רומאן
ספרי מקור, 2013

מוקדש לזכרו של הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,
פליקס זאלטן (1869-1945)
מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של יצאנית וינאית",
ו"במבי, חיים ביער"

פרק תשעה-עשר:
החלום על אליפלט סוֹסנוביץ, סבהּ של טיה, עם פרח היסמין בדש בגדו

ובחלומי היה עליי להגיע לאזכרה של אבי, ולשם כך באתי למושבה בשעת צהריים, אך לא הספקתי להכין מה אומר מפני שאני בא ישר מטיה והיא החזיקה אותי בין רגליה עד הרגע האחרון. והנה אני נמצא בדרך לבית-הקברות סגולה, בשורת המצבות שבה בבוא היום איקבר גם אני, פוסע ועולה לקראת מצבתו של אבא, ואימי צועדת לידי.
בעודי הולך אני נוכח לדעת ששכחתי בבית את ספר השירים ממנו רציתי לקרוא שיר על אבא, ואת השיר שכתבתי על המשפחה, ושכחתי את הדף המודפס עם ה"קדיש", עליו אני מקפיד לשמור משנה לשנה. ועתה כבר מאוחר. אפילו את הכיפה שכחתי. אני שולח יד לכיסי, ולהפתעתי מוצא שם כיפה שחורה, ואינני יכול להיזכר מתי הנחתיה שם לאחרונה. אני פונה לבן-דודי ושואל אולי אצלו נמצא נוסח התפילה. ואני מתבייש על שאיני יודע על-פה אפילו תפילה כה פשוטה וקצרה.
בן-דודי מושיט לי קלף ועליו מסולסלות מילים שחורות, ככתב איגרת על נטיעת עצים ביערות הקרן הקיימת.
"קדיש" ביקשתי ולא "קושאן", מתבלבלות מילים על לשוני, – ושניהם אינם בידי.
והנה כבר מסדרים שולחן בין המצבות, אליו מסובים על כסאותיהם בני-המשפחה, וביניהם גם בן-דודי יצחק, הסופר. מעגלם דומה למעגל האחים של לשכת "הבונים החופשים" במושבה, כאשר שילבו זרועותיהם סביב קברו הטרי של אבא ביום קבורתו, הידקו בנעליהם את העפר החפור, אמרו מילים פולחניות אחדות והתירו את הקשר; ואותה דממה שאחרי המילים הסודיות שנאמרו בטקס כמו עומדת עדיין, קטועה כצמרתו של ארז הלבנון אשר על קברות משפחת פסקל, בראש הגבעה.
בני-המשפחה מחכים לי, העומד מן הצד, שאתחיל לומר את ה"קדיש". על השולחן פרושה מפה לבנה כמו לקראת סעודה, דבר אינו מונח עליה. השולחן מכסה את הקברים ואוסף תחת כנפיו את המצבות השטוחות.
קרובי המשפחה מזמזמים:
"שם שועלים יש, בחור טוב שלי..."
ואני בורח בהרגשה שעוללתי דבר נורא אשר לא ייסלח לי. פגעתי בזכר אבא ובכבוד בני-המשפחה שנתאספו ובאו לאזכרה.
והנה אני נמצא ברחוב חובבי-ציון, מרכז המושבה, ברחבה אשר לפני בית הכנסת הגדול. מקום שהיו החתונות נערכות בצל עצי פיקוס כבירי נוף. וכשהיו רואים מרחוק את עננת האבק הקלה, העוטפת כהילה את בני-הזוג והמחותנים, היו יוצאים מן הרחבה, קודם התזמורת ואחריה כל בני-המושבה, לקבל פני חתן וכלה; וחוזרים יחד איתם אל הרחבה, לערוך חופה ולקבל את ברכתו של רב המושבה, הרב אורלנסקי, ואחרי מותו – הרב ציטרון; הוא הרב ציטרון אשר בהרבה בתים בארץ-ישראל היה אפשר למצוא במשך שנים תלוייה על הקיר תמונת צילום שלו יחד עם מושל מחוז ירושלים הבריטי סר רונלד סטורס, כששניהם משחקים בשחמט. הרב היה אומר שבמשחק הזה הוא מחליף כוח.
על רחבת בית הכנסת הגדול עומדת ג'ני הבהירה שאליה התגעגעתי שנים רבות. שערה הדוק לראשה בחומרה נזירית. ואני זוכר את גופה חושני ואין בו שמץ רכות כפי שהיא היתה במלוש במאפייה בעין-גדי. והיא מדברת אליי ממרחק ובאקצנט צרפתי-אשכנזי ומבקשת שאבוא לקראתה. אני עולה במדרגות החרבות ומתקרב אליה – והיא מתרחקת אל צל הסימטה הצרה, במערב, ליד בית בית-המדרש הקטן על שם דינוביץ, ההומה תמיד ממתפללים. עימה הולכים אחותה ובעליה, הארכיאולוג הצרפתי הגוי ז'אן כריסטוף דה ברטראן, ובן-זוגה האחרון שאינני יודע מיהו אבל אני חושד שהוא ישראל, בעלה של טיה המיוחמת בבדידותה – והכול כדי להטביל אותה, את ג'ני, בשוקת הבהמות של המושבה, בקצה הרחוב.
כך היה המנהג, בימי הפורים, כטוב לב האיכרים ביין, בלכתם חוגגים מבית לבית, עד שלא ידעו להבחין בין פרדס לרפת ובין עיישה למאשה – ומטבילים בשוקת את ראשו של השיכור למען יתפכח מיינו.
אני לא אגש אליה בגלל הקהל הרב המקיף אותה. שני הרבנים של המושבה, והמוכתר והפלטשר, החובש, וראש-הוועד וראש-השומרים ובנו האילם, אשר קד לעומתה ומורה לה בידו השלוחה לצאת ראשונה –
"פראו..! פראו..."
הוא מדבר בגרמנית מקוטעת אשר לימדוהו בברלין לפני מלחמת העולם הראשונה. דודי ברוך פגש בו בדמשק ביום בו תלו את יוסף ונעמן על המרג'ה, בכיכר מרכז העיר. האילם התגולל ברחוב בבגדים מזוהמים, נתקע בדרכו לארץ-ישראל, איש לא ידע מיהו ולאן הוא שייך, והערבים התעללו בו. דודי גאל אותו מחרפתו, קנה לו חליפת בגדים, נתן בידו כסף ושלחו לבית-אביו במושבה. ביום מותו של דודי זרק האילם עצמו על גופתו הקרה וזעק בקול שבור, כחיה, ומאז הוא מופיע בבית-הקברות ביום השנה ומניח בגבגום זר-פרחים על הקבר, וקורא בגרמנית: "פאטר, פאטר... אבא... אבא..." ומנשק ידו ומפריחה לעומת הקבר. תמונת דודי נמצאת יחידה על הקומודה הישנה בחדרו של האילם. אפילו את דמות אביו, ראש השומרים, לא הציב לנגד עיניו בחדר.
עיניו של האילם נוצצות, ובעבור אהובתי על פניו, בדרך למקווה טבילתה, הוא צובט באחוריה.
באותו רגע יש לי הרגשה של הפרשה היוצאת ממני ונשלחת לעברה, חרוזים-חרוזים נוצצים והם מועברים בינינו בריתמוס קבוע ומהנה של התפרקות אורגאנית. ואני מתבייש מאוד על שהדברים בינינו הגיעו עד כדי כך, בפרהסיה.
אך עד מהרה ג'ני נסחפת קדימה באמצע רחוב חובבי-ציון, ומרחוק אני שומע כיצד מטבילים אותה בשוקת והיא מזוררת, כבהמה דקה, ואחוריה הרגישים טהורים מעתה מכול קקה.

עכשיו אני עומד בפינת רחוב הרצל ורוטשילד ביום קיץ שטוף שמש. כל הבתים הישנים ברחוב הרצל ובמורד רחוב סלומון נהרסו ושרידיהם פונו. המגרשים ריקים ולי יש הרגשה כאילו המושבה התפשטה מבנייניה, ולתקופה קצרה של חסד ניתן לי לראות את נופה מלפני עשרות שנים. נוף גבעות כפרי, וגדרות עץ מטפסות עליהן, שדות צהובים וחורשה ירוקה במזרח. ואני אומר לעצמי שעליי להתבונן היטב על סביבותיי ולראות את העבר ברגע זה של חסד כדי שאוכל לתארו אחר-כך בספר.
במקום בו ניצב הבניין של ישיבת לומז'ה, ברחוב הרצל, בנוי עתה בית קומות חדש. את הקרקע לישיבה תרם חיים משה סלור המודד, הוא אשר היתווה את כל פרשות דרכיה של המושבה ללא צורת צלב, ומאז סוגרים הרחובות זה על אופקו של זה, ואופייה של המושבה נוצר כלוא בתוכן. את הכסף לבניין הישיבה תרם הגביר גולדנהירש.
ואני עולה במדרגות הבית החדש, ועוצר לפני דירה בת שני חדרים אשר הדלתות שלה פתוחות לעבר חדר המדרגות. רואה מיטות, וצעירים וצעירות יושבים עליהן, מסתובבים במעברים, לבושים בגדים מרופטים ומשוחחים אנגלית. אני מתפלא מה עושים כאן צעירים יהודיים מאמריקה. והנה ניגשת אליי בחורה ומסבירה לי כי הם קומונה, ושכרו את הדירה יחד. מצויים ביניהם כמה זוגות, החיים יחד עם הרווקים באותם חדרים, ומזדווגים בפומבי ללא הפרעה. ואני מתפלא:
"איך אתם מסתדרים יחד, לא מפריע לכם הרעש בלילות?"
היא צוחקת. אינה יפה וגם לא מוכרת לי. אני אומר לה שברצוני להצטרף לקומונה כי אני בן-המקום. והיא משיבה לי שאי-אפשר, צריך לשמור מקום לעלייה השנייה מרוסיה, והללו פרים ורבים כצפרדעים.
"אתה נשוי?" היא שואלת.
"כן."
"ואיך אתה חי עם אשתך?"
"כמו שתי יונים. כל אחת בשובך אחר."
"אם לא אישה, לא רווק, לא עולה חדש, אז לא מקבלים אותך לקומונה." היא דוחה בתוקף את השתדלותי.
"אבל אני חבר בליגה להגנת ניני האיכרים!"
"אז תחזור לבוסטון, מייפלאואר שמוק גזעני!" היא אומרת בהברה אמריקאית ולרגע חושפת בפניי את השד הלבן האמריקאי שלה, ללא חזייה, כמו כדי לגרות אותי.

אני יורד אל אולם גדול וחשוך במקצת, בקומת הקרקע של אותו בניין. המושבים, הקירות והבמה מזכירים את פנימו של בית הכנסת הגדול. נמצאים שם אחדים מדיירי הקומונה, אך רוב הקהל אנשים זקנים, לא יפים, הנראים כקבצנים ממושב הזקנים שברחוב מונטיפיורי. באולם נשמע רחש המולה עמום. אולי מתפללים. אליפלט סוסנוביץ, והוא איש זקן לבוש בלואים, ופרח יסמין נעוץ בדש בגדו החום, פניו כהים, חורשי קמטים ועצב, ואפו ארוך כשופר, קם לנאום באסיפה:
"צריך לחפש בין ענפי העצים את קיני הדרורים ולאסוף את הביצים," הוא אומר, "למרוח בחלבון של ביצי-הציפורים את כפות הרגליים כדי שלא תחלקנה שעה שמטפסים על העץ. אחי הגדול היה מחולל נפלאות בדלגו על פני הצמרות. זה היה בתקופת המלחמה. לראשונה בחיינו ראינו אווירון שהביא איתו הצבא הקיסרי הגרמני לשדה-התעופה הקטן על יד רמלה. עלה אחי על גג הרפת עם שתי מטריות שחורות, מרח רגליו היחפות בחלבון של ביצי ציפורים וניסה לעוף עד לאמצע ההחצר ושבר את רגלו.
"ובשנה השנייה למלחמה, תקופה של מצוקה ומחסור ורעב, אחרי הארבה של 1915, נשלחנו אחי ואנוכי להביא בהשאלה את הסטוּפּקה. מה זה סטופקה? מכתש-עץ גדול, עם עלי מעץ, בצורת נבוט, אשר שימש לכתישת המצות כדי להכין קמח-מצות עבור הקניידעלאך. רק בבתים בודדים שמרו כלי כזה, מפני שהיה עשוי עץ ואסור היה לו לגעת בחמץ במשך כל השנה. הכלי נמצא אצל קופלמן הזקן.
"אנחנו באים, הוא שוכב חולה במיטה, ואשתו איננה. הוא אמר לנו לשבת לחכות. מחכים עשרה רגעים, רבע שעה, האישה לא באה, ובינתיים הוא אומר:
"'מה אגיד לכם, קינדער, דו אִיז דוך געגאנגען דה צֵ'רֵדֶה, אפְשר איז די פארקרוכען מיט דה צ'רדה! – עבר פה לא לפני זמן רב העדר (אז היו נוהגים לאסוף את הפרות מהחצרות למקום מרכזי, והרועה היה בא ומוציא את העדר למירעה) – ייתכן שהיא טעתה והלכה עם העדר!'"
אני צוחק עם הקהל ורושם בפנקס את דברי אליפלט סוסנוביץ, ולפתע הוא מכירני, משקיט את קולות הצחוק, ומכריז ברצינות חגיגית:
"עכשיו ידבר אלינו הסופר חיים שפינוזה, בן המקום, אשר הואיל לכבד אותנו בנוכחותו!"
אני מסרב. עיני הזקנים מופנות אליי. הם מצפים שאדבר ומפצירים בי. אני עונה:
"פעם אחרת. באתי לכאן אינקוגניטו. במקרה, לאכול ארוחת-ערב אצל אימא..."
והם אינם מניחים לי. מסירותם נוגעת ללב. כאילו אני נכדם. ואז אני נעתר וקורא להם שיר שרציתי לקרוא בבית הקברות, הפותח במילים:

מָה נִשְׁאָר מִמִּשְׁפַּחַת שְׁפִּינוֹזָה? הָאֲוִיר בַּמָּקוֹם
שָׁם עָמְדוּ בָּתֵיהֶם. רֵיחַ פְּרִיחָה בְּפַרְדֵּסִים שֶׁאֵינָם
שֶׁלָּהֶם. יְרֻשַּׁת מֵאָה שָׁנִים שֶׁל חַמְסִין בְּעוֹרְקֵי
נִינֵיהֶם. חֻפַּת עֲנָנִים...

אני שומע קולות מלחשים בקינטור:
"יש להם בתים חדשים נאים למדי!"
"מכרו מגרשים והתעשרו!"
"וגם פרדסים, בלי עין הרע. רואים את שמם בכל מקום!"
"ואבא שלו שוכב את גברת חיה..."
"ברח מחלון המיטבח ביום ששמואל בעלה נכנס הביתה מהבנק כי היתה לו מיגרנה קשה..."
"והיא הדביקה גם את אבא שלו במיגרנה..."
ועד מהרה מתגברת ההמולה ומשסעת אותי.
"גם השיר לא נכון!"
"צריך לתקן אותו!"
"הוא משמיץ את המושבה!"
"הוא אוהב ערבים!"
"ולא מכיר אותם!"
"הוא משמיץ את המושבה!"
"גידול סוטה שצמח מן האילן המפואר של משפחתו!"
"תפוח שנפל רחוק מאוד מהעץ של סבו!"
"והרקיב!"
"אל תספרו לו זיכרונות," והם ממלמלים ביניהם, "כל מה שהוא כותב – זה נגד המדינה!"
"גם אימא שלו חושבת ככה!"
"הוא משמיץ את המושבה!"
"א פרענק אִיס א חייע אונד פרנקינע אִיס אַ מחייה!"
מה פתאום? אני פרענק? מה, הם מטומטמים?
"צא החוצה," לוחש לי אליפלט סוסנוביץ ופרח היסמין נעוץ בז'קט הבלוי שלו, עצוב כמוהו, "ואני אצילך מחמתם."
ואני יוצא, פוסע במעבר השמאלי כלפי הפתח המואר בנגוהות השקיעה, לבוש גלימת משי דמשקאי, חומה ולא חדשה, ושרווליי מתבדרים כנביא קדמון, פוסע מעדנות בהרגשה חגיגית מאוד, כמו רוקד מרוב חשיבות עצמית. ושוב אני עומד בפינת רחובות הרצל ורוטשילד, שולי גלימתי הרכה מלטפים אותי ומתבדרים ברוח הקלה, ורגליי מרחפות כאילו נמרחו גם הן בביצי-הציפורים ההן...

ואני אצל החצר של אלכסנדר גלפרין ברחוב רוטשילד, מול בית-הספר פיק"א, בו למדתי ובו למדו הוריי אצל אותו מורה אליהו ירקוני. הבית של גלפרין עזוב וצפוי להריסה. במקום בו היו תריסים, פעורים עתה חורים בקירות, והסיד הוורוד מתקלף. גם חומת הגדר הרוסה. רק שדרת הדקלים נשארה. לא יעבור זמן רב ויבנו גם כאן בית רב-קומות. אבל עתה מסתובבים אנשים רבים בחצר הגדולה. ובמרכז החצר ניצב בית ישן בן שתי קומות, בנוי עץ ומולא עפר, כביתו של ר' דוד נוביק הנגר (שהציל את המושבה במאורעות 21' בהזעיקו את החיילים ההודיים מראס-אל-עין), בית בסגנון ראשית המאה. והוא כמחסן גדול ומפחיד. ואני שומע אנשים קוראים בשמי:
"חיימקה שפינוזהּ! חיימקה שפינוזה!"
ואני יושב בצל אחד העצים השגיאים של השדרה, דקל ואשינגטוניה, את הדקלים הללו הביא אהרון אהרונסון לארץ-ישראל בראשית המאה, ונטע מהם שדרה לתלפיות מבית תחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית ועד לשפך ואדי דוסטריי, סמוך לשפת הים. ויש אומרים כי ראשונים הביאו אותם איכרי מושבות הטמפלרים בעמק בית-שאן ועל שפת הכינרת.
ואני מרגיש שהללו שקוראים לי בשמי רוחשים כלפיי דבר לא טוב. אני לא יודע אם אלה שמחפשים אחריי הם אנשי צבא, משטרה, או עובדים בבית מחסה. אני רואה את השער הגדול של החצר, הפונה לרחוב רוטשילד, וכל רוחבו מלא בגופים המוצקים של ארבעה או חמישה בריונים. הם לבושים בגדים אדומים. הייתכן שהם תורכים? או נידונים-למוות שברחו מכלא חאן-אל-באשה שבדמשק? אני מרגיש שכוונתם לקחת אותי עימם בכוח ולשלול ממני את החופש שלי. הם שליחים של מישהו. קשורים לרשת.
מה מוזר, אני אומר לעצמי, כי הנה מתרחש בי במציאות סיפור כמו-חלומי. אני בורח. מסתתר מאחורי הבית. עולה במדרגות האחוריות לקומה העליונה של אותו בניין גדול, שהוא ספק בית ספר מחסן. אני פותח דלת עץ כבדה היוצאת למרפסת. סוגר את הדלת היטב מאחוריי. נכנס לאולם הפנים אשר רצפתו עשוייה יציע של לוחות-עץ עבים ורפויים. הלוחות אינם הדוקים במסמרים אלא מתנודדים למגע כף-הרגל באופן מסוכן. מבעד לחור הפעור ברצפה אני רואה את הקומה הראשונה, ופתח המרתף עם חביות היין הריקות וקורי העכביש; ואת החצר והגינה, שם מסתובבים עתה פועלים רבים בהמולת יום עבודה חקלאי רגיל, ובהם גם הפועל העברי שלום ליִש, נוהג בזוג פרדות, והאם אינם שמים לב אליי ואל רודפיי.
אך הרודפים באים בעקבותיי. אם אפול במנוסתי מהם – אשבור את מפרקתי בתהום הפעורה לפניי. באומץ של שעת ייאוש אני קופץ על פני הלוחות הרופפים, אשר נעים ומתרווחים תחתיי. רק מפני מהירות הדילוג אינני נופל למטה, לתהום הקומה הראשונה, אלא מגיע אל הקיר המערבי של הבית. זהו קיר פנימי, אשר צידו החיצוני פונה, ככל הזכור לי, כלפי הגן ושדרת הוואשינגטונית. ובקצה השדרה, זאת אני רואה בבהירות מפתיעה, למרות מרחק השנים – רחוב רוטשילד כפי שהיה בראשיתו, בתים בני קומה אחת עם מרפסות מזוגגות, להן מעקה עץ עשוי לוחות מגולפים ככדים, ארוכי צוואר, ועמודים נושאי כותרות משולשות ומשוננות, ובהן קרועים חללים כפיתוחי צורות לב ועלה באוויר; ואשנבים צבעוניים מעל משקופי הדלתות; וגינות רבות-חן מעוטרות בשיחי טוייה וסוכות יסמין וגפנים; וביתנו העומד בכרם עצי הזית שנטעו הגננים, אלה האגרונומים, של הברון, מול בית-הספר פיק"א; והמשכו של הרחוב הנבלע בלב הפרדסים הירוקים הסובבים את המושבה מכל עבריה; וקולות מנועי הבארות עם גבעות החול הזהובות ושדרות איקליפטוסים הנבלעים באופק הריק.
בקיר אין דלת, ואין אני יכול לדעת מאום ממה שמתרחש עתה מעבר לו. מאחוריי תהום פעורה, הקרשים הוזחו ונידרדרו ממקומם בקול חריקה רפה של רקב שנים מתפוקק, ואבק תולעים יבשות. ואני עומד על בלימה, חובק בזרועותיי את הקיר החלקלק, מחפש לעצמי מקום אחיזה. אני חושש כי הרודפים ימצאו דרך לבוא בעקבותיי. התהום שנפערה בינינו לא תשמש להם מכשול. ברגע זה אני נזכר כי למשפחת גלפרין מוכרח להיות מחבוא, בו החביאו את יוסף לישנסקי מפני התורכים, ובוודאי נשמר המחבוא עד עצם היום הזה. אני מכה בקיר, הטיח מתפורר בנקל, ונפתחת דלת-סתרים, אשר נראה בעליל כי לא השתמשו בה שנים רבות. ממש כמו "סליק" הנשק אשר ברצפתו הכפולה של "בית האיכר" ברחוב נורדאו הסמוך.
ושם בתוך החדר יושב, הפלא ופלא! – אדון אלכסנדר גלפרין הזקן, הוא בכבודו ובעצמו. יושב בכורסה ומרכיב משקפיים בהירים ועל ברכיו אהובתו, המורה הצעירה רחל, שהיתה חברתה הטובה של בתו לורת, ועל פי המצב אשר בו השתמר נראה בעליל כי עודנו חי ומסתתר כל השנים מפני התורכים, ואילו המורה רחל, שלא נישאה מעולם, בשמלה רחבה, חומה – היא כבר יבשה אבל עדיין לופתת את אברו, שנזדקף מאוד בזכות הטיפול בזריקות אשכי קופים בשוויץ. על דעתי עולה כי זה בהחלט המחבוא אשר הכינו ליוסף לישנסקי.
אדון גלפרין אינו מגיב כלל לנוכח כניסתי, וגם לי אין זמן לגשת אליו ולנסות לשוחח איתו. לרגע הוא נראה בעיניי כמין חנוט, אך מצד שני, כאילו חי עדיין. הוא גוץ, ממש כפי שאני זוכרו מילדותי, וגילו כבן שישים או שבעים. להפתעתי דולק אור חשמל בחדר, ושוררת בו דממה של אחוזת קבר. זה חדר מלבני ארוך. רהיטיו: שולחן נמוך, כוננית, דרגשים עשויים עץ צהוב ופשוט. נקל להבחין כי שנים רבות לא השתמשו בהם. עיצובם נראה כעבודת נגרות גסה, ללא פוליטורה, כאילו הרכיבו אותם מארגזים, בשנות המלחמה. באור החשמל מתבלט צבע העץ הצהבהב והמחוספס. חלון רחב מאוד, צרפתי, מכוסה בווילון עשוי בד דמשקאי, פונה לצד מערב, כלפי רחוב רוטשילד.
אני מתפלא על אור החשמל בחדר. הלא על-פי ההגיון ההיסטורי צריכות רק מנורות-נפט מתקופת התורכים לשרוד בו. אני ממהר לכבות את החשמל, למען לא ישתקף האור בחלון ולא יוכלו הרודפים לגלות את החדר הנסתר. אני פוחד פן כבר הם מתדפקים מבחוץ על פני דלת-הסתרים אשר הברחתי מאחוריי. על כן אני מתרוצץ בחדר מקצה אל קצה ומחפש מדרגות חיצוניות באמצעותן אוכל לחמוק מן המחבוא אל הרחוב ולנוס בהסתר מן הרודפים, אשר מחפשים אחריי עדיין בתוך הבית. אני מוצא את המדרגות. אני מנסה לצאת מן המחבוא אל אור היום אשר בחוץ, ומחשבה מפליאה מהבהבת במוחי:
הלא אדון אלכסנדר גלפרין המנוח נמלט למצרים עוד בטרם פרצה מלחמת העולם הראשונה. ערבייה צעירה מהפועלות בפרדסו הלכה למלא את כדה מים מן הבריכה שבפרדס,ומעדה ונפלה אל הבריכה, ומשום שלא ידעה לשחות ואיש לא היה במקום לעזור לה ולמשותה, טבעה הצעירה בבריכה. רק הג'ארה נותרה צפה על פני המים. פלחי הכפר יהודייה, העלילו על גלפרין, שהוא הטיל את הערבייה לבריכה, ואחריה – הג'ארה. וכל זאת מפני שהרתה לו, בפרדס. יפה היתה ומספרים שהוא חרש בה ודש בה שוב ושוב והיא היתה נפתחת לו, בבגדיה, מתוך כניעות ועוני אך גם גאווה על שהחוואג'ה היהודי בחר רק בה מכל הפלחיות הצעירות בעלות השדיים החומים שהיו מאושרות להזדווג עימו בבייקה, בית-האריזה, שבפרדס, או אפילו תחת גומה של עץ שמוטי, כשהן מתכופפות לנכש עשבים והוא מפשיל שמלה ובא עליהן מאחור, לפעמים ליתר ביטחון בתחת, אחרי שקצת שוטף את החור שלהן, כדי שמשם הן לא תיכנסנה להריון ממנו. אבל כל זה כמובן לא קרה והיה רק בגדר רכילות מרושעת, ושנה שלמה נפתל גלפרין בעלילה הזו ולבסוף נאלץ להסתלק באונייה לאלכסנדריה של מצרים.
ומה הוא עושה עדיין במחבוא?

אך לא, הוא אינו במחבוא. עומד בחצרו אדון גלפרין, עימו הבויארג'י הערבי ובידו חבילה של רפייה, מזמרה וסכין חרמשי, דוגמת אלה שבידי הערבי, ואיתם הפועל העברי שלום ליִש עם העגלה ושתי הפרדות. השלושה עולים לעגלה, חוצים את הרחוב ונכנסים לפרדס.
"ליִש, בוא איתי," אומר אדון גלפרין (המכונה בפי הערבים בשם חוואג'ה פארֶס) ביידיש הרומנית שלו, "עץ האוראנג' אינו דומה לעצי פרי אחרים. עץ זה יש לו נטייה להיות שיח, ולא עץ בעל גזע אחד. יש בו בעץ האוראנג' תכונות משני הסוגים הללו: גם של עץ וגם של שיח. הזמירה אינה משנה אותו הרבה. לפיכך יש להעמידו על שלוש זרועות יסודיות, ולשמור שיגדל ישר ולא בגובה רב, אלא בהסתעפות רחבה, ושבין הענפים יהיה מרחב מספיק לחדירת קרני השמש והאוויר."
והוא מלמד את הפועל העברי שלום ליש, הוא שלמה לביא, כיצד קובעים סמוכה לעץ, מחזיקים מזמרה ביד, ונזהרים מלפתוע את העץ בסכין החרמשית. ואך באותה שעה מצלצל פעמון המושבה מחצרו של צוֹעָר ברחוב הרצל, שלום ליש רוחץ ידיו והולך אל קלוב הפועלים, שם קופץ עלרגליו מולו הלפרין הזקן, מרים ידו הימנית ומתחיל לשיר ברעם את הימנונם של "פועלי ציון":
"מיר הייבען די הענד געגען מזרח און שווערען...
(ידינו למזרח נרים ונשבעה...)"
ואחריו קופצים על רגליהם מן המחצלת עוד כעשרה צעירים וצעירות אשר ישבו יחפים, והם מתמתחים ומרימים ידיהם, ויחד מייסדים מפלגת פועלים חדשה.
"טובאריצ'י!" מתרגש הלפרין ברוסית, "כולנו כאחד נצא עם הדגל ביד, לא ניתן לערבים לעבוד, נוציא את כליהם מידיהם ואנחנו נחפור. זאת היא אדמתנו הקדושה, ואנו נחרף עליה את נפשנו!"

שעה של ערב, נדמו צלילי הפעמון ושירם של הצעירים בקלוב הפועלים, ועליי להגיע לבית אימי ובעלה. ועוד בטרם אגיע אני רואה בעיני רוחי את אבי יושב אצלה בכורסה אשר בחדר האורחים, ופניו מביעים את שמחת השיבה, כחוזר מחופשה ארוכה, ותמיהה על הימצאו בבית שאינו שלו. אימי מחפשת מקום להניחו ואינה שקטה, כי הנה בעוד שעה קלה יחזור בעלה החדש הביתה מעבודתו. ולי הרגשה שכבר עברתי אותה פעמים אחדות בחלום: אבא מופיע. הוא כלל לא מת. מותו לא היה אלא טעות. שהה זמן ממושך במקום אחר ועכשיו חזר. והוא מתפלא על שאיננו מקבלים אותו בטבעיות. ואילו אנו מסתירים ממנו את פליאתנו.

אני גם קורא ביומן הנעורים שלו: "...דרך שארית שדות המזרע והבור שעוד נשארו לפליטה בין הפרדסים הרחבים. ואביב בארץ. וריח העשב הרענן כריח בצק תופח ועולה, כריח בשר זרועות נערה שנחשפו לראווה אחרי היותן כלואות ומכוסות במשך החורף. האין יש את נפשך להתפלש בעשב ו... לאכלו? אבל מרחוק עומדת וקוצרת קבוצת קוצרים, ערבים דווקא, ורוח הצפון היבשה שהתחוללה ויצרה ענני 'כבשים' בשמיים – מבשרת חמסין ליום המחרת... ואם גם בכנפיה הריחות המפנקים של לבלוב תפוחי-הזהב...
"ריח התורמוס, הירוק-מיצי, מהו, מהו? לח, חמצמץ, רווי, בריא? בריא! התפלש בעומקו באביב ו... הזדווג...
"פרחי הדבש הקטנים, הגמדיים, הצומחים בחולות, בחצי החורף הראשון, וריחם, דבש דליל, רך ודק. ריח הזעטר, על גבעות החוסמס האדום, מעורר תיאבון למאכלים שחורים, פשוטים ומבריאים..."

שכרתי מונית מיוחדת כדי להגיע בזמן לבית אימי ובעלה לארוחת הערב. המונית נוסעת לצד מערב, במשעולי אדמות החול של חורזרזור, כדי לעלות ולהגיע משם לביתם הנמצא בדרום המושבה. אנחנו תועים שעה ארוכה במשעולי הפרדסים, ולבסוף עוצרים נער-פועל כבן שלוש-עשרה או ארבע-עשרה, לבוש בסחבות של טוז'ורקה אירופית ומעדר ישן על כתפו, והוא מסביר לנו בקול צלול, צעקני קצת, ובהברה ברורה, דגושה ורוויית-עצב – את הדרך היוצאת מערבה.
אנו ממשיכים ועוברים את פרדס זאבלאווי ואת פרדס שלושת האחים ביירותי, מישל, נג'יב ואמיל, ואת פרדסו של חאפז בק, אשר בחצרו התגוררה משפחת יצקר, ואת פרדסו של סלים איוב, בו נתגלה לראשונה תפוח-הזהב מהזן שאמוטי המהולל, ובו התגוררו הביל"ויים הראשונים כאשר הגיעו ארצה להקים מושבה שנייה אחרי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח תקווה; ואת פרדס ה"מוסקוביה" ובו עומד בניין המנזר הרוסי ששימש אכסניה לצליינים ובו נמצא קבר שמייחסים אותו לאישה הקדושה טביתא; וממשיכים בכיוון דרומי-מערבי ומגמת פנינו המסעדה של יוניס ברובע הערבי של יפו. אנחנו טועים בסימטאות הרבות אשר בין המסעדה לים ואיננו מצליחים להגיע. גדול ורחב הוא הרובע ומלא ערבים לבושים אירופית, ועל כל הדוכנים המוארים תמרים לחים לכל מלוא האופק, עד שפת הים, וביניהם מסתובבים מוכרי משקאות קרים. עיר ערבית עשירה אשר שלוות ערב קיץ קריר פרושה עליה, בנייניה מרובעים, בנייני מלט לא חדשים ולא ישנים, הרבה מוסכים ושטחי אדמת בור וקוצים ביניהם.
"אל תאמין," לוחש לי מן המושב האחורי אליפלט סוסנוביץ, "הם אנשי עולם-תחתון. למקום הזה הביא אותם בן-גוריון."
"זה מחיר הציונות." אני אומר בביטחון.
"מחיר הגלות. ואיום ונורא הוא." הוא משיב לי.
"אבל היום זה כבר לא רציני." אני אומר. "יפו היא רק סמל וקצת נוסטאלגיה."
"אתה עוד תראה," הוא משיב, "גם מגן-דוד זה רק סמל, והצלב, וה'תג מחיר'... אתה תראה שגם בישראל לא נגמר עדיין תור הפְּרעות..."
ואנחנו יוצאים מהמונית ומטפסים ברגלינו מזרחה לעבר המסעדה. כמה אנשים מפוקפקים סובבים אותנו, גם החשיך בינתיים, ומצבנו נעשה לא נעים. הנהג, אליפלט סוסנוביץ ופרח היסמין בדש הז'קט הבלוי שלו, ואני – ממשיכים ועולים בטראסה גבוהה ורומסים בדרכנו עשבי-בר יבשים, ואת המסעדה של יוניס איננו מוצאים.
"כאן הדרך לפתח-תקווה." אני מתעקש. "והדגים הממולאים מחכים לנו, עם חזרת טרייה, בבית אימי ובעלה החדש. אם רק נמשיך ללכת..."
"אתה השתגעת," אומר לי הנהג, "אני לא יכול להמשיך בלי מונה."
"סבא שלי היה מחזיק בזנבו של הסוס וחוצה בשחייה את נחל המוסררה, העולם על גדותיו ביום חורף סוער, ומגיע ליפו, וחוזר באותו יום למושבה, עם שק הקמח."
"אם נשאר לך זנב של סוס מהסבא שלך," אומר לי הנהג, "אז לך ותציל את נפשך לבד..." והוא מתחיל לרדת חזרה למונית. "אני לא פרימיטיבי! אתה לא שומע את קריאות המואזין ברמקולים, המכוונים שיהיה הכי חזק? יפו חוזרת לידי הערבים, והילדים שלהם זורקים אבנים על כל יהודי שעובר בלילה ברחוב!"
"לך אחריו," לוחש לי אליפלט סוסנוביץ הזקן, "ואני אציל אותך מחמתם." ובקושי אנו מוצאים בטראסה פרצה שאפשר לרדת בה בלי סכנת נפילה מגובה רב. ובהתקרבנו למונית כבר רודפים אחרינו, בחשכה המעובה, כמה וכמה אנשים. הנהג מתניע את המונית מיד לאחר שהוא פותח את הדלת, ואני קופץ לתוכה יחד עם אליפלט סוסנוביץ, ובדי עמל אנחנו מצליחים לסגור מבפנים את הדלתות ולנסוע צפונה בסימטאות לעבר תל-אביב, ואנחנו מוקפים באנשים שעיניהם היוקדות מתבוננות בנו ודוקרות מבעד לחשיכה.
"איפה אתה גר?" אני זוכר לשאול את אליפלט סוסנוביץ בטרם ארד מהמונית אל רחובי בתל-אביב.
"בבית ר' אנשל רוזוב, ברחוב פינסקר בפתח-תקווה. שם עכשיו בית זקנים. זה היה הבית הכי אריסטוקראטי במושבה, אוהו, רק רוסית דיברו שם. ואת טורגנייב קראו. וטרומפלדור את פירה רוזוב אהב ובוודאי שעליה חשב גם כאשר הערבים הפשיטו אותו ערום ושדדו את נשקו בחמארה, ימים אחדים בטרם הרגו אותו בתל חי. ואתם, אנשי תל-אביב, גם תודה חייבים לנו, כי בימי ההגירה, ב-1917, את ביתו העמיד ר' אנשל לרשות הוועד שלכם, ודיזנגוף בראשו..."
"אני לא מאנשי תל-אביב," אני מתחיל לענות לו, "אני..."
אבל הוא כבר נסע ונגמר החלום. חבל. יכולתי לשאול אותו עוד כמה שאלות היסטוריות כמו למשל כיצד פוטר סבי מצד אימי ממשרתו כמנהל החשבונות במועצה הכפרית ומה היו השחיתויות שגילה, ושבגינן ציווה שלא יקברו אותו במושבה אלא בתל-אביב?
אהוד בן עזר