פתח תקווה, חדרה, רחובות, 6-1 במאי 1921

עיקרם של מאורעות תרפ"א היה ביפו ובסביבותיה, אך הן התפשטו לפתח תקווה, כפר סבא, רחובות וחדרה. במאורעות נהרגו 47 יהודים, ונפצעו 145. אחד המוקדים העיקריים לפרעות היה ב"בית החלוץ" ביפו ב-1.5.1921, יהודה צ'רקסקי, שניהל יחד עם רעייתו דובה את "בית החלוץ" ביפו, סייע באותו הבוקר לבנו משהלי להניח תפילין. יום קודם היתה חגיגה ב"בית החלוץ", כי הזוג צ'רקסקי זכה לראות את בנם עולה לתורה. באמצע התפילה הגיע מתנשם ומתנשף, קצין משטרה ערבי-נוצרי מידידי המשפחה, ודרש מהם להצטרף אליו למכוניתו כדי להבריחם לתל אביב: סכנה גדולה להישאר במקום – פורעים ערבים הורגים יהודים, בוזזים ושורפים את בתיהם. המשטרה, לא רק שאיננה מתערבת, אלא שיש שוטרים ערבים שהסירו את תגיהם והצטרפו לפורעים.
דובה, אשר שמעה את דברי הקצין, שאלה אותו אם יוכל לקחת את כולם.
"בוודאי, גברת צ'רקסקי, אתם חמישה, לא?"
"אנחנו שישים איש."
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שאני ובעלי מנהלים כאן בית עולים. יש פה קרוב לשישים צעירים וצעירות, עולים חדשים. הם סומכים עלינו. אנחנו מטפלים בהם. איך נעזוב אותם, ונציל את נפשנו?"
"אבל גברת צ'רקסקי, אני צריך שתי משאיות בשביל כולם, וגם אז לא יתנו הפורעים לצאת מכאן. אני יכול לקחת אתכם ואת הילדים באוטומוביל הקטן, ואיש לא יעצור בעדי."
הזוג צ'רקסקי סירב, וגם לא הסכים להצעה האחרת של הקצין לקחת רק את הילדים ולהצילם. ההורים חששו להיפרד מילדיהם בעת כזאת. הם נשארו במקום והחלו להתבצר ולהתכונן לבואם של הפורעים. הם הצטיידו במוטות ברזל, בגרזינים ובסכינים. הם האמינו שיוכלו להגן על המקום. יהודה ודובה פיזרו את המגינים הצעירים בעמדות שונות בחצר, תמכו את השער במוטות, ושמו צופה בעליית הגג. אלא שהפורעים באו במאות, וביניהם היו גם שוטרים שירו לתוך החצר. באיזה שהוא שלב הם גם זרקו פצצה או רימון לתוך החצר. לנצורים לא היה נשק חם, ומול ההמון האדיר שהתנפל על השער, לא היה להם כל סיכוי. אף על פי כן, הפריצה הראשונה נהדפה, והפורעים משכו אחריהם מספר פצועים.
היתה הפוגה. הנצורים משכו את המתים והפצועים לחדר האוכל ולחדר הקריאה. הבחורות השקו את הפצועים וחבשו את פצעיהם, ואז הודיע הצופה כי הפורעים מעלים את השער באש. הנצורים ברחו אל תוך הבית והתבצרו בחדר האוכל ובחדר הקריאה. הניחו שולחנות וארונות מאחורי הדלתות בתקווה לעכב את הפריצה פנימה, אולי בינתיים יבוא הצבא האנגלי ויציל אותם. משפחת צ'רקסקי, גב' מילר, פקידה מטעם ההנהלה הציוני,ת ועוד שניים שלושה חלוצים, התבצרו בחדר המגורים. תוך דקות הצליחו הפורעים לנפץ את הדלת לחדר הקריאה והחלו רוצחים את כל הנצורים שם. הצעקות שנשמעו משם היו נוראות. הנצורים בחדר המגורים הניחו ארון גדול על הדלת ונשענו עליו כדי להקשות את הפריצה. האימה ניבטה מעיני הנצורים. דובה האיצה בגברת מילר ובראובן, הבן הקטן שלה שהיה אז כבן שש, לצאת דרך החלון הפונה לכיוון בית החולים הצרפתי. הדלת החיצונית נפתחת לשבריר של שנייה, ואז ראו הנצורים שהחצר כמעט ריקה מפורעים, שכן רובם צבאו אל תוך הבית. הם מחליטים לפרוץ החוצה. יהודה יוצא ראשון ומכה בגרזן שלו על ימין ועל שמאל ומצליח להגיע כמעט עד השער העשן. אחריו רץ משהלי כשידיו מגינות על ראשו מפני המוטות שניחתו עליהם מכל עבר. כשהגיע יהודה קרוב לשער, מצליח אחד הפורעים להנחית עליו מוט ברזל, והוא מתמוטט, אז מתנפלים עליו כולם וחובטים בו ללא רחם. משהלי בורח חזרה לבית, מגיע לחדר האוכל, נשכב בין המתים ומשים עצמו מת. בינתיים דובה מניחה לארון שחוסם את הדלת, ויוצאת אל החצר, כשסכין גדולה בידיה, והיא תוקעת אותו בכל מי שנקרה בדרכה. הפורעים צועקים: "ג'ין נכנס בה, ג'ין!" – והם בורחים מפניה. ואז היא רואה את בעלה שרוע על הארץ כשסכין גדולה תקועה בגבו. היא רצה אליו להחיותו, והפורעים מתעשתים והורגים אותה במוטות ובגרזינים. צַלָם תל-אביבי צילם את גופותיהם המרוטשות של דובה ויהודה, והתמונות המזעזעות שמורות על ידי בני המשפחה.
כעבור זמן הגיע הצבא ופיזר את הפורעים מבלי לאסור אף אחד. כוונת השלטון האנגלי היתה להציג את המאורעות כהתקוטטות בין יהודים לערבים, ולא כאל פרעות של ערבים ביהודים. החיילים מוצאים את משהלי על רצפת חדר האוכל, ושמים לב שהוא נושם. שוטר ערבי לקח על עצמו להביא את משהלי לסאראיה. את המשימה הזאת ביצע השוטר הערבי בסכנה גדולה, שכן הפורעים שפגש בדרך התגרו בו ודרשו ממנו שייתן להם לטפל ב"שפיפון" היהודי. הוא איים עליהם בנשק, ובחירוף נפש ממש הביא אותו לסאראיה. חלק מהדרך נשא שוטר את משהלי על כתפיו, כי הוא היה מותש מהזוועות שחזו עיניו ביום המר והנמהר ההוא, יום שבו נותרו, הוא, אחותו ואחיו – יתומים מאם ומאב.
בסוף אותו היום נמנו 13 הרוגים ב"בבית החלוץ", ועוד שניים מהפצועים מתו מפצעיהם זמן קצר אחר כך– בסך הכול – 15 קורבנות.
שלושת ילדי הזוג צ'רקסקי ניצלו: ראוביק הקטן הוברח על ידי הגברת מילר אל בית של ידיד ערבי ביפו; חיה'לה, שהיתה מאושפזת בבית החולים הצרפתי; ואילו משהלי, הבן הבכור, שראה את הוריו נהרגים לעיניו, ניצל כאמור בשל רגע של תושייה ובשל מסירותו של שוטר ערבי.
אחרי הפרעות נדרש משהלי, בן ה-13, לזהות את גופות הוריו, שהיו מכוסות בשמיכות בחדרי הלימוד של גימנסיה הרצליה (תמונות הגופות המרוטשות בידי המשפחה). שני הילדים הקטנים נשלחו לבית יתומים בירושלים, ומשהלי נשלח ללמוד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל.
למרות האסון הנורא שפקד את שלושת ילדי הזוג צ'רקסקי, הם גדלו והיו לאנשים מועילים, ותרמו תרומה סגולית לכוח המגן ולחברה הישראלית לפני קום המדינה ואחר כך.

האירוע בבית יצקר (2.5.1921):
יהודה יצקר, שעלה בעלייה השלישית מאוקראינה, קנה את "הבית האדום" מאפנדי ערבי, הבית היה ממוקם ממזרח ליפו, על גבול אבו-כביר. הוא קנה גם מיספר פרות עבור המחלבה שהקים, וממנה התפרנסה המשפחה. סייעו לו בת-שבע אשתו, בניו ובנותיו. הבת רבקה נישאה לסופר והמשורר צבי שץ, שברנר עודד אותו ופרסם את יצירותיו, והבת שרה נישאה לשמואל סבוראי. ברנר שכר מכספו מגורים גם לסופרים הצעירים צבי גוגיג ויוסף לואידור.
בבית יצקר שמעו את ההמולה והיריות מאזור יפו, והתכוננו להתבצר כדי להתגונן. בידי יוסף לואידור היה רובה, והוא הצליח להבריח פורעים שהתקרבו לבית. יוסף שץ, חתנו של יהודה יצקר, הצליח לגייס מכונית שהיתה אמורה למלט את דרי הבית המבודד. אלא שבבית יצקר ביקשו מקלט שלושה בני משפחת לרר, שעסקו בכוורות דבורים, ולמעשה, אפשר היה לצופף במכונית רק עוד אדם אחד מלבדם, והכול הפצירו בברנר שיצטרף לנסיעה לתל-אביב. ברנר סירב בתוקף להציל את נפשו, ולהשאיר את שאר בני הבית לחסדי הפורעים. לבסוף נסעו לתל-אביב רק בני משפחת לרר. אילו נענה ברנר להפצרות, ייתכן מאוד שכל דרי הבית היו ניצלים, כי בני משפחת לרר לא הודיעו לוועד ההצלה כי נשארו בבית יצקר אנשים המשוועים למקלט. אילו ברנר היה בין נוסעי המכונית – ללא ספק היה מזעיק עזרה.
הסוף המר ידוע: דיירי הבית התכוונו לצאת למחרת (2 במאי) לכיוון תל-אביב ברגל, ואז בדיוק עברה במקום הלווייתו של ילד ערבי בדרכם לבית הקברות שייח' מוראד. הם התנפלו על דיירי הבית, ורצחו בגרזינים ובסכינים את יהודה יצקר, את בנו אברהם, את יוסף-חיים ברנר, את יוסף לואידור, את צבי שץ ואת צבי גוגיג. הפורעים התעללו בגופות, ובעיקר התעללו בגופתו של יוסף לואידור שירה בפורעים ברובה שהיה ברשותו. למחרת הוזעק הצבא למקום, אך הם לא היו מוכנים לפנות את הגופות, וכשהדבר התאפשר, הסתבר שגופתו של יוסף לואידור נעלמה, ולא נמצאה מעולם. במקום שעמד בית יצקר החרב נבנה בית המזכיר בצורתו את הבית המקורי, והמכונה "משכן ברנר וחבריו", הוא בית הנוער העובד והלומד ברחוב קיבוץ גלויות 120.
בדומה לאצילות הנפש וההקרבה שהוכיח ברנר, גם דובה צ'רקסקי, מ"בית החלוץ" ביפו, סירבה להתפנות אם אין אפשרות לפנות את עשרות העולים החדשים שהייתה מופקדת עליהם. כאמור, דובה ויהודה אירגנו את הצעירים להגנה על המקום. כמו במקרה של ברנר, גם התשובה ההרואית הזאת התבררה כטעות גורלית.
שני המוקדים העיקריים של האירועים הרצחניים היו ב"בית החלוץ" ובבית יצקר – שני מקומות בעלי משמעות סמלית: התחייה הציונית (העולים החדשים) ותחיית השפה העברית (ארבעת הסופרים דיירי בית יצקר).

האירועים במושבות (6-5 במאי 1921):
בעקבות הידיעות על הקורה ביפו, נערכו המושבות להגנה עצמית: בפתח-תקווה עמד בראש המגינים אברהם שפירא, והם יצאו אל הפורעים רכובים על סוסים. היחידה ההודית שחנתה ליד מעיינות הירקון, הגיעה לסייע למגינים, והפורעים הוברחו כשהם משאירים אחריהם 28 הרוגים ופצועים רבים, וגם בין מגיני פתח-תקווה נפלו בקרב ארבעה, ביניהם – אבשלום גיסין.
הפורעים ניסו את מזלם ברחובות, שם פיקד משה סמילנסקי על המגינים שהיו מזוינים ברובים. הפורעים נסוגו, כשביניהם הרוגים ופצועים. אף איש רחובות לא נפגע.
בחדרה הצליחו הפורעים להצית שני בתים ולבזוז ארבעה-עשר בתים, אבל בזכות המגינים, וגם בזכות מטוס בריטי שהפציץ את הפורעים, וירה בהם במקלעים, גם כאן לא נפגע איש מהמושבה.
ומיספר מילים על מעורבותי האישית לאירוע הטראגי הזה: נורית רעייתי היא נכדתם של הזוג צ'רקסקי, אביה הוא משה, הבן שניצל כשהשים עצמו מת בין הגופות. אני ראיינתי את חמי וגם עדים אחרים לאירוע, ופירסמתי את סיפורם בספר ("הנדר", תמוז, 1986). הבנתי שמדובר בגבורה עילאית של הצ'רקסקים ושל העולים החדשים, שהיו ב"בית החלוץ" – אלה נלחמו במקלות, בגרזינים ובסכינים כנגד המון מוסת שהסתייע באש חיה וברימונים שסיפקו השוטרים הערבים. הבנתי שהיה שם מאבק הרואי חסר סיכוי. לכן לא הבנתי מדוע המוסדות אינם דואגים להנצחת הנופלים. הנופלים בתל-חי הונצחו באנדרטה מרשימה, בטקסים ובצעדות של נוער בי"א באדר. המגינים בפתח תקווה הונצחו גם כן באנדרטה מרשימה – מדוע הופלו מגיני "בית החלוץ"? שלחתי אינספור מכתבים לעיריית תל-אביב ולמשרד הביטחון בבקשה צנועה לקבוע שלט ליד הבית ברחוב יפת 34, שם היה "בית החלוץ", שלט שיתאר בקצרה מה התרחש במתחם הזה. כיוון שלא זכיתי להיענות לבקשתי, פניתי אל יורם קניוק, והוא נענה מיד ופירסם במקומון "עיתון תל-אביב" (30.4.92) מאמר בשם "מוות בלי אבא", ובעקבות מאמר זה, לאחר 8 שנים של פניות מצידי, העירייה נענתה סוף סוף.
בינתיים קבר האחים של הרוגי תרפ"א (43 שמות מתוך 47 הקורבנות) בבית הקברות טרומפלדור הלך והתפורר, ואני שוב פונה למוסדות השונים בצורך הדחוף לשיפוץ הקבר – שוב ללא הצלחה רבה. הפעם באה לעזרתי רחל סבוראי (נכדתם של הזוג יצקר, בתם של שרה יצקר ושמואל סבוראי, כמוזכר לעיל), והיא היתה ממש "בולדוזר"! קבר האחים שופץ, ועליי ועל רחל סבוראי הוטל לחבר כיתוב על הקברים על פי עדויות המשפחות ועל פי הידוע מארכיונים.
כתבתי לעיל, שהוויתור על ההצלה אמנם מרשים באצילותו, אבל בשני המקרים הוא היה טעות. על מקרה ברנר כתבתי לעיל, ובאשר למקרה "בית החלוץ" – ברור שהצ'רקסקים היו היחידים במתחם הורים לילדים קטנים, וראוי היה שיתפנו מהמקום למען ילדיהם. אבל המחויבות שלהם לדיירי הבית, גברה על רחמיהם על הילדים, שנשארו יתומים, ונועדה להם ילדות ונערות רעות ומרות. משה וחיה סלחו להוריהם, אבל ראובן לא סלח, ומדי שנה היה פוקד בבכי את הקברים ומטיח בשיש את מרי שיחו.

תיעוד על מאורעות הדמים ב"בית החלוץ" ביפו מצוי, בין השאר:

משה בן-יהודה (צ'רקסקי), יום הטבח, בתוך הקובץ – ההגנה בתל אביב, הוצאת קרן "ההגנה" ע"ש שחורי וחבריו ז"ל, תל אביב 1956, ע' 46-48.

משה גרנות, הנדר, הוצאת תמוז 1986.

יזכור, הוצאת משרד הביטחון, 1992, ע' 795-796.

בפרגולת המחשב שב"חורשת גן הבנים", שמצפון לירקון, מצוי מידע על דובה ויהודה צ'רקסקי ועל אירוע הדמים בו מצאו את מותם.

עדויותיהם של הניצולים נמצאות בארכיון ההגנה ובארכיון הסוכנות היהודית.

חוקר חרוץ ומסור לנושא הוא האדריכל שמואל גילר, שדודו נמנה על הרוגי אותם מאורעות.

בבית הקברות ברחוב טרומפלדור בתל אביב קבורים 43 מתוך 47 ההרוגים במאורעות של תחילת מאי 1921, ביניהם י"ח ברנר, חבריו הסופרים, יהודה ואברהם יצקר, ושני מנהליו של בית "החלוץ" (בית העולים) ביפו – דובה ויהודה צ'רקסקי. בכל יום זיכרון לחללי מלחמות ישראל מתכנסים נציגי צה"ל, ותיקי ההגנה, נציגי העירייה ומוקירי זכרם של הנופלים, מקיימים טקס זיכרון, מניחים זרי פרחים ומספרים את סיפור נפילתם.