנית: Lager Semlin)) במהלך יולי ואוגוסט 1942 גורשו יהודי זמלין למחנות ההשמדה יאסנובאץ וסטארה גרדישקה. שם גם נרדפו ונרצחו גם המוני סרבים.
אסור אף פעם לשכוח – הגרמנים, ההונגרים, הקרואטים, והבוסנים, היו בעת מלחמת העולם השנייה אויבי היהודים והסרבים.
לסיכום: יש לומר תודה מיוחדת לדינה קטן-בן-ציון על התרגום המשובח והקולח של הספר לעברית, ועל כך שהיא מביאה לקורא העברי את מיטב הספרות הסרבו-קרואטית.

לסיום, מסעדה הונגרית
סיימתי את הספר באחת בלילה, ויום שלם הייתי שרוי במחשבות עליו. תיאור ההווי והאוכל בספר היה כל כך חי וצבעוני עד שחשתי צורך לאכול אוכל הונגרי. לצהרים הלכתי למסעדה ההונגרית טוליפ. יהודה הלוי 52. מסעדה טובה ויחסית לא יקרה. עסקית 69 שקל. (לחם עם חמאה, מרק ירקות נפלא, רולדת עוף עם פטריות, בתוספת נוקדלי, סלט ירקות, וכוס לימונדה) בעל הבית והמלצרית מדברים ביניהם הונגרית. ממליץ.
מסעדה הונגרית טוליפ:
http://10364.dmobile.co.il/תפריטים

בכל זאת ציונות
תהיתי האם לא היו בסומבור תנועות ציוניות? וגיליתי להפתעתי כי בלי קשר לספר הנפלא של ג'ורג'ה לבוביץ', יהודי נוסף מסומבור כתב ספר אוטוביוגרפי.
זאב הוניג פרסם ספר זיכרונות בשם "מסומבור לכרמיאל". להניג אין אמנם את כישרון הסופר הגאוני של לבוביץ', אבל יש לו סיפור חיים ממש דומה. שניהם פחות או יותר באותו גיל, שניהם גדלו להורים גרושים, ושניהם עברו חיים דומים הכוללים את אושוויץ.
זאב הוניג מספר על חייו, ובאופן מדהים הם מקבילים לאלו של לבוביץ'. לשניהם גורל דומה. לעיתים הוא אפילו מספר על אותם אנשים. אבל בניגוד לג'ורג'ה, זאב הוניג היה חבר תנועת הנוער ה"שומר הצעיר" בעיר. מסתבר שבכל זאת הציונות היתה נוכחת בסומבור, מסתבר שהיתה גם מחתרת קומוניסטית. לאחר אושוויץ עלה זאב לארץ, הקים משפחה, ולמרות שהיה פטי-בורז'ואה", בעל חנות נעליים אבנעל בטבריה, הוא כיהן בעיר כנציג מפלגת מפ"ם. אחותו שניצלה גם היא מאושוויץ נשארה בסומבור, נישאה לסרבי, והתנצרה.
עובדה מעניינת. זאב הניג מספר גם על האנטישמיות הסרבית, הוא תהה כיצד גם הסרבים הצטרפו לשנאת היהודים, עובדה שלא מופיעה כלל מטעמים מובנים אצל ג'ורג'ה לבוביץ'.
זאב הוניג, מסומבור לכרמיאל: הנה קראו. כל הספר עלה לאינטרנט:
https://kmag.co.il/honigh/index.html#1/z
בזמן מלחמות התפרקות יוגוסלביה עלה ג'ורג'ה לבוביץ' לארץ, אולם לאחר זמן קצר עם שוך הקרבות הוא ירד חזרה לסרביה.

משה דב בער הלוי בעק שר"י – התפגר
בס"ד השבוע הלך לגיהינום משה דב בער הלוי בעק שר"י. (1934-2011) מנהיג נטורי קרתא בארה"ב. בעק נולד בבודפשט. שרד את שלטון "צלב החץ" בבונקר בבית דודו ברחוב דובוזי.
ב-1948 עלה לארץ ישראל עם אביו. למד בישיבת ויז'ניץ בבני ברק. על פי עדותו, הכיר אז את נטורי קרתא ואימץ את השקפתם, ואף החל להתלבש כירושלמי. הוא נמנה עם קבוצת קנאים שפעלה בוויז'ניץ נגד ראש הישיבה אז, רבי משה יהושע הגר, בטענה שהוא פשרן בנושא הציונות. "הנידחים", כפי שכונו, סולקו מהישיבה ב-1963.
ב-1970 ירד בעק מהארץ בגלל התנגדותו לציונות והשתקע במונטריאול. ב-1980 עבר למונסי ופתח שם בית כנסת בשם "בית יהודי" המשמש כמרכז נטורי קרתא בארצות הברית. הוא התבסס כמנהיג הקבוצה באמריקה וכאחד הקיצוניים ביותר בציבור החרדי. בין היתר, תקף את הרב משה טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר ואת ועד הכשרות של התאחדות הרבנים על אישורי הכשרות שלהם.
בשנות ה-80 החל להשתתף באופן ישיר בפעילות ערבית-פלשתינאית נגד הציונות. הוא חיבר כמה קונטרסים שבהם הציג את השקפתו. בין היתר, כתב כי יש סכנה גדולה לשבת בארץ ישראל, הן סכנה פיזית והן משום שהיושבים בה עלולים להזדהות עם מלכות המינות ולהשתמש ב"לשון הטמאה". הוא חייב את שיתוף הפעולה עם הערבים נגד הציונים, והצהיר כי "יש בכך קידוש ה'". לדבריו מותרת התחברות לצורך תועלת עם עכו"ם, בניגוד לרשע. לדבריו מדינת ישראל טובחת ומתאכזרת כלפי הפלסטינים ולכן מתקפות הטרור (רצח יהודים) נגדה לגיטימיות ומובנות. בעק ואנשיו הרבו להשתתף בהפגנות פרו-פלסטיניות מול מוסדות בינלאומיים
ב-2006 ביקרו כמה חברי נטורי קרתא המזוהים עמו בוועידת השואה הבינלאומית באיראן, (מעשה שעורר גינוי אפילו מבד"ץ העדה החרדית ומחסידי סאטמאר). ב-2008 נפגש הוא עצמו עם נשיא איראן מחמוד אחמדינז'אד בניו יורק.
https://he.wikipedia.org/wiki/משה_בר_בק
עם התפגרותו, עת עפרא לפומיה, נאמר: בַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה (משלי י"א י'), כן יאבדו כל אויביך ישראל.

הורדוס-כהן צדק, האם המשיח החדש?
הקריצה של גדעון משה זריצ'נסקי-סער אל ישראל כהן צדק (כ"ץ) עוררה פרשנות רבה.
https://twitter.com/shemeshmicha/status/1384192718461554691
ישראל כהן צדק (כ"ץ) הכריז כי אם לא יצליח נתניהו הוא יהיה ראש הממשלה במקומו.
אין פלא כי זה זמן רב הוא משווה את עצמו להורדוס.

שינוי וריפוי
השלב הבא של גוש "השינוי ריפוי" הוא החלפת יריב לוין כיו"ר הכנסת במאיר כהן. בטוחני שהאמזונות המתקיפות כל גבר באשמת הטרדה מינית לא תאמרנה הפעם מילה (כולל אופירה אסייג הדימונאית לשעבר שלא האמינה להכחשותיו) כי הרי הוא סמל השינוי והריפוי.
וכמובן מינויו של איווט אביגדור לובוביץ-ליברמן לשר האוצר. בטוחני כי לאור העדים שנעלמו, המוני "הלוחמים בשחיתות" לא יוציאו מילה כי גם ליברמן הוא הרי סמל השינוי והריפוי.

התמורה שקיבל מנצור עבאס
‏בתמורה להצבעה נגד הרכב הוועדה המסדרת מטעם הליכוד, סיכמו יו"ר "יש עתיד" יאיר למפל-לפיד, ומנצור עבאס, שרעמ תקבל מקום בוועדת הכספים, תפקיד של סגן יו"ר הכנסת, ותעמוד בראש ועדה למיגור האלימות בחברה הערבית לאחר הקמת הממשלה.
https://rotter.net/forum/scoops1/692128.shtml
בתגובה אחמד טיבי הכריע כי גפני ימשיך להיות חבר בועדת הכספים.

הטעות הגדולה של נתניהו
כרה בור וייפול לתוכו
בטור הקודם שלי הבאתי את המובאה מצ'רצ'יל על הסכם מינכן: "בריטניה יכלה לבחור בין החרפה לבין המלחמה. היא בחרה בחרפה, ותזכה במלחמה." בהקשר של מדיניות הפיוס Appeasement של ג'וזף רובינט (צ'מברליין)-ביידן כלפי מדיניות האטום של איראן, בוויתורים שהוא עושה למען החזרה להסכם הישן שלפיו איראן תוכל להיות בעלת כוח גרעיני. בעוד תשע שנים איראן תזכה לנשק גרעיני והוא לחרפה.
כעת המובאה מצ'רצ'יל מתאימה לנתניהו על הניסיון שלו להכשיר את "האחים המוסלמים" החמאס תמורת הממלכה. ריצ'רד השלישי הציע ממלכה בתמורה לסוס, ונשאר בלי ממלכה ובלי סוס. כך גם כנראה יישאר נתניהו.
אולי מתאימה פה האימרה היהודית הישנה: " "פוילע פיש גיגעסן, א שמיץ באקומען, און פון א שטאט ארויס געטריבן!" – גם אכל דגים באושים, גם חטף מלקות, וגם גורש מהעיר!"
והנה סמוטריץ לקח לי את המילים מהפה:
‏מי שתלה את יהבו בתומכי טרור, גם אכל את הדגים המסריחים, גם חטף מכות, וגם גורש מן העיר.
https://rotter.net/forum/scoops1/692122.shtml
בהכשרת רע"ם גרם נתניהו להכשרת הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) ע"י יריביו כחלק מהקואליציה. אף אחד, גם לא יועז הנדל, יתנגד כבעבר לשיתופם בקואליציה. נתניהו כרה בור ויפול לתוכו.
הכי מגוחכים הם הביביסטים, חסידיו השוטים, שנהפכו פתאום לאקטיביסטים פרו-איסלמיים התומכים ברע"ם.

מנצור עבאס מחבק מחבלים
פאוזי נימר ערבי-ישראלי, תושב עכו, היה נשוי ליהודייה עם שני ילדים. היה לו חיוך כובש, כריזמה מתפרצת, כארכי-מחבל שעמד בראש חוליה קטלנית שהטילה אימה על המדינה בסוף שנות השישים.
נימר, הגיבור בעיני הפלסטינים עד היום, עמד בראש חוליית מחבלים מעכו שרצחה שלושה יהודים. אחד מהם היה ויקטור גואטה, ישיש בן 84 שהגיע לשוק הפירות והירקות. החולייה של נימר הטמינה מטען חבלה מתחת למשאית תפוחים. גואטה נרצח בפיגוע, עשרות אנשים נפצעו.
אש"ף מיהרו לקחת אחריות ולהכריז על המהלומה שפגעה באוייב הציוני ועל כך שכל "החיילים האמיצים של 'ארגון השחרור' חזרו בשלום לבסיסם."
אותם "חיילים האמיצים" שרצחו זקן בן 84 והשאירו אחריהם זקנים ונשים קטועי גפיים, לא חזרו לאף בסיס אלא לבתיהם בעיר העתיקה בעכו. הם גם רצחו את רחל ברסלר וחיים מניקוביץ, תושבי חיפה, כאשר הצמידו מטעני חבלה בבתיהם. החולייה הטמינה פצצות ומטעני חבלה באזור חיפה וגרמה באותן שנים לבהלה גדולה. מאות אנשים התנדבו לסייר ולבצע פטרולי שמירות, ביניהם גם ראש עיריית חיפה דאז, משה פלימן, כדי לגלות מטעני חבלה וחפצים חשודים.
פאוזי נימר וחבורתו ביצעו פיגועים רבים בתשתיות ישראליות. ברכבות, גשרים, צינורי נפט ובתי זיקוק: בסך הכול 22 פיגועים באזור חיפה וחדרה. הם נתפסו במקרה בשנת 1969 כאשר משלוח נשק ומטעני חבלה שהיה אמור להגיע לידי המחבלים מעכו נתפס על ידי חיל הים. מאסרי עולם נגזרו על חוליית המחבלים. על פאוזי נימר, ראש החולייה והמבוגר שבהם, נגזרו 27 מאסרי עולם, יותר מ-700 שנה בכלא. אבל נימר וחבריו לא מילאו את כל שנותיהם בכלא הישראלי. 16 שנים לאחר מכן, הם יצאו לחופשי בעסקת ג'יבריל.
פאוזי נימר הפך לגיבור האומה הערבית. המחבל שהטיל את חיתתו על החברה הישראלית השתחרר והפך לבכיר באש"ף. יאסר ערפאת אהב אותו מאוד והתמונות המשותפות של השניים מעידות על קירבה גדולה. אשתו היהודייה של נימר עזבה אותו וחזרה בתשובה. נימר התחתן בשנית עם המחבלת פטימה ברנאווי, שישבה בכלא על הטמנת מטען חבלה בבית קולנוע בירושלים. גם היא הפכה לבכירה באש"ף ומקורבת מאוד ליאסר ערפאת. השניים חזרו להתגורר בעזה אחרי הסכמי אוסלו. פאוזי נימר מת בעזה בשנת 2013. משפחתו ביקשה שיקבר בעיר הולדתו – עכו. הרשויות בישראל סרבו.
ההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל ספדה לו ורוממה את מעשיו ברצח יהודים, בדברי שבח והערכה למחבל שידיו טבולות בדם אזרחים יהודים. מפלגת בל"ד הזמינה את הציבור לטקס בעכו לזכרו של נימר לכבודם של שאר חברי החולייה. בטקס השתתפו עשרות ערבים ישראלים והוא נפתח בדקת דומייה לזכר המחבלים הרוצחים ופועלם.
המפלגות הערביות פירסמו הספדים על "לוחם החופש", כפי שנכתב באתר מפלגת חד"ש. ביוגרפיות קצרות על נימר כאיש רב פעלים בשירות הארגון לשחרור פלסטין הופצו ברשתות. הייחודיות שלו, כך הוסבר בחד"ש, היתה לא רק בפעולות הנועזות ו"האיכותיות", המיוחדות וההרסניות אלא בעובדה שהוא הקים את קבוצת הגרילה הראשונה מתוך "השטחים הכבושים של 48'".
בבל"ד הביעו את כאבם ואבלם על לכתו של "הלוחם הפלסטיני הגדול, בן העיר עכו." שתי המפלגות פירסמו שאפשר יהיה לבוא ולהביע תנחומים במסגד אל ג'זאר בעכו. המפלגות הערביות נמנעו מלכתוב על היהודים שרצח "הלוחם הפלסטיני הגדול".
גם מפלגת רע"מ הלכה להביע תנחומים למשפחתו של פאוזי נימר בעכו, וביניהם גם יו"ר המפלגה, מנצור עבאס, היה שם. משלחת מטעם התנועה האסלאמית, ביניהם חברי כנסת של רע"מ, הגיעו לעכו לנחם את משפחת המחבל. איבראהים סרסור, אז יו"ר המפלגה, עבד אל מאלכ דהאמשה, ומנסור עבאס, כאמור, התלוו לאימאם מסגד אל ג'זאר השייח סאמיר אסי והתייצבו לצד אחיו של פאוזי נימר והביעו את כאבם וצערם על מותו של המחבל.
מנצור עבאס מצולם באותו ביקור של התנועה האסלאמית, יושב לידו של איבראהים סרסור ובתמונה נוספת הם הוא מצולם עם בני משפחתו של פאוזי נימר.
שנה לאחר מכן הגיע לאזכרתו של המחבל מעכו מי שמשמש היום כמספר 2 של מנצור עבאס, מאזן גנאים, שנשא דברי שבח ל"שאהיד" פאוזי נימר, ולאסירים אחרים. גנאים הגיע לאזכרה בכובעו כראש עיריית סכנין. באזכרה עמדו דום לזכרו של המחבל שהטיל את חיתתו על ערי הצפון בישראל. תומך הטרור, גנאים הצדיע לאסירים המשוחררים ואמר כי "אין קו ירוק," ואין ערבים שבפנים וערבים שבחוץ, כולנו עם פלסטיני אחד.
מנצור עבאס הכחיש כל קשר לחיבוקי מחבלים. בריאיון לעמית סגל אמר כי "לשים אותי במשבצת של תומך טרור או מחבק מחבלים – זה לא היה אף פעם. מי שפירסם שביקרתי בבית הכלא ונפגשתי עם מחבלים וחיבקתי אותם – זה לא היה ולא נברא. אני מקדם אג'נדה אזרחית, יש לי חזון של שלום, ביטחון הדדי לשני העמים, סובלנות ושותפות בין שני העמים."
מנסור עבאס לא ביקר את פאוזי אל-נימר עצמו ולא התחבק איתו, אבל הוא בהחלט היה במשלחת מטעם מפלגתו שלו שנתנה את מלא הכבוד למחבל עם דם על הידיים. גם מספר 2 שלו הרעיף שבחים על טרוריסט מורשע ועמד דום לזכרו.
מנצור עבאס לא מוצא צורך להסביר לציבור היהודי מה בדיוק הוא עשה שם באותם ביקורי מחבלים ובני משפחותיהם. עם כל הכבוד לנאומו המתון המושיט יד לשיתופי פעולה, אפשר וראוי לשמוע ממנו הסבר על יחסו למחבלים פלסטינים שפעלו (ופועלים) להחריב את מדינת ישראל. משום שהוא היה נוכח וחלק מאירועים כאלו.
ראוי שגם הביביסטים חסידי מנצור עבאס, הבונים על שיתוף פעולה עם "התנועה האסלאמית" "האחים המוסלמים" – ישאלו את עבאס וגנאים וחבריהם למפלגה: מה בדיוק עשיתם שם באזכרות לזכרו של פאוזי נימר? מדוע הלכתם לתת כבוד לאיש טרור ערבי-פלישתי שרצח יהודים חפים מפשע?
ראו את התמונות:
https://rotter.net/forum/scoops1/691877.shtml

התנחלות יפו
"בדם ואש נפדה את יפו"
ערביי יפו מפגינים נגד היהודים ומכריזים: "בדם ואש נפדה את יפו":
https://www.mako.co.il/news-israel/2021_q2/Article-589fa936afef871027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
היהודים לדבריהם הם "מתנחלים" והם קוראים להם: לכו הביתה!"
https://rotter.net/forum/scoops1/691963.shtml
למה מתכוונים הערבים במילה "הביתה"? לפולניה, רוסיה, עיראק, מצרים, מרוקו, וכו' לכל המקומות, ולא לארצם ארץ ישראל.
לעזרתם חשו מיד עמוס שוקן וליאוניד נבזלין המכריזים בעיתונם "הארץ", כי רק ערבי יכול להיות יפואי. יהודי אינו יפואי: ("הארץ", מאמר מערכת, "לתת הזדמנות ליפואים", 23.4.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/.premium-1.9738037
יו"ר בל"ד, הערבי-נוצרי הגזען שהסתערב בכפייה בגין הכיבוש הערבי, סאמי אבו שחאדה, מגבה ומעודד את האלימות נגד היהודים ביפו שאותם הוא מכנה "מתנחלים":
https://www.ynet.co.il/news/article/ByMHx35I00#autoplay

שופט "הצדק" אור ממון – הכאת יהודים אינה גזענות
שופט "הצדק", אור ממון, שיחרר את תוקפי הרב מאלי ביפו וקבע קבע שהתוקפים לא פעלו ממניע גזעני.
(בר פלג, "ביהמ"ש הורה לשחרר את החשודים בתקיפת הרב ביפו: 'החשד למניע גזעני נחלש'." "הארץ", 21.4.21)
https://www.haaretz.co.il/news/law/.premium-1.9732237
מלבד גזענות מה בדיוק היתה הסיבה שבגינה היכו את הרב? את זה לא הסביר שופט "הצדק" אור ממון. מעניין שפסיקות דומות נפסקות גם בגרמניה ובצרפת. יש המון סיבות להכות ולרצוח יהודים, אבל אף פעם זה לא מגזענות.

העבריין והאסיר המשוחרר, אהוד אולמרט
הוא סמל הבריאות והגהות הנפשית
העבריין והאסיר המשוחרר, אהוד אולמרט הוא סמל הבריאות והגהות הנפשית. איך יודעים זאת? פשוט. אהוד אולמרט קבע כי מה שלא בר שיקום הוא מחלת הנפש של ראש הממשלה של אשתו ושל בנו. הרי רק אדם בריא נפשית יכול להגדיר אדם אחר כחולה נפש.
בתגובה שלח עורך דינם של בני משפחת נתניהו מכתב התרעה לראש הממשלה לשעבר, שבו נדרש אולמרט לשלם מיליון שקלים בתוך שבוע – או שייתבע.
https://rotter.net/forum/scoops1/692020.shtml
האם ייאלץ אולמרט למכור את אוסף העטים שלו, או שמא יזדקק למעטפות טלנסקי?

מהו הלקח מצ'כוסלובקיה?
ד״ר אסתר שניאורסון גרי, המתנאה בכך שהיא "סופרת, משוררת, פובליציסטית ומרצה להיסטוריה", כותבת מאמר הנשלח כביכול מהעולם הבא ואמור להיות בעל מוסר השכל: "מהו הלקח מצ'כוסלובקיה?" ("מידה" 14.4.21, "חדשות בן עזר", גיליון, 1637(.
אז מהו הלקח אליבא דשניאורסון?
שניאורסון מספרת סיפור חלקי עם אנאלוגיה שקרית ודמגוגית. צ'כוסלובקיה, לפי סיפורה, היתה עם מיעוט גרמני של 20 אחוז מהאוכלוסייה (שניאורסון רוצה לרמוז על אחוז הערבים אזרחי ישראל), ואז סיפחה גרמניה את חבל הסודטים עם האוכלוסייה הגרמנית לרייך, ולאחר מכן בגלל הוויתור של צ'כוסלובקיה על חבל הסודטים, ולמרות שהיה לה לדבריה את "הצבא המעולה ביותר באזור," גרמניה המשיכה וכבשה את כל צ'כוסלובקיה. מוסר השכל: אסור לוותר על השטחים.
אז נכון, בהתאם להסכם מינכן (צ'מברליין: "שלום עכשיו"), גרמניה סיפחה את חבל הסודטים מאוכלס הגרמנים, הונגריה סיפחה כשליש משטח סלובקיה מאוכלס ההונגרים, ואילו פולניה כבשה את אזור טשין המאוכלס בפולנים.
אבל האם ללא הוויתור על חבל הסודטים לא היתה גרמניה כובשת את צ'כוסלובקיה? גרמניה הנאצית, שהיתה חזקה מספיק לנצח את המעצמה הצרפתית, ולהביס את חיל המשלוח האנגלי, היה לה מספיק כוח להביס את הצבא הצ'כוסלובקי עם הסודטים.
אז מה בדיוק האנאלוגיה אלינו? כשד"ר שניאורסון רומזת לאוכלוסייה הערבית, 20 אחוז מהאוכלוסייה בישראל, האם היא מתכוונת לאזרחי ישראל הערבים בגליל במשולש ובנגב? ומה היא מציעה, לא לוותר על הנגב המשולש והגליל, או שהיא מתכוונת ליו"ש? כי אז המספרים שונים לחלוטין.
נכון, הלקח שלנו מצ'כוסלובקיה הוא שאסור לוותר על כוח ועל גבולות ביטחון, תמורת הסכם שלום על הנייר, אבל מצד שני הלקח הוא גם לשלוט על כמה שפחות ערבים. לכן יש לאמץ את תוכנית אלון-רבין-טראמפ.
הלקח של הערבים שכדאי שיזכרו הוא – שלאחר שגרמניה הובסה, בגלל תוקפנותה, נעשה טרנספר וכל מיליוני הגרמנים סולקו מצ'כוסלובקיה שנהפכה לנקייה מגרמנים, ובצדק.

דוקטרינת דוריאל
ברכה סינית מסורתית אומרת: שיהיו לך חיים משעממים. לצערנו חיינו אינם משעממים. ושוב ושוב אנו חוטפים רקטות מעזה. מה שמשעמם הוא שצריך תמיד להזכיר שלא יהיה לדבר סוף ללא אימוץ דוקטרינת דוריאל. האם ישכילו בנט ולמפל-לפיד לאמץ אותה אם ייבחרו לראשי ממשלה? מקווה שכן. ואז נזכה אולי סוף סוף להגשמת הברכה הסינית.
נעמן כהן