לצבי שץ
1929
פורסם לראשונה במדור "ספרי דורות קודמים" במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 30.4.1971, לפני 50 שנים.
באותו יום מר ונמהר שלפני יובל שנים, ב-2 במאי 1921, בעצם ימי ועידת היסוד של איגוד סופרי ארץ-ישראל בתל-אביב, נרצחו בשכונה ערבית אשר בקצה הדרומי של תל-אביב, ליד פסי מסילת-הברזל לירושלים, יוסף חיים ברנר, ועימו עוד שני סופרים עבריים: יוסף לואידור שהתגורר עימו בבית יצקר, וצבי שץ – שבא לפנות את יושבי הבית ונשאר במקום, מאחר שבאוטומוביל-הפינוי נסעו אחרים. באותו אופן פראי נרצחו אז גם צבי גוגיק ויהודה ואברהם יצקר – חותנו וגיסו של צבי שץ, שהיה נשוי לרבקה יצקר, הבת והאחות.
מספר מרדכי קושניר בקובץ "יוסף חיים ברנר" (תש"ד, 1944):
"בגישתנו אליהם, נראה לי בראשונה יצקר הזקן מוטל ופניו למעלה, לצד השכונה (כאילו בדרך ליפו). מצחו שסוע, ערום ויחף, רק הכתונת עליו. במרחק צעד או שני צעדים ממנו לצד שמאל, על יד הגדר, מוטל ברנר, פניו למטה, חצי גופו התחתון ערום לגמרי, זרועו הימנית פשוטה לפניו, לצידו, ואגרופו קמוץ מאוד, על חלק גופו המגולה אין כל לכלוך ורבב-דם. כל שכיבתו שכיבה מאסיבית מאומצת, כאילו אחרי היאבקות לא מנוצחת, כאילו התעלף. את היד השמאלית לא ראיתי.
"ממנו, לעבר השני של הדרך, נפלו בחוג ראייתי פני אדם לא ידועים לי (זה היה גוגיק), אחריו נראה לי צבי (שץ), נטוי על צידו, זרועות ידיו לפניו, מכווצות ופתוחות-למחצה, כאילו היה בידו דבר מה והוצא. מכנסיו היו עליו. חרוש מכות מוות. את אברמצ'ה (יצקר) בתחילה לא הכרתי. פניו היו מפולשים בעפר ובכל מעמד גופו היו רישומי היאבקות ונפתולים עצומים וסימני תעלולים בו יותר מאשר באחרים." (שם, עמ' 215-216).

על יוסף לואידור מספר י. יערי-פולסקין בספרו "חולמים ולוחמים" (המו"ל ש. ז. גיסין, פתח-תקוה, 1922) – "לא פעם היה נעלם פתאום מן העיר לימים ולילות רצופים. ואין אחד, גם מהכי קרובים לו, יודע מקום היעלמו. פעם במקרה כזה הלכו אחדים מידידיו לבקש אותו, ירדו אל חוף הים, אולי ימצאוהו מושלך על-ידי הגלים על החוף. פשטו על פני כל הדרכים לבקש אותו ולא מצאוהו. לבסוף, אחרי עמל ויגיעה רבה, מצאוהו בדרך בין יפו לפתח-תקוה הרחק משם כשהוא שוכב במערה אפלה, על ידו כיכר לחם וצפחת מים, שוכב והוגה באיזה ספר עתיק." (שם. עמ' 115).
בצלמו ובדמותו תיאר לואידור גם את גיבוריו ההיסטוריים. בסיפורו "עלי", שהתפרסם ב"הפועל הצעיר", אנו קוראים את התיאור: "עלי יצא את גבעה וידוד סביבה שלושה ימים וירעב וייעף. ויהי בלילה השלישי, וישכב בשדה בקוצים והימים ימי סוף החודש השביעי, ורוח קרה נשבה מצפון ומים, וילט עלי את פניו בכפות ידיו ויבך ויאמר: מי יתנני יליד מדבר, ארץ צלמוות אפלה, שם אשלו [אהיה שלֵו] לא אדע רע. לא אראה פני איש ולא יראני איש ולא ירדפוני נצח ולא יענוני חינם. ויוסף ויאמר: מי יתן לילה נצח לא יאיר יום, וחושך סביב, דומיית שאול, אין איש..."
היתה בלואידור שאיפה עזה לחיות חיי טבע תחת להט שמש המזרח, ובסיפורו הארץ-ישראלי "קדחת" שנדפס ב"התורן", הוא קורא בהתלהבות אל השמש: "להטי שמש! להטי! בעורי! יקודי! שמש ארצי, שמשי, צרבי, שזופי! השחירי את עור פניי כעור בן-מזרח מלידה ומבטן. חום! הוסיפי אש! הגדילי המוקד, צרביני, הכיני בשרב, עניני בחום!"
בימים ההם, מספר פולסקין, נולד אצל לואידור רעיון חדש, שניגש גם להוציא אותו אל הפועל. "הוא התחיל לכתוב סיפור חדש, שצריך לתפוס לא יותר משישה-עשר עמוד, וזמן כתיבתו צריך להימשך לא פחות משנה. הסיפור הזה עתיד להיות לפי דבריו מין דוגמה של אמנות חדשה, אשר תעלה בערכה על כל מה שנכתב אצלנו עד עתה. הסיפור צריך להיכתב במילים ספורות, לא יותר משורות אחדות בשבוע."
פעם, לאחר שכבר הספיק לכתוב כמה עמודים, נאבדו, או ששכח אותם, מפני רשלנותו, והניח אתם בארגזו הממושכן אצל בעל האכסנייה שלו. תמיד היה חייב כסף לבעלי מלונו. נבוך ונרעש מאוד מן האבדה, ישב אל שולחנו של פולסקין, "ואחרי שעות אחדות של התרכזות כל החושים, מבלי הרגיש בכל אשר בסביבו, הצליח סוף-סוף להעלות מחדש על הנייר את רחשי-ליבו." (שם, עמ' 316).
"ככה הוא חי, בדחקות ובחוסר כל, ניזון רק מעונג היצירה, שלא הביאה לו כמעט כל הנאה חומרית, עד אשר ידידו, אבי כל הנעלבים והנדכאים, י. ח. ברנר, שב ממגדל, מגדוד-העבודה, ונתיישב בשכונת הערבים מעבר ליפו. מיד הוא לקח גם את לואידור אליו והיה תומך בו ככל אשר השיגה ידו." (שם).
סיפוריו הבודדים של לואידור פזורים ב"הצפירה", "השילוח", "התורן" ו"הפועל הצעיר" ולא כונסו בספר עד היום.** הוא אהב את "רובינזון קרוזו" ואת "פן" ואף כתב עליהם. הוא הניח עימו כמה סיפורים גדולים שאבדו יחד איתו, גם גווייתו לא נמצאה.
מרדכי קושניר מספר כי בחוזרם עם האוטמוביל באותו יום, לאחר גילוי הרצח, נראה במרחק-מה "גוף אדם וידיו כפותות לאחוריו וראשו שחור-מואדם. נדמה כגופת ילד, במהלך האוטומוביל המהיר, מרחוק, זו היתה, כפי הנראה, גוויית לואידור." בשובם לקחת את החללים כבר לא נמצאה אחת הגופות.
לאחר כשלושה חודשים, מספר מרדכי קושניר בספר אחר ("בני הדור ומוריו"), גילתה קבוצת תלמידים ממקווה-ישראל, שעבדו בהובלת זבל, את גוויית לואידור בבור זבל שעל יד הכפר הערבי שליד מקום הרצח, לא רחוק מבית יצקר. אולם הערבים שוב העלימו את הגופה, והמשטרה הבריטית, למרות שגילתה את העצמות של לואידור – טישטשה את העניין. אם כי, מציין קושניר בספרו – "חוקר החרש החשאי לאחר הרצח," מר שיטריט [בכור שטרית], שהיה לאחר מכן שר המשטרה, יכול היה בזמנו לשפוך אור על הפרשה מתוך החומר שהתרכז אז ברשותו.

גורל כתביו של צבי שץ שפר מאלה של לואידור. מהדורתם הראשונה, שהופיעה בתרפ"ט [1929], שבה ונדפסה לפני כמה שנים בהוצאה חדשה בה מצויים סיפוריו "בלא ניב" ו"בתיה". הראשון פורסם על-ידי ברנר ובעריכתו, ב"האדמה" בחודש ניסן תר"ף, 1920. שם הסיפור בראשונה היה "על גבול הדממה". הסיפור השני נדפס רק לאחר מותו של שץ, בחוברת י"ב של "האדמה". כמו כן מצויים בקובץ שיריו של שץ, קטעים ממכתבים וממחברות, ובהם היומן שלו מימי שירותו כחייל בגדוד העברי, בשנים 1918-1920.
אגב, רק בשנותיו האחרונות הללו החל צבי שץ את כתיבתו בשפה העברית, ובה הרגיש כאילו נולד מחדש. על ייסורי השפה אפשר לעמוד בקטע ממכתבו "על משמר של שלל-מלחמה" ברפיח, בשנת 1919, מכתב ל-מ. פוזננסקי: "גופי כבר כעשר שנים בארץ-ישראל, אך נשמתי עדיין תועה בגלות. עמק-שפה [?] שעדיין הנני וכבד-פה, ולשיר כי אחפוץ – גמגום אשמיע. עדיין לא באתי לארץ-ישראל, עדיין בדרך אני! אולי את הסבל הזה יבין הוא יותר מאיש אחר, כי גם הוא לא ידע את השפה." ("על גבול הדממה", עמ' 141).
שני סיפוריו של שץ הם סיפורי אהבה יפים הנחשבים לסיפורים הראשונים מחיי הקבוצה בארץ-ישראל. שץ היה עם טרומפלדור ידידו בקומונה במגדל, לחוף הכנרת, ואחר-כך בקומונה בבן-שמן. ימים אלה, יחד עם ימי מלחמת העולם [הראשונה], שחלקם עשה כשומר-כרמים בראשון-לציון, ובסופם התגייס לגדוד העברי – משמשים רקע לסיפוריו.
"בלא ניב" מספר על אישה האוהבת שני גברים וחיה עם שניהם, ואינה יודעת להחליט. בהתאבד האחד, מפני אהבתו הנכזבת, הריהי נשארת עם השני, וברחמה פרי אהבת הראשון, וערגה אליו, אל המת – "באשר ניב לו – אין."
וגם ב"בתיה" – ההתאבדות, הקירבה למוות, חוסר היכולת למצוא סיפוק בחיים, לחלוק את ה"יש", את ה"חיים" – עם הזולת, חוסר היכולת להתערות בשלמות בשפה, בארץ: "ריח של פלשתינה – אמר גרשון. – ואולי, – שח דן מתוך הרהור-נפש – של ארץ-ישראל הקדמונה... האורחות האלה... ככה, בטוחני, היו עוברים ונדים גם אברהם ויעקב אבינו. הם היו בדואים כמו אלה, בדיוק כמו אלה... אלא ששפתם היתה, אולי, מצלצלת ועמוקה יותר..." (שם, עמ 24). וגם חוסר הסיפוק בחיי הקבוצה המתגבשת – כי אדם לאדם עדיין אינו בית.
"בתיה" הוא סיפור של אהבה לנערה קלת-דעת כביכול, "בתיה קפריסית... בתיה פלאית..." שמחזרת אחר גברים ואינה יכולה להגיע לגילוי אהבתה האמיתית, וסופה שהיא דוחפת את דן, גיבור הסיפור, ואוהבה, להתגייס לגדודים העברים, במין הליכה של התאבדות: "אני הולך למות... ולא להרוג... ואני מאושר מתוך..." ולעומת בתיה – מצוייה זו שאוהבת אותו ונדחית, שושנה.
היומנים וקטעי המכתבים משמשים כאילו בהמשך לסיפורים הבדויים. ב-1919, ברפיח, הוא כותב: "...כל כך מובן לי עתה, מדוע משתגעים בצבא. החיים הם לא נורמליים בכל המובנים. רק פה רואים, עד כמה אסור, שיחיו גברים לחוד. אותו כיעור יש בוודאי לראות גם בבתי-הספר הסגורים של צעירות... האוויר כל כך ספוג אמוציות מיניות, עד מחנק. מאסתי כבר בחיים האלה!" (שם, עמ' 143).
יפים ביותר הם פרקי היומן של שץ משנת 1920, על מעברות הירדן, כחייל בגדוד העברי בסביבות יריחו. המסע ברגל מירושלים, יופיו המשכר של נווה המידבר: "בננות, תמרים, תאנה, קנים, ומנתה. הרבה מנתה. ומשכר הוא ריח המנתה, ויש אבן בצל ההר, מקום בו השתטחתי, רציתי להירדם ולא יכולתי. המעיין הצוהל הזה, הצוהל והמפרה, עורר בי חשק, אותו חשק להיות צוהל, פראי, ולהפרות נשים, הרבה נשים!" (עמ' 152).
שץ מתרחץ בירדן, סובל מן החום, שותה מים בכובע "הלמט", ובלילות שוכב במארבים על גדות הירדן, בסביבות יריחו. "בערב באנו למקום מוזר: לפנינו קיר של קנים, תחתיהם, בתוכם, המיית המים... עייפים היינו, שכבנו. 'פה נלון' – אמר האופיצר. למה באנו הנה? פה – חושבים – צריכים לעבור כנופיות בדואים שודדים מעבר לירדן. העמדנו מכונת-ירייה, 3 שומרים על מעברות-הנחל, ושאר החברים הסתדרו לישון ולמראשותיו של כל איש – רובה ממולא ו-120 כדורים." (עמ' 157).
במקום לישון יורד שץ לבדו למים, בחושך, כדי להתרחץ, ויושב יחידי על אבן. הוא מאושר: "בחיק הטבע, בהתאחדי עימו!" – ואולם כמה ממחשבותיו באותו לילה שלפני יותר מיובל שנים נראות היום כנבואה:
"הערבים הבדואים חושבים, כי זה באו היהודים לקחת בחזקת-יד את ה'ג'פטליק', וכאשר שואלים אותם על מצבם, אומרים הם בייאוש: 'אדמה פה לא-טובה, חום נורא, ואנחנו עוזבים את המקום ועוברים ירושלימה.' ככה אומרים הם, אבל אנחנו רואים, כי חיטה נפלאה צומחת פה, וכמה מים וכמה פירות! אנו – המרגלים הראשונים של הארץ." (עמ' 157-158).

* צבי שץ: "על גבול הדממה". כתבים. מהדורה ראשונה תרפ"ט [1929], בצירוף מונוגרפיה מאת מ. פוזננסקי.
מהדורה חדשה, בתוספת דברי זיכרונות מאת דוד צפריר-צירקין והקדמה מאת יעקב רז, הוצאת "תרבות וחינוך", ת"א, תשכ"ז [1967], 172 עמ'.

** לימים יצא לאור הספר "סיפורים מאת יוסף לואידור", כינס והקדים מבוא: דב לנדאו, הוצאת מסדה ואגודת הסופרים העבריים, 1976.