* תנאי הכרחי אך לא מספיק – לאחר הבחירות קיוויתי מאוד שהנשיא יטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה. היה לי ברור שהוא ייכשל, וכפי שכתבתי – הסיכוי היחיד להקמת ממשלת שינוי, הוא כישלון של נתניהו. רק אז תהיה לבנט לגיטימציה בבייס שלו להקים ממשלת אחדות ורק אז יש סיכוי מסוים שהמפלגות החרדיות תתמוכנה בממשלת השינוי כדי למנוע בחירות.

כישלונו של נתניהו היה תנאי הכרחי, אך לא מספיק. נקווה מאוד שתקום ממשלת השינוי, ממשלת התיקון, ממשלת האחדות הלאומית.

* מבחן בנט – האם תקום ממשלת שינוי או ניגרר לסיבוב חמישי? זה תלוי בעיקר בשאלה אחת: מאיזה חומר קורץ בנט. מה מידת החוסן הנפשי שלו? מה רמת כושר העמידה שלו? האם הוא מנהיג?

* נאמנות למנהיג = עבודה זרה – צר לי על הודעתו של עמיחי שיקלי שיתנגד לממשלת השינוי. זוהי טעות חמורה ומאכזבת. אני מקווה מאוד שיתעשת ויחזור בו. כתבתי לו: "אתה מאכזב. מה אתה רוצה? הרי המשמעות של הצעד שלך היא סיבוב חמישי, שהתוצאות שלו תהיינה זהות לשל ארבעת הסיבובים הקודמים. נתניהו לא יוכל להקים ממשלה. אף אחד לא יחזור על תקדים גנץ. אף אחד לא מאמין לאף מילה של נתניהו. אין שום ערך לחתימת ידו ולהסכם איתו. כל עוד הוא בראשות הליכוד, הליכוד לא יוכל להקים ממשלה. כל מנהיג אחר במצבו היה פורש. אבל לו – אין בעייה לגלגל את ישראל גם לסיבוב עשירי. העיקר שהוא אוחז בקרנות השלטון. הוא עצם בגרונה של מדינת ישראל. אם רוצים לפתוח את הסתימה חייבים להכניס את היד לביוב. חייבים להתגמש כדי למנוע סבבי בחירות אינסופיים."

אבל טענה אחת המופנית כלפיו אני שולל. אמירות בנוסח: בנט בחר בו ולכן הוא מחויב לסור למרותו ולקבל כל הכרעה שלו. המחויבות למנהיג חשובה, אבל לא יותר מהמחויבות לדרך ולמצפון. לדעתי, בנט מקדם באופן פרגמטי ונכון את דרכה ההיסטורית של הציונות הדתית ואת עקרונות ימינה, בכך שהוא מסכל בחירות חמישיות ומקדם אחדות לאומית, אהבת ישראל וחותר ליציבות שלטונית ולפתרון הפלונטר הפוליטי שנתניהו תוקע אותנו בו כבר שנתיים. זו ההכרעה הראויה של פטריוט במצב משברי. אבל הדרך לכך כרוכה בפשרות כואבות. ואם שיקלי חש שהפשרות הללו חוצות את הקווים האדומים שלו, זו הכרעה לגיטימית. הוא יכול להתפטר כדי לא לפגוע במפלגה, אך הוא יכול להישאר מתוך דבקות בדרך כפי שהוא תופס אותה. שתי האפשרויות הללו לגיטימיות וראויות. אני מקווה שישתכנע בצדקת פעולתו של בנט ויתמוך בה. אך העיקרון של "נאמנות למנהיג" הוא בעיניי עבודה זרה.

* כהניסט גאה – כאשר קראתי את מאמרו הנפלא של ח"כ מתן כהנא מימינה, שבו הסביר את החשיבות הלאומית בהקמת ממשלת אחדות לאומית מתפקדת והפסקת הכאוס הפוליטי שנועד לשרת פוליטיקאי אחד; את ההבהרה שלו שהוא מודע לכך שזו לא תהיה ממשלת החלומות שלו כאיש ימין, אך היא לא תבצע פעולות כמו שחרור גורף של אלפי מחבלים, נסיגה מחברון ותמיכה בעקירת יישובים יהודיים, כפי שעשה נתניהו, המחשבה שעלתה לראשי הייתה: וואלה, אני כהניסט.

* בכפוף לתקנון – בנט קרא לליכוד להצטרף לממשלת אחדות לאומית. אני בעד, בכפוף לתקנת דרעי פנחסי.

* גלו אחריות לאומית – כעת, אחרי שהאופציה של ממשלת נתניהו ירדה מהפרק, יש להפעיל לחץ אדיר על המפלגות החרדיות לגלות אחריות לאומית, ולמנוע סיבוב בחירות חמישי באמצעות תמיכה בממשלת השינוי.

* טעותו הגדולה ביותר – נתניהו כבר מבין, שהטעות הפוליטית הגדולה בקריירה שלו, היתה עקיצת כחול לבן ובני גנץ לאחר הקמת ממשלת האחדות הלאומית. אלמלא נהג כך הוא היה נשאר ראש הממשלה עד נובמבר, עם השותף המסור והנאמן ביותר שיכול להעלות על דעתו, ומסיים את תקופת כהונתו הארוכה באופן מסודר ומכובד, כמי שליכד את העם בשעת משבר וכיבד את ההסכם.

* הספינים של תעשיית השקרים – נתניהו ותעשיית השקרים שלו מפציצים אותנו בספינים ופייק ניוז בניסיון להבטיח סיבוב חמישי.

אחד מהם הוא הטענה שבנט ושקד סיכלו הקמת ממשלת ימין. איך? הרי בנט הבטיח לנתניהו את כל שבעת האצבעות של ימינה לכל ממשלה שהוא יקים. הממשלה שהוא ניסה להקים היתה ממשלת הליכוד, החרדים, ימינה, הציונות הדתית ורע"ם. ימינה הסכימה להצטרף. הציונות הדתית לא הסכימה, בשל הפסילה של רע"ם. אז למה נתניהו משקר? כי אינו יכול אחרת. אבל למה הוא תוקף את בנט ולא את סמוטריץ'? כי הוא יודע שאין לו ממשלה, ומה שמעסיק אותו עכשיו הוא לסכל את הקמת ממשלת השינוי. הוא חותר לסיבוב חמישי.

ספין נוסף הוא על "המלכת לפיד הססמולני". שקר. יש עתיד בראשות לפיד היא מפלגת מרכז ניצית. כנס היסוד שלה נעשה באריאל, כמסר ואמירה ציבורית. עוד לפני הקמת כחול לבן לפיד ויש עתיד הכריזו שהגולן לא יעמוד למו"מ. יש לציין שאף ממשלת ימין לא אימצה את הגישה הזאת. כולן דבקו במנטרה של "מו"מ ללא תנאים מוקדמים". לפיד ויעלון, עוד טרם הקמת כחול לבן, פעלו בארצות הברית לקידום ההכרה בריבונות ישראל על הגולן ופרסמו מאמר משותף בנדון בעיתונות האמריקאית. לפיד מבטא בעקביות תמיכה בשלמות ירושלים והתנגדות לחלוקתה. לפיד פועל בעולם נגד BDS ובארץ מנהל מלחמת חורמה בשוברים שתיקה. האגף היוני ביש עתיד – עפר שלח ויעל גרמן, כבר לא ביש עתיד. אבל בתעשיית השקרים הביביסטית, מי שאינו סוגד לנתניהו הוא סססמולן קיצוני.

ספין נוסף הוא "ממשלת השמאל". שקר. ממשלת האחדות הנרקמת היא ממשלה של שלוש מפלגות ימין, שתי מפלגות מרכז ניציות ושתי מפלגות שמאל. ראש הממשלה בשנתיים הראשונות הוא בנט הסססמולן. למרות שיש עתיד וכחול לבן קרובות בעמדותיהן המדיניות לימינה ותקווה חדשה יותר מאשר למפלגת העבודה ומרצ, בפריטט בממשלה הן אינן שייכות לצד הימני, כלומר למפלגות הימניות תהיה שליטה על מחצית הממשלה. אבל בתעשיית השקרים הביביסטית, ממשלה שעומד בראשה אדם אחר ולא נתניהו היא ממשלת שמאל קיצונית.

* חמוצים – החמוצים באמת חושבים שאם הם ידקלמו 24 שעות ביממה "ממשלת שמאל ממשלת שמאל ממשלת שמאל" הם יתחילו להאמין לשקרים של עצמם?

* עשרה הורביצים – גם אני לא שש לממשלה עם מרצ. זה אילוץ פוליטי כדי לשחרר את הסתימה (שהיתה משתחררת בקלות אם נתניהו היה משחרר, כפי שהיה עושה כל פטריוט נורמטיבי, כשהבין שהוא תוקע את מדינת ישראל ומוביל אותה מסיבוב בחירות אחד למשנהו. אבל מצידו של נתניהו שיהיו גם עשרים סיבובי בחירות כל עוד הוא ראש ממשלה המעבר, כי אצלו האישי תמיד גובר על הלאומי).

אבל אני מעדיף עשרה ניצן הורביצים על הכהניסט.

ואגב, אהנה מאוד לראות את הורביץ חבר בממשלה שתנהל מלחמת חורמה ב-BDS ותנהל מערכה מדינית גדולה נגד הטירוף של האג.

* הומור בפוליטיקה – יש גם הומור בפוליטיקה. הנה, אני קורא את מדקלמי דפי המסרים של תעשיית השקרים הביביסטית מכנים את מי שמעזים להקים ממשלה שהעומד בראשה מעז להיות לא-נתניהו במושגים כמו "נוכל", "רמאי" וכו'.

בפסיכולוגיה קוראים לזה – השלכה.

* למען אחדות ישראל – אני דוגל בהשקפת עולם של שמאל חברתי כלכלי. אז למה אני תומך בממשלה בראשות איש הימין הכלכלי הקיצוני ביותר בישראל ורוטציה עם איש הימין הכלכלי השני בקיצוניותו? כי זאת ממשלת הצלה של החברה הישראלית מהמשך תרבות השקר, השחיתות, הרס מדינת החוק, פולחן האישיות והפרת ההסכמים. ולמען אחדות ישראל. ולתפארת מדינת ישראל.

* שאו אש להצית – ביום חמישי חודש טרור ההצתות בגבול עזה. המחבלים חוללו שבע שריפות בשדותינו. כעבור יומיים – עוד ארבע שריפות. הם התנקשו בריבונותנו. ואנחנו לא הגבנו.

כך זה החל לפני שלוש שנים וחצי. ה"הכלה" והבלגה התפרשו בידי האוייב כמסר שמותר, שאו אש להצית – אין דבר. וההרתעה הישראלית שהביאה לשלוש שנים וחצי של שקט לאחר "צוק איתן" נשחקה ומצב הביטחון הידרדר. מדינה חייבת לממש את ריבונותה ולהגן על חיי אזרחיה ורכושם. ברגע שהמדינה נעלמת, האנרכיה והטרור חוגגים. ההבלגה על הצתת שדותינו, כמו גם ההבלגה על הטרור החקלאי, מעידים על זילות החקלאות בעיני ראש הממשלה והממשלה.

המסר צריך להיות ברור וחד משמעי - דין הצתה כדין רקטה!

* שקט בירושלים – למה ירושלים כל כך שקטה ושלווה? כיוון שהמשטרה הסירה את המחסומים בשער שכם.

* מה חדש בשייח' ג'ראח? – כששני החוליגנים הפרחחים איתמר כסיף ועופר בן גביר נמצאים באותה שכונה ומשלהבים את היצרים, טוב לא יכול לצאת מזה.

* אג'נדה ציונית – גיבורת השבוע היא ש', מפקדת ולוחמת מג"ב, שפיקדה על הכוח שסיכל בנחישות ומקצועיות פיגוע קטלני, וניטרל את חוליית המחבלים; הרג שני מחבלים ופצע את השלישי. שירות קרבי של בנות אינו "אג'נדה פרוגרסיבית" אלא אג'נדה ציונית; אג'נדה של צבא העם המגויס להגנה על המולדת ושלום אזרחיה. בנות שבוחרות להיות לוחמות, מגלות אותה גבורה כמו בנים.

* פעולה מוסרית לחלוטין – טוהר הנשק, מוסר לחימה, הם מן הערכים המובילים בצה"ל מיום הקמתו ועד היום. צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם ובהיסטוריה של הצבאות. זו לא סיסמה. זו עובדה.

מה פירוש מוסר לחימה? מוסר לחימה הוא לא לפגוע במכוון באזרחים; בנשים וילדים, בזקנים. מוסר לחימה הוא לא לפגוע לרעה בשבויים. מוסר לחימה הוא לעשות מאמץ למזער ככל הניתן את הפגיעה באזרחים. מוסר לחימה הוא איסור על ביזה.

מוסר לחימה הוא גם לפגוע באוייב, להרוג את האוייב במלחמה, להרוג לוחמי אוייב חמושים. קל וחומר כאשר מדובר במלחמה בטרור.

תכנית "עובדה" הוקדשה לפעולה ישראלית של שלוש יחידות מובחרות – סיירת צנחנים, סיירת יעל ושייטת 13, שיצאו בלילה אחד לפשיטות על יחידות אוייב פלשתינאיות במטרה מוצהרת להרוג כמה שיותר לוחמי אוייב. היתה זו החלטה של ראש הממשלה שרון להוציא מיד את הפעולה הזאת לפועל, כתגובה לחדירת מחבלים למחסום של צה"ל, שבה נהרגו 6 לוחמי הנדסה קרבית, רובם בשנתם.

עד היום לא שמעתי על הפעולה הזאת. ושמחתי על הסרט, כיוון שהוא חשף פעולה נכונה, מוצלחת ומוסרית. פעולה של לוחמים נועזים, שחירפו את נפשם בביצוע משימה מסוכנת, ביצעו את המשימה בצורה מושלמת וחזרו ללא נפגעים. שלושה מן הלוחמים זכו לצל"ש על תפקודם בפעולה. כשצפיתי בסרט, חשתי גאווה בלוחמים ובמפקדים ובמקבלי ההחלטה.

אולם הסיפר (נרטיב) של הסרט, היה הטענה שהיתה זו פעולת נקם לא מוסרית, כיוון שלא היתה זו פגיעה ספציפית במחבלים, שיש עליהם מודיעין על פעולות שעשו או שעמדו לעשות, אלא "שוטרים" פלשתינאים במחסומים. אגב, אחת הפעולות, זו של השייטת, היתה נגד מאבטחי משכנו של ערפאת בעזה, לוחמי יחידת העילית של פת"ח, כוח 17. אך מיהם ה"שוטרים"? אלה הם הלוחמים הפלשתינאים החמושים, הסרים למרותו של רב המרצחים ערפאת. היה זה בעיצומו של גל הטרור המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השנייה", שמיומו הראשון המשטרה הפלשתינאית היתה כוח לוחם נגדנו.

כל הקשקוש על פעולת "נקם" הוא אבסורדי. בוצע פיגוע מחבלים נועז, במתכונת שלא היתה כמותה קודם לכן. הניסיון מלמד שהצלחה של פיגוע גורמת מיד לחיקוי שלו. מטרת המבצע הייתה לגבות מחיר כבד ומיידי כדי למנוע הישנות של פיגועים מסוג זה. ואכן, לא היו עוד פיגועים כאלה.

מה הקשקוש הזה על "לא ידענו מי זה המחבל שירינו בו"? ירינו באוייב. ברור שבפעולה נקודתית למעצר של מחבל או סיכול ממוקד, הלוחמים פועלים בפינצטה לתפוס אדם מסוים מתוך מידע מודיעיני עליו. אבל במלחמה נלחמים באוייב וכשנלחמים באוייב המטרה היא לפגוע בו ולהרוג אותו. האם לוחמי צה"ל במלחמת יום הכיפורים ידעו מה שמותיהם של החיילים המצרים שבהם הם ירו? האם טייס חיל האוויר שהפיל מיג סורי בקרב אווירי ידע מיהו הטייס של המיג והאם הוא הפציץ מטרה ישראלית ופגע בכוחותינו? איזו שטות!

גם אילו הפעולה הזאת היתה מתבצעת כתגובה נקודתית על פיגוע דומה בתוך מציאות של שקט והפסקת אש, היא היתה מוצדקת. אך לא זה המקרה. כאן היה זה בעיצומו של גל הטרור הקשה ביותר בכל שנות הסכסוך; כאשר המחבלים רצחו למעלה מאלף ישראלים, רובם המוחלט אזרחים; כאשר ישראלים פחדו לעלות לאוטובוס או להיכנס למסעדה כי המוות ציפה להם בכל מקום. אי אפשר לנתק את הפעולה מן ההקשר הזה. עד "חומת מגן" ישראל נהגה באיפוק, הסיסמה היתה "איפוק זה כוח", וכאשר הוחלט על פעולה קשה נגד האוייב בעקבות פיגוע מסוים, היא לא היתה רק תגובה על הפיגוע, אלא הפיגוע היה הקש ששבר את גב הגמל והתגובה עליו היתה גם על כל מה שקדם לו. כפי שמבצע "חומת מגן" לא היה תגובה נקודתית על טבח ליל הסדר במלון "פארק" בנתניה, אלא פעולה לשינוי המציאות בעקבות שנה וחצי של מתקפת טרור רצחנית.

רוב הלוחמים שהשתתפו בתוכנית הצדיקו את הפעולה. אחד מהם יצא נגד "אי מוסריותה", כביכול. מסתבר שהוא ועוד שניים אחרים "העידו" עליה לארגון העוין "שוברים שתיקה". אוי אוי אוי, אמרו לנו במלחמה להרוג לוחמי אוייב חמושים. הוא גם העיד למען משפחות הרוגי האוייב שתבעו את צה"ל בבית המשפט הישראלי בדרישה לפיצויים. כמובן שבית המשפט דחה את התביעה החצופה.

המסר של התוכנית – הזוי.

* עוכרי ישראל – כנופיה של כ-150 ישראלים, ובהם אמנים ואנשי אקדמיה, שיגרו מכתב בוגדני לתובעת הראשית בבית הדין בהאג, ובה מיחזרו את עלילות הדם האנטישמיות על "פשעי מלחמה" כביכול שמבצעת ישראל. עיקר מכתבם הבוגדני הוקדש להשמצת מערכת המשפט הישראלית. הם נזפו בתובעת על כך שטרם חקירה היא פנתה לישראל בשאלה האם תחקור את ההאשמות, אך סלחו לה כי הם מבינים שזה צורך של הפרוצדורה, ומיהרו להסביר שמערכת המשפט הישראלית היא משת"פית של "פשעי המלחמה" ומטייחת אותם.

עוכרי ישראל ארורים.

* עולמם האפל – מכתבם הבוגדני של 150 ישראלים לתובעת בהאג והפצת עלילת הדם, שנועדה להעמיד קצינים וחיילים ישראלים לדין על "פשעי מלחמה", כפי שהם מכנים את ההגנה על אזרחי ישראל, מזכיר לנו את התופעה הנאלחת והמזעזעת – מי שמובילים את האינתיפאדה המשפטית באירופה הם ישראלים בוגדים.

בספרו של חיים באר "חלומותיהם החדשים", מסופר על צעירה ישראלית, שמנעוריה נמשכה לשמאל האנטי ישראלי הרדיקלי, ירדה לבריטניה ושם היתה פעילה אנטי ישראלית קיצונית ורועשת, המפגינה נגד ישראל, מפריעה למופעים והרצאות של אמנים ישראלים וכו'. כמובן שהמסר המרכזי שלה הוא שישראל היא מדינה נאצית וצבאה הוא צבא נאצי המבצע ג'נוסייד בפלשתינאים.

אותה צעירה למדה משפטים, וכעו"ד היא מובילה את האינתיפאדה המשפטית נגד חיילים וקצינים ישראלים המגיעים לבריטניה, במטרה להעמיד אותם לדין על "פשעי מלחמה". הספר מתאר את הרשת המודיעינית המסועפת שהיא טוותה, כדי לסמן את האנשים ולדעת על הגעתם הצפויה לבריטניה.

לאותה צעירה היה חבר ילדות בן גילה, שכן קרוב, הטוב והאהוב בין חבריה. אבנר שמו. נודע לה, שאבנר נפצע בעיניו. הוא היה קצין חבלה ביחידה מובחרת, שנפצע בעת פעילות מבצעית במנהרות ברפיח. התקווה היחידה להחזרת מאור עיניו הייתה טיפול חדשני שפיתח מנהל יחידת השיקום בבית החולים מורפילדס, בית החולים הגדול ביותר בעולם למחלות עיניים, שנמצא בלונדון. יום לפני הטיסה לניתוח, הגיע אל האב, בעצמו – בכיר בשב"כ, טלפון דחוף מן הנספחות הצבאית בלונדון, המייעץ לו שהוא ובנו הפצוע לא יעזו לרדת מן המטוס בלונדון, כיוון שברגע שיכנסו לבריטניה, יעצרו שניהם בחשד לאחריות ל"פשעי מלחמה". מיותר לציין מי עורכת הדין הממתינה בשדה התעופה עם כתב התביעה, לצד שני שוטרים עם צווי המעצר. מיותר לציין שהיא ידעה בדיוק במי המדובר. דמות ברומן שיצרה איתה קשר, מזועזעת עד עמקי נשמתה, ניסתה לדבר על ליבה. "איך זה שאבנר לא נשאר בתוך העולם הפנימי שלך 'נרי שלי', כמו שקראת לו כשהלכתם יחד לפעוטון של רבקה הגננת? אין לך אפילו טיפה של רחמים על מי שהיה הילד המתוק ההוא שחיבק אותך בכל הזדמנות? ואת, ברשעות, הרחקת אותו מהרופא היחיד שהיה יכול להחזיר לו את הראיה?" ותשובתה: "לא, כי הוא נאצי. ... נהייתם כולכם נאצים!"

חיים באר היטיב לתאר את עולמם האפל והמזוויע של אותם ישראלים, שרוממות ההומניות ו"זכויות האדם" בפיהם, אך השנאה המטורפת עיוותה את נשמתם, והם הגרועים באנטישמים. "פשע המלחמה" של אבנר, הוא פעולה לסיכול מסע רצח המוני באזרחים ובילדים באמצעות מנהרה. אז מי כאן הנאצי? לא פעם הוקעתי בכתיבתי את זוועת השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, אך אלף מאמרים שלי ושל פובליציסטים כמוני, לא ייטיבו לתאר את התופעה הזאת, בכישרון וברגישות כפי שחיים באר היטיב לעשות בספרו.

* סתימת פיות – ההפגנות והמתקפות נגד שידורי ערוץ 20 מכיכר הבימה הן התנהלות אנטי-דמוקרטית ביריונית ואלימה, מתאימה כל כך לחוליגן האנרכיסט עוכר הדין ברק כהן ולחוליגן האנרכיסט סדי בן שטרית (שהוא גם מחותמי המכתב הבוגדני לתובעת בהאג). חובתה של המשטרה להגן על השידור, כי זו הגנה על הדמוקרטיה. העובדה שהתוקפים לא פגעו פיזית בשדרנים אינה הופכת את ההפרעה לשידור ללא-אלימה, כי אלימות מילולית היא אלימות. הפרעה לשידור, היא מעשה אלים. בוודאי כאשר זו הפרעה סדרתית. מה עומד מאחורי המעשה הביריוני הזה? רוגל אלפר, בפשקוויל תמיכה אופייני בסותמי הפיות הסביר זאת: "הציבור של כיכר הבימה שונה מאוד מהמתנחלים של עפרה ויצהר. הם ברובם המכריע מתנגדים נחרצות למפעל ההתנחלויות ולכיבוש. אולפן ערוץ 20 הוא נטע זר ועוין בעיניהם. כיכר הבימה מסמלת את כל מה שהערוץ הזה מתעב. ולהפך. ... השתלטות העוינת הזאת על הלב של תל אביב". כן, השתלטות עוינת אינה סתימת הפיות אלא עצם החוצפה לבטא בתל-אביב דעה אחרת. האם מקובל על אלפר שירושלים תהיה חסומה בפני פעילות שמאל, בשם אותה תפיסה אנטי-דמוקרטית?

ואגב, ההתהדרות של אלפר כמי שמייצג את התל-אביביות חסרת שחר. אני בספק אם אפילו אחוז אחד מהתל-אביבים תומכים בעמדותיו הפוליטיות של אלפר.

מה מייצגת התל-אביביות? אולי דווקא ליברליות? המשפט המיוחס לוולטיר (אם כי יש מחלוקת האם הוא אכן המקור) מבטא את תמצית הליברליות: "איני מסכים לאף מילה שלך, אבל אני מוכן למות על זכותך לומר אותה."

* הסולידריות היהודית – בשיחה עם אבי רביצקי לפני כעשרים שנה, הוא סיפר שיש לו מכר איש נטורי קרתא, אנטי ציוני קיצוני, שלובש שק ביום העצמאות ובכל פעם שהוא עובר ליד הכנסת או הממשלה הוא יורק ומגדף. הוא נוהג לומר למכר שלו, סיפר רביצקי, שהוא בעצם סוג של "ציויני". למה? כי אילו היית בארצות הברית או בכל ארץ אחרת לא היית אבל ביום עצמאותה ולא היית מקלל את ממשלתה. למה אתה מקלל את ממשלת המדינה היהודית? כי אתה יהודי. אכפת לך. אתה חלק מן הקולקטיב.

נזכרתי באנקדוטה הזאת כאשר קראתי את תגובתה של סיוון רהב מאיר לדבריו של ירון לונדון בעקבות האסון בהר מירון: "נכון, צריך להתעלם, אבל קשה להתאפק. השבוע נהרגו 24 בני אדם באסון במקסיקו. גשר קרס בזמן שרכבת עברה עליו. ירון לונדון לא נזעק לומר שהוא לא מרגיש שהוא שותף באבל של המקסיקנים המסכנים האלה. העובדה שהוא צעק כל כך חזק ובוטה השבוע, מעידה כמה עמוק בלב, ירצה או לא ירצה, הוא יודע שהוא וההרוגים במירון מחוברים."

ולחבריי שהביעו תמיהה על הסולידריות שלי כלפי החרדים – זו לא סולידריות כלפי החרדים, אלא זו סולידריות לאומית שלי כיהודי עם אסון כבד בעם שלי, במדינה שלי. כלומר זו לא סולידריות עם החרדים אלא סולידריות עם יהודים. כלומר, זו סולידריות בגוף ראשון, שלנו עם עצמנו. כמו שהייתי חש אילו קרה אסון כזה בהפגנה של יריבים פוליטיים שלי.

היעדר סולידריות כזאת, היא לא ציונית, כי בסיס הציונות הוא לאומיות יהודית והמטרה היא שכל היהודים יהיו לאומיים ושותפים לסולידריות. הציונות נועדה לפתור את בעיית העם היהודי, העם היהודי כולו. היא קמה מתוך סולידריות עם מצוקת העם היהודי, לא עם מצוקת הציונים. היא היתה בראשיתה תנועת מיעוט בעם היהודי, אך לקחה אחריות על העם כולו ולא ויתרה על אף יהודי.

אז איך אני מזדהה עם אבלם של מי שלא מזדהים עם ימי הזיכרון הלאומיים שלנו? הם, בניגוד אליי, לא לאומיים. אני יהודי לאומי. וככזה, אני לא רוצה לחקות אותם, אלא להכיל ולצרף אותם למעגלי הלאומיות היהודית.

* ביד הלשון: ח'ייבר – קריאת הקרב בהתפרעויות של הפלשתינאים במזרח ירושלים היא "ח'ייבר ח'ייבר יא-יאהוד, ג'ייש מוחמד סופ יעוד!" ובעברית: "ח'ייבר ח'ייבר, יהודים, צבא מוחמד עוד יחזור."

מה זה ח'ייבר? ח'ייבר הוא נווה מדבר בחצי האי ערב, שבו ישבו שבטים יהודיים, חלקם גורשו לשם בידי מוחמד. בין השנים 622-628 ערך מוחמד שורה של מעשי טבח ביהודים, שבהם נרצחו מאות גברים והנשים והילדים נשבו ואולצו להתאסלם. שארית הפליטה נאלצה לשלם מס קבוע למוחמד. אתוס קרב ח'ייבר הוא בעיני המוסלמים המודל למערכת היחסים הרצויה בין האסלאם ליהודים. חיזבאללה כינה את הרקטות ארוכות הטווח שלו טילי ח'ייבר. קריאתם של המפגינים היא הצהרת כוונות.

אורי הייטנר