כָּל יָמֶיהָ חָלְמָה הִיא עַל בַּיִת חָדָשׁ,
עֱלֵי בַּיִת חָדָשׁ, רַק שֶׁלָה,
כְּשֶׁשָּׁטְפָה רְצָפוֹת בְּבָתִּים שֶׁל זָרִים,

כְּשֶׁטְּלַאִים הִיא תָּפְרָה בְּשִׂמְלָה,
כְּשֶׁהוֹסִיפָה רָהִיט בְּבֵיתָהּ הַקָּטָן,
הִיא חָלְמָה אָז עַל בַּיִת שֶׁלָּהּ.

עֱלֵי בַּיִת חָדָשׁ, וְלוֹ גַּן וְחָצֵר,
וּטְרַקְלִין מְעֻטָּר בִּשְׁטִיחִים
וכוּרְסָה בַּפִּנָּה וּתְמוּנָה עַל הַקִּיר,
וְרַבִּים יְדִידִים מְבָרְכִים,
שֶׁפּוֹסְעִים אַחֲרֶיהָ בֵּינוֹת חֲדָרִים
וְעִמָּה בְּאוֹשְׁרָהּ הֵם שְׂמֵחִים.

כְּשֶׁיָּצְקוּ אֶת הַגַּג וְהוּצְּבוּ מַשְׁקוֹפִים,
אֲזַי בְּנָהּ לָהּ אָמַר: "הוֹ אִמִּי,
כְּבָר בָּגַרְתִי, מָחָר מִשְׁפָּחָה לִי אָקִים,
אַךְ דִּירָה אֵין לִי, אִמָּא, שֶׁלִּי."
לוֹ נָתְנָה אָז הַאֵם אֶת בֵּיתָהּ הֶחָדָשׁ
וְהִיא שָׁבָה לָחֶדֶר הָרָשׁ.

הַשָּׁנִים הֵן חָלְפוּ, הַחֲלוֹם – הוּא לא זַע,
עוֹד הוֹסִיפָה עֲבוֹד וצָבוֹר,
וְהַיּוֹם בּוֹ הֵחֵלוּ חוֹפְרִים הַמַּסָד
יוֹם שֶׁל סְתָיו זֶה הָיָה, יוֹם עָכוֹר,
הַבַּנַּאי שָׁם חָפַר וְחַיָּט הִלְבִּישָׁה,
הִלְבִּישָׁה תַּכְרִיך שֶׁל צָחוֹר.
וִיְדִידֶיהָ כֻּלָם נֶאֶסְפוּ לְפִיתְחָהּ
וְאַחֲרֶיהָ הָלְכוּ חֲפוּיִים,
טוֹפְפוּ בַּשְׂדֵרָה עַד סוֹפוֹ שֶׁל הַשְׁבִיל
וְנִיצְבוּ שׁוֹאֲלִים וּטְרוּפִים,
וּבָחֶדֶר הָרָש, עוֹד פִּרְפֵּר הַחֲלוֹם
וְהָרוּח זִימֵר כִּיסוּפִים .
עקיבא נוף