במלחמה בין הערבים לישראל יש צד אחד המצהיר, ללא כסות, ופועל ללא לֵאוּת על מטרתו המוחלטת להשמיד לחלוטין את הצד האחר, ויש צד שני, המתגונן מפני הניסיונות להשמידו.
זה כל הסיפור, ואליו יש להתייחס. כל טענה אחרת, בעניין נקודתי, זה או אחר: מצעד דגלים, או חסימת רחבת שער שכם, פינוי פולשים מנכס בבעלות פרטית, או פתיחת שער במנהרת הכותל, כאילו הם הסיבה להתלקחות, ובהיעדרם – ישרור כאן שלום משיחי – הריהי טענה הנגועה בשקר ובצביעות. אסור לנו להיגרר לוויכוח על אלה, ויש להעמיד במרכז הדיון את הנושא הבסיסי – התגוננות לוחמנית מפני השמדה.
כאשר מתבוננים בתמונה הגדולה, העיקרית, הזו, מקבלים את הפרופורציה וההצדקה הנכונות לראות בהן את הנקודות המופיעות במהלכו של המאבק המתגונן הזה, שמקיימים יהודים אל מול המאמץ להשמדתם. אין סימטריה כלשהי בין הצדדים למלחמה הזו, וכל דיבור על סימטריה ביניהם – מופרך ומשרת את הצד הרע.
בהתבוננות נכונה – מוארת תהום הצביעות והשקר של אלה, מוסלמים ויהודים, המטיפים לחלוקת הארץ לשתי מדינות, אבל מסרבים לְחַלֵּק, אפילו, את הר הבית, באופן שיאפשר תפילה גם של מאמין יהודי במקום הקדוש בעיניו.
מה משמעות אמיתית יש לדרישה לכיבוד חופש הפולחן למוסלמי, ולעטיפת דרישה זו במילים "שיוויון" ו"צדק" , כאשר המנופפים בכך דורשים איסור קיומה של אותה זכות ליהודים, המבקשים להתפלל לאלוהיהם בחלק מן ההר, בו, על-פי כל עדות היסטורית וארכיאולוגית, עמד בית המקדש. וכדי בזיון וקצף – אלה המעלים דרישת אפלייה זו – מנופפים, ללא בושה, בטענה כי עצם כניסת יהודים אל ההר, היא, לטענת האוסרים – החדרת טומאה. ובאומרם כך, באותה נשימה, זועקים הללו על אפרטהייד, הקיים, כביכול, מצד ממשלת ישראל.
עקיבא נוף

אהוד: האם ניסית, למשל, לשלוח את דבריך אלה לעיתון "הארץ"?