סדרת הכתבות של ארנה פרייער-בן-דרור-גולן. על "עמל כפיים והשכלה בקיבוץ החלוצי. אני והחקלאות הנחשקת והמרתיעה". ("חדשות בן עזר", גיליון 1657) כתובה בכל כך הרבה כישרון ספרותי ומבטאת אמת כל כך גדולה, עד שחשבתי לא להוסיף דבר כי כל המוסיף גורע, אבל בכל זאת ברצוני לתת כמה זיכרונות ותובנות.

מקורות:
החינוך לעמל כפיים בקיבוץ נבע משני מקורות:
1. דֹב בֶּר בּוֹרוֹכוֹב (1881-1917) היה מאבות הציונות הסוציאליסטית, ממייסדי מפלגת "פועלי ציון". מעולם לא עבד כפועל, אבל הגה את רעיון "הפירמידה ההפוכה". יש להפוך את היהודים לעם של פועלים. (אני בכוונה לא משתמש במילה איכרים ופועלים כי למילה איכרים יש משמעות שלילית של "בועזים" קולאקים שלא חיים מייגע כפיהם, אלא מעסיקים ערבים). הוא טען בצדק: לא תקום מדינה יהודית ללא פועלים יהודים בחקלאות ובתעשייה.
בורוכוב ראה בארץ ישראל קרקע בתולית מבחינה מעמדית, ומקום שניתן לבנות בו חברה צודקת ושוויונית של פועלים יצרניים מבלי להזדקק למהפכה. רעיון זה "סוציאליזם קונסטרוקטיבי" (סוציאליזם ממלכתי), אומץ על ידי תלמידו של בורוכוב, דוד גרין-בן-גוריון.
2. אהרן דוד אורייביץ גורדון (1856-1922), היה יהודי דתי שעבד עשרים שנה כפקיד אצל הברון גינצבורג. כאשר עלה לארץ ב-1904 בגיל 48 עבד כפועל חקלאי שכיר ופיתח תורת גאולה המורכבת משעטנז בין הגות יהודית לטולסטוי ולניטשה, ולמיזוג עם הטבע.
(חיבורו "האדם והטבע"): https://benyehuda.org/read/4790
גורדון נהפך למעין יהודי רפורמי ("ניו אייג'י" במונחים של ימינו). הוא הפסיק לקיים מצוות עֲשֵׂה. וקיים רק מצוות לא תעשה. תורת המוסר שלו נודעה בשם "דת העבודה" שהשפיעה על "הפועל הצעיר", ועל תנועת הנוער "גורדוניה" שנקראה על שמו.
ההבדל בין שני ההוגים האלו הוא: שהעבודה אצל בורוכוב היא אמצעי לבניית חברה ומדינה יהודית, אצל גורדון עבודת הכפיים היא מטרה. אידיאולוגיה רומנטית. עבודה גואלת.

זיכרונות – "העבודה היא חיינו"
על "עמל כפיים" בזיכרונותיי משנות השישים-שבעים. הרבה לאחר עידן החלוצים.
מאז שליקורגוס האגדי ייסד את ספרטה וקבע לה את חוקתה, ואת "החינוך הספרטני" שיקבלו בניה, לא היה כחינוך אותו קיבלנו ילדי קבוצת "דבורנית" בגבת.
סדר היום קבוע: קימה ב-06:30. תוך חצי שעה חייבים לקום, להתלבש, להתרחץ, לסדר את המיטה, לגלגל את השמיכה, ולשטוף את החדר. ואז באה השאגה של בלה המטפלת: "בפולניה בחמש דקות עלו עשרת אלפים איש לרכבת ואתם לא מסוגלים לעשות את הכול בחצי שעה?" יום יום, אותה שאגה: "בפולניה בחמש דקות..." הילדים דמיינו כבר את הרכבת הארוכה שעליה יעלו אם לא ימהרו בניקיון.
ב-07:00 הולכים לאכול. חייבים לגמור את הארוחה. מי שלא גומר, יקבל את שארית האוכל בצהריים, ואם לא יגמור את הצלחת, יקבל את האוכל בארוחת הערב. שום ילד לא הולך ל"חדר" ההורים ב-16:00 אם לא יגמור את המנה.
ב-08:00 נכנסים לכיתה. לומדים עד 12.00 בצהרים, והולכים לאכול ארוחת צהריים. חובה לגמור את המנה. (מי שלא יגמור יקבל את המרק בארוחת הערב).
הולכים להתרחץ. בלה רוחצת את כל הילדים. משפשפת טוב טוב בכל מקום. פעם בשבוע חופפת ראש עם בנזין. המקלחת משותפת: בנים בנות ביחד (עד כיתה ד') אחרי הרחצה הולכים למנוחת צהריים. קוראים חצי שעה ואז: בלה שואגת: "להניח את הספרים! להסתובב לקיר ולישון! אוי למי שידבר!"
רון עם גבס על היד לא הספיק להניח את הספר ולהסתובב לקיר, באה רבקה המטפלת, הרימה את ידה להרביץ לו. רון הושיט את היד עם הגבס להגן על עצמו. רבקה המטפלת היכתה על היד – ונזקקה גם היא לגבס.
קמים ממנוחת צהריים לארוחת ערב. חובה לגמור את המנה. רק מי שגומר את האוכל יכול ללכת להורים. ליד חדר האוכל עומד שולחן קטן. הילדים האוכלים לאט נידונים לשבת לידו אחרי גמר ארוחת הערב.
ב-08:30 בערב, השכבה. ההורים מביאים את הילדים לבית הילדים. הורה אחד – תורן אחראי על כיבוי האורות.
ב- 09:00 כיבוי אורות – חייבים להיכנס למיטה ולישון. ההורים עוזבים. יש שומר או שומרת לילה שאמורה לבוא בלילה ולראות אם הכול בסדר.
בכיתה ד' נמאס לנו מחובת השינה בצהריים. (איזו טיפשות זו היתה נלמד רק לאחר שנים) קבוצת "דבורנית" כולה יצאה בהפגנה ברחבי המשק עם שלט גדול: "רוצים חופש מנוחה! לא רוצים לישון בצהריים! נמאס!" – ההפגנה לא עזרה. רשויות החינוך שהתכנסו לדון בבעייה החינוכית הקשה, לא נכנעו וחייבו את הילדים במנוחת צהריים.
תוך שנה התביעה נמוגה, בכיתה ה' יצאו בני "דבורנית" לחיי עמל, ושכחו מהתביעה ל"חופש מנוחה..."
הברכה הזו קיבלה את בני "דבורנית" ביום העבודה הראשון שלהם במשק:

רונו העמלים רונו העמלים!
לקבוצת "דבורנית" - כיתה ה'
ברכת כל החברה, המורים והמטפלות
לתחילת העבודה במשק.
כה לחי!

"בני דבורנית" סיכמו את המאורע ביומן (אני לא זוכר מי כתב?): "העבודה היא חיינו!" – כך הרגשנו לאחר ביקורו של צבי, סדרן העבודה, בכיתתנו, והבשורה בפיו: "היום אתם נכנסים בעול העבודה במשק."
מה פירוש עבודה? ידענו שאנו מקבלים על עצמנו חובת אחריות ואנו בעלי חובות, כשם שאנו בעלי זכויות. חיכינו להתחלת העבודה ביום הראשון. עוד במיטות שכבנו לבושים מלאי ציפייה לנסיעה לשדה. התיישבנו מחוסרי נשימה ומלאי התרגשות על הטרקטור שהובילנו לשדה הכותנה. משימתנו היתה לעשב עשבים רעים בעזרת מעדרים קטנים. הולכים אנו בגב כפוף ובליבנו הרגשה שאם לא נעשה את העבודה כפי שצריך לא יהיה בעבודתנו זו כל תועלת. עברה שעת העבודה והנה הגיע הזמן לחזור הביתה – וכלל לא הרגשנו בכך... כשאנו מרגישים הרגשת סיפוק ביודענו שבמשך מספר ימים נסיים את העבודה בחלקת הכותנה. כיתה ה' "קבוצת דבורנית".
יונתן כספי מהכיתה שמעליהם בירך את הפועלים החדשים: "כיתה ה' הצטרפה לשורת העמלים. זה מיספר ימים שכיתה ה' הצטרפה לשורותינו. הם פתחו בעבודה נמרצת וגמרו חלקה בעישוב הכותנה. הם התחילו את עבודתם במרץ וניכר שהם רוצים ומוכנים לעבוד ולעזור למשק. נקווה שימשיכו בקצב זה ולא יתייאשו על אף הקושי."
מאז כל יום שעתיים עבודה לאחר הלימודים. העבודה היתה לא קלה. חום נורא, יתושים. בקצה השורות כד מים. עם המצקת שואבים קצת מים, ושותים ישר לתוך הפה. אחר כך עבדנו במטע, קטפנו אגסים ותפוחים. אחר כך בא החורף, העבודה לא פחות קשה. איסוף גזר. להוציא גזרים מהבוץ. כאן, אסור לשתות ואסור להשתין! מאיר האחראי עמד ונגש בכולם: "רוצים להשתין? תשתינו בכיסים!..."
תלמיד שהפריע בשיעור והיה מסולק החוצה מהכיתה, היה חייב ללכת לעבוד. אבל חייצ'ה המנהלת הקומיסרית הדגישה תמיד שעבודה זה לא עונש, עבודה זה ערך, חובת העבודה באה כדי שלא יתבטלו.
בהמשך היו ילדים יחידי סגולה שזכו לעבוד במקום קבוע ולא סתם בעישוב עם כל הקבוצה. עבודה ברפת או בדיר, או בענפי השרות. ומאוחר יותר בהשחלת טפטפות במפעל "פלסטרו".
יחד עם יוסל בירשטיין הסופר, עבד בדיר יהודי טוב ומסור בשם ליפמן, שכולם קראו לו ליטמן. ליטמן היה מונגולואיד. ראשו הגדול התחיל ישר מכתפיו. הילדים היו תמיד סקרנים אם זה באמת כך, או שרק החולצה מסתירה את הצוואר. ליטמן היה יהודי טוב לב. הוא היה נוהג לשיר לילדים ולגלף עבורם פסלונים מעץ שהעניק להם כשי. לעיתים היו הילדים לועגים לו, אבל הוא היה מחייך אליהם בטוב לב. שנים רבות היה הולך עם הכבשים למרעה. נתלוויתי אליו כילד. היינו יוצאים עם כל העדר וכלבה לשדות.
ליטמן דיבר אל הכבשים כאל בני אדם. לעתים כשהיו מתפזרות בשטח היה גוער בהן: "זונות! נבלות! לאן אתן רצות? לרמת דוד? לעפולה? לחיפה? לאמריקה?"
יום אחד סיפר לי מדוע הוא בא לקיבוץ: "באתי לקיבוץ כי בקיבוץ אני יודע שאם אני חולה אני בסדר והמשפחה והילדים בסדר. אבל עכשיו בוא," הוא הפציר בי, "ובמקום להעיף במקל את הראשים של קוצי הגדילן, בוא בבקשה ותן לי מכה בראש ותעיף אותו..." הייתי במבוכה.
לאחר שנים רבות של עבודה מסורה קרתה תאונה. רְחֵלָה צעירה וחסרת דרך ארץ נמלטה מהחליבה, פרצה אל הרמפה של הדיר, עליה עמד ליטמן, דחפה והפילה אותו. ליטמן נפל מהרמפה ולאחר מיספר ימים נפטר כתוצאה מפגיעות פנימיות.

עבודה עצמית
בניגוד לצביעות של אנשי "גורדוניה" שדיברו על "עבודה עצמית" והעסיקו פועלים מערי הפיתוח, דבר ששנים לאחר מכן הביא את הדמגוג מייצ'לב בגון-מנחם בגין להסית את היהודים-הערבים מערי הפיתוח נגד "הקיבוצניקים המיליונרים ממנרה עם בריכות השחייה" (אם לא היו מעסיקים אותם הוא הרי היה אומר שאין להם לב) – עקרון העבודה העצמית היה עיקרון יסוד ב"קבוצת פינסק". נכון, הוא היה רשום גם בחוקת ההסתדרות, אבל שם זה היה תיאורטי בלבד. בן גוריון נטש את תורת ההסתדרות ותבע מהקיבוצים להעסיק שכירים מהמעברות. לא בגבת! חברי הקבוצה בגבת התנגדו לכל עבודה שכירה. כל עבודה שכירה היא ניצול. כל ניצול אסור שיהיה. אסור להתפרנס מ"עודף הערך" שבא מניצול הפועלים כפי שקבע קרל הלוי-מרקס.
היתר עיסקא היה רק להעסקת פועלים ערבים בענף הבניין. מנהל הענף היה מהקיבוץ, הפועלים ערבים.

תעשייה בקיבוץ
בניגוד לגורדוניה, בקיבוץ גבת היו יזמים, התפתחה תעשייה, והומצאו פטנטים.
חיים סוויטץ'-גבתי (לעתיד שר החקלאות בממשלת גולדה) עבד ללא לאות להרחבת המשק. הוא שיכנע את בני הזוג אליהו ורחל ברמסון מפינסק שהתעשרו בארה"ב, לתרום לגבת מפעל חדיש למיכון חקלאי ולגור בקיבוץ עם בני עירם.
אליהו ברמסון התעשר מאוד באמריקה אבל נהה אחרי הקומוניזם הרוסי ואף ביקר פעמים מיספר בבריה"מ. בקשתם של בני הזוג לשיכון ותיקים בן 25 מ"ר נדחתה בשתי אסיפות. רק בשלישית בלחץ חיים סוויטץ'-גבתי, אישרו להם את הדירה שבתרומתם ניתן היה לבנות עשרות כמוה. ברמסון בנה בגבת בית חרושת מודרני, מבנה בטון – 600 מ"ר, שבתקרה מערכת פסי תליה להובלת פריטים לכל המפעל. מיטב מכונות עיבוד שיצחק קנובוביץ-נבו בחר באמריקה, יצרו מכונות חקלאיות, מעמיסי זבל הידראוליים לטרקטורים פרגוסון, מכסחות ירק מונעות ע"י טרקטור בסוגים בינוניים וכבדים. מכונות לרחיצת ירקות. מלגזות, מכסחות דשא, מכונות, מחלובים לדירי הצאן, וקונסטרוקציות בר. ואז בא הפילוג...
(תמיד מצחיקים אותי הביביפובים המסיתים נגדו האומרים שבגינו מעולם לא היתה החברה הישראלית מפולגת יותר מעכשיו!)
חלוקת בית החרושת היוותה בעייה. הרוח החיה במפעל, בהמצאות, בשיפורים, ובשכלולים בייצור הכלים בבית החרושת שבנה ברמסון לגבת, היה יצחק קנובוביץ-נבו, שנמנה על חברי "האיחוד". בעקבות הפילוג, הוחלט על ביטול השותפות עם ברמסון. המכונות שהוזמנו הגיעו ומצאו בעלי בית מפורדים ומסוכסכים. והנה גם התקבלה הזמנה גדולה לעבודה. אנשי "האיחוד" התנגדו להכנסת המכונות ולהפעלת המפעל. הם תבעו שכל בית החרושת, על כל ציודו, יעבור אליהם בלבד.
העניין הובא לבירור בפני המרכז החקלאי. בינתיים הבניין החדש נשאר ריק, המכונות נשארו בארגזים, והמגע בין הצדדים הוקפא. המרכז החקלאי החליט כי יש להפעיל במשותף את המפעל ועל החלוקה תבוא החלטה מאוחר יותר. מהון להון המפעל נסגר, המכונות נמכרו, והמיבנה שימש ללול תרנגולות. הזוג ברמסון עזבו, ועברו לגור בטבעון.
לאחר מכן אברהם קרמרז'-כנעני, שעמד בראש המחלקה לתעשייה במרכז החקלאי, ועסק גם בפיתוח שטחי השקייה בחקלאות. ידע מניסיונו שכמעט כל סוגי הצינורות שהשתמשו בהם אז להשקיה – הכזיבו. בין שאר המפעלים שהוצעו למכירה לקיבוצים השונים היה גם מפעל "פלסטרו" מאשקלון שפשט את הרגל. והוא המליץ לקנותו.
מעניין שדווקא הצעירים בקיבוץ התנגדו להקמת תעשייה, מחשש להרס האופי הכפרי, ודווקא הוותיקים שהיו על סף הזקנה ראו למרחוק, ושכנעו את האסיפה בהצגת צינורות ה-PVC כבעלי פוטנציאל כלכלי.
ההצעה לרכישת המפעל הובאה לפני האסיפה, ואז התעוררה בעייה. יודקה הלמן, שעבד במוזיאון לוחמי הגטאות, הביע התנגדות נחרצת לרכישת המפעל. "פלסטרו," הוא טען, "הוא מפעל מתוצרת גרמנית!"
כמה חברים נוספים הצטרפו אליו בהתנגדות לשימוש במכונות מתוצרת גרמניה. לעומתם טענו אחרים שהמכונות בעצם מאוסטריה, ולכן הן כשרות. ברוב של 50 נגד 12 הוחלט בחיוב. אחד החברים עירער, והנושא הובא לאסיפה שנייה, שגם היא אישרה את ההחלטה לרכוש את המפעל.
מאז שנת 1966 בה הוקם מפעל "פלסטרו גבת" לייצור צנרת, מערכות ואביזרי השקייה מפלסטיק, היה המפעל העסק הכלכלי העיקרי של הקיבוץ. גבת עברה את "המהפכה התעשייתית".

החינוך
עוד לפני נפילתו במלחמת ששת הימים תמך גרשון וינר-ישראלי (הבן של המשוררת פניה ברגשטיין) בהליכה של בני גבת לבית הספר האזורי ביפעת. הוא כתב: "הפתרון הרצוי לנו הוא הצטרפות לבית-הספר האזורי ביפעת. שתי טענות מעלים המתנגדים לבית-הספר האזורי, והן: היותו ביפעת, והיותו שייך למשקים החברים ב'איחוד'."
המרחק בין "הקיבוץ המאוחד" ו"האיחוד" הוא כיום אפסי. הוא נוגע יותר לעבר ולניתוחו, מאשר למציאות ימינו. הרי מורי שני הזרמים לומדים באותו בית-אולפנא. הקשה ביותר לחברים בתוכנו היא העובדה שבית-הספר האזורי נמצא ביפעת, אשר חבריה ומוריה התפלגו מאיתנו, ואשר בעיית החינוך היתה אחד הגורמים העיקריים לו. "אני מבין ללב כל אחד אשר הפילוג הוא פצע בליבו, וגם אני בתוכם. אך מידת האחריות שלנו כלפי העתיד מחייבת אותנו. כחברים וכתנועה. למתוח קו על חשבונות העבר. ובהצטרפות מעין זו לתרום להסרת המחיצות הקיימות בין התנועות הקיבוציות."
הדיונים על המעבר לבית הספר האזורי ביפעת המשיכו כמה שנים, והיו קשים ומרים. הפינסקאים בגבת התקשו למסור את בניהם למערכת החינוך של ה"מפא"יניקים" – הפורשים. באחת האסיפות אף הוחלפו מהלומות בין יודקה לניומקה. בסופו של יום התקבלה ההחלטה: עוברים לבית הספר "העמק המערבי" ביפעת. בגבת נקרא ביה"ס: "כיתות המשך", ביפעת זה כבר היה תיכון רגיל.
שמונה עשרה שנים לאחר הפילוג, שבו בני "קבוצת פינסק" ללמוד אצל מאיר הירשלר-איילי מנהל בית הספר – המפא"יניק, שייסד את "חברת הילדים" בגבת.
ההתחלה לא בישרה טובות. דני ביגלמן-אוריין לימד את "תמול שלשום" של עגנון. הוא קרא בפני התלמידים את מאמר הניתוח של קורצוויל – "בלק הכלב הדמוני" – יצחק קומר עלה לארץ, וברח מהחלוציות. כעונש, הכלב – "בלק", נשך אותו והוא מת מכלבת.
כשיצאו התלמידים מהשיעור בדרך הביתה, הגיח פתאום כלב דמוני ואימתני והחל נובח על אירית. היא ברחה אל תוך הכיתה. הכלב נכנס אחריה. לא היה לה לאן לברוח יותר. הכלב נשך אותה וברח.
והנה שתי הפתעות: הראשונה – לימוד יהדות. מאיר הירשלר-איילי נתן שיעור מרתק בתלמוד, נושא שלא עלה על הדעת ללמדו בגבת. בערב שבועות הוא גם הזמין את התלמידים ל"תיקון ליל שבועות" שנמשך כל הלילה, ודנו בו על הסיפור "תנורו של עכנאי" שלפיו נקבע הכלל ההלכתי "אחרי רבים להטות."
והפתעה יותר גדולה – כל יום ראשון בשיעור הראשון, וכל יום שישי בשיעור האחרון, לימד המורה ישראל ביטמן. ביטמן היה מופיע עם ז'קט ללא רבב שבכיסו עיתון "דבר" מובלט כשכותרת העיתון כלפי חוץ. בגבת קראו את "למרחב" ביטאון "אחדות העבודה", אבל דווקא ביטמן החל ללמד מחשבה סוציאליסטית. מה שלא למדו כלל קודם בקיבוץ הסוציאליסטי יותר.
ביטמן היה יהודי יקר. אב שכול משני בניו. אדם בעל השכלה נרחבה, יוצא תנועת "גורדוניה" שהגיע ליפעת מקבוצת השרון. מובן שחלק גדול מהשיעורים נישאו על משנתו של א. ד. (כך כינה ביטמן את א.ד. גורדון). נושא "דת העבודה" של גורדון לא תמיד היה מונהר לגמרי לתלמידים. (גילוי נאות. עד היום אני לא זוכר מה למדנו, ואיני מבין את תורתו שעד אז לא שמענו עליה דבר) בתמונות הוא נראה תמיד נח. נשען על המעדר.
ביטמן שאל את התלמידים: "למי יש יותר חופש לעשיר או לעני?" תשובתו היתה: "תמיד העני חופשי יותר מהעשיר, מפני שאין הוא עבד לרכושו והוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו."
לא כל התלמידים שאמורים היו ללכת לאחר הלימודים ולקטוף אשכוליות בפרדס, (המיכסה היתה מילוי מיכל עץ גדול) השתכנעו מדבריו שכך הוא. העשיר הרי לא צריך ללכת לקטוף אשכוליות ולכן הוא חופשי יותר.
לאחר מלחמת ששת הימים, יפעת, קיבוצו של ביטמן מ"גורדוניה", כבר העסיק גם עובדים שכירים ערבים, למרות שחיים סוויטץ'-גבתי ניסה למנוע זאת בכנסת.
בכל מקרה המחזור שלנו היה האחרון ששר בחג המחזור את המנון האינטרנציונל.

פרולוג
נחזור להתחלה לתורתם של בורוכוב וגורדון. עבר זמנם, בטל קורבננו. מה לעשות ליהודים לא מתאים להיות איכרים ופועלים, זה נגד האופי היהודי. הפירמידה שבה והתהפכה.
למזלנו בחברה מודרנית כל המבנה החברתי השתנה. אין עוד צורך בפירמידה ההפוכה של בורוכוב, ואין עוד יהודי הרוצה לעסוק בחקלאות וביגע כפיים בעבודה עצמית כאידיאולוגיה רומנטית של גאולה מוסרית. (אולי כמעסיק עובדים מאסיה או ערבים). "דת העבודה" של גורדון נשמעת היום כתורה הזויה.
גם השיוויון אינו קיים יותר.
בשנות השלושים, כשהגיעו לקיבוץ לראשונה עולים מגרמניה, נכנס לראשונה הקומקום הפרטי הראשון לקיבוץ. אטל הנדלר, אחת מוותיקות המשק, איימה שאם יכניסו קומקום פרטי לחדר בקיבוץ, היא תעזוב עם בעלה לתל אביב. היא לא עזבה. מאז חולקו קומקומים, מכשירי רדיו, מקררי סיבירצ'יק, מזגנים, עד שכל הקיבוץ הופרט.
נכדתה של אטל הנדלר פתחה חנות משגשגת במתחם באזל בתל אביב. חנות של הוֹט קוּטוּר Haute couture – "תפירה עילית", בשם boudoir – "חדר נשים" בצרפתית. היא ייבאה בגדים של מעצבות עילית לנשות האלפיון העליון. (מאז החנות נסגרה אבל משום מה איני מבין למה היא נוטרת לי עד היום על שכתבתי את זה).

תובנות
ב-1938 – כמעט ברגע האחרון, הצליח מרטין מרדכי בובר להימלט מגרמניה. הוא השתקע בירושלים. בעמל רב קיבל תקן באוניברסיטה העברית למשרת פרופסור ל"סוציולוגיה של התרבות". בובר התעמק ברעיון "הקיבוץ". האם הקיבוץ הוא הפיתרון לבעיה החברתית בעם היהודי ובעולם כולו?
לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, פירסם בובר את הגותו בספר – "נתיבות באוטופיה". הניסיון הקיבוצי, הגדיר בובר, הוא: "אי כישלון למופת." לא "הצלחה למופת" – "אי כישלון למופת."
המרצה לכימיה אורגנית, פיזיולוגיה, ונוירולוגיה, באותה אוניברסיטה – הפילוסוף ישעיהו ליבוביץ, לעג לבובר, וכינה אותו: "a ladies` philosopher" – "פילוסוף לנשים". בובר, הוא קבע, "אינו פילוסוף מקצועי."
לגבי הקיבוץ היתה לליבוביץ דעה שונה לחלוטין מזו של בובר: "אם ציפה מישהו שהקיבוץ יביא את גאולת האדם הריהו שוטה. הקיבוץ מילא את משימתו. הוא היה אותה צורת התיישבות שאיפשרה את כיבוש הארץ בתנאי קיומו של הרוב הערבי והשלטון הזר. לא א"ד גורדון ולא שלמה לביא נתכוונו לכך, אך בפרספקטיבה היתה זו האפשרות היחידה להשתלט על הארץ בהתיישבות כמעט צבאית בדומה למושבות שהיו הרומאים מקימים. מכאן השאלה האם היום יש עוד זכות קיום לקיבוץ או שהוא גידול פרזיטי בגוף המדינה והעם... בעייתו של הקיבוץ היא גם בעייתו של רעיון הסוציאליזם כאידיאולוגיה חינוכית וכגורם מושך יהודים. הדרגה הגבוהה של שחרור האדם הושגה בארצות המשטר 'הקפיטליסטי', דווקא במשטר קולקטיבי האדם חופשי פחות."
הציונות הצליחה. אין יותר צורך בפירמידה הפוכה ובגאולה ע"י עבודת האדמה. קרל הלוי- מרקס בכל זאת צדק כשקבע: "ההוויה קובעת את התודעה."

ועוד על חניך "גורדוניה"
עדכון - רון אובז'נסקי-חולדאי לא עונה
בתשובה למכתבי לראש עיריית תל אביב, רון אובז'נסקי-חולדאי, לבטל את הענקת פרס סוקולוב לגדעון לואי (לוי) קיבלתי את התשובה הבאה:

יונית סיני ממונה מינהלה ומשק
פנייתך בנושא פרס סוקולוב.
נעמן שלום רב,
פנייתך מ-17 ביוני 2021 אל לשכת ראש העירייה – פניות הציבור הועברה להתייחסותי. צר לי על הדרך שבא בחרת להתבטא.
בכל אחת מוועדות השיפוט של הפרסים העירוניים, יושבים שופטים מוכרים ובעלי שם בתחומם, שמקבלים את ההחלטה המושכלת ביותר ולאחר מחשבה מעמיקה, בדבר הזוכים.
כך קרה גם השנה, בוועדת פרס סוקולוב לעיתונות כתובה שבה כיהנו נדב איל, בינה לוז, שלום קיטל, נורית קנטי ופרופ' נעמה שפי.
החלטתם, כמו כל החלטות השופטים בשאר הפרסים, קיבלה את אישורו של מר רון חולדאי, ראש העירייה.
לא מצאנו פגם או הצדקה לבטל את ההחלטה.
בכבוד רב,
גיורא יהלום
מנהל אגף התרבות
מינהל קהילה תרבות וספורט
אגף תרבות ואומנויות

הנה מכתב התשובה שלי:

יונית סיני – הממונה על מינהלה ומשק
גיורא יהלום – מנהל אגף התרבות
שלום רב.
אני כותב לשניכם כי איני יודע מי מכם כתב את המכתב בשמו של ראש העיר מר רון חולדאי. בניגוד לדבריכם לא פניתי אל לשכת ראש העירייה, אלא אל ראש העירייה, ועל התשובה לבוא ממנו.
אני סקרן לדעת האם הוא ביקש מכם אישית לענות בשמו? שהרי יש לו דובר.
האם הוא התבייש במתן פרס מטעם העיר העברית הראשונה תל אביב, ע"ש סוקולוב (האיש שנתן לה את שמה) לאדם שהוא אנטי-ציוני מובהק, ולכן לא ענה בשמו?
לא ברור לי על מה צר לכם באופן שבה התבטאתי (אגב מן הראוי לא לכתוב בשגיאות כתיב) האם אתם חולקים על כך שאוסישקין היה ציוני ונתן לעיר תל אביב את שמה?
האם אתם חולקים על העובדה שגדעון לוי הוא אנטי-ציוני הרואה בהכרזת בלפור עוול ובישראל "מדינת רשע" אם כל חטאת? והוא תומך באויביה? על מה בדיוק צר לכם?
איני מכיר את הממונָה על המשק, אבל גיורא יהלום, כבן קבוצת כנרת שאף כתב מחזה על נעמי-ספירוב-שמר, כשתבוא לבקר את הוריך בקיבוץ, סור לבית הקברות, שם ליד קברה של נעמי נמצא קברו של ברל כצנלסון שכתב בעיתון דבר מ-1.5.1936 את מאמרו המפורסם המתייחס לאנשים מסוגו של גדעון לוי: "היש בעמים אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את ליבם רגש של הערצה והתמכרות?  ...וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו ... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח."
לך גיורא, לקברו של ברל, ונראה אותך אומר לו: "צר לי על הדרך שבה בחרת להתבטא..."
עם כל הכבוד אליכם, אודה לכם אם תעבירו את מכתבי לראש העיר ונשמע את תשובתו שלו מפיו. מן הראוי שייתן דין וחשבון לתושבי עירו תל אביב.
בתודה.
נעמן כהן

פניות ציבור – לשכת ראש העירייה
שלום רב,
קיבלתי את פנייתך מ-30/06/2021 בעניין שבנדון, ולהלן התייחסותי:
היחידה לפניות הציבור בלשכתו של מר רון חולדאי, ראש העירייה, פועלת בכפיפות לראש העירייה ועל פי הנחיותיו.
לבקשתי, השיב לך מר גיורא יהלום, ותשובה זו בעינה עומדת.
לשירותך בנושאים אחרים בהם נוכל להיות לעזר.
בכבוד רב,
שלומית שטיינר
מנהלת יחידת פניות ציבור

שלומית שטיינר מנהלת יחידת פניות ציבור
שלום רב
תודה למכתבך, ברצוני רק לדעת האם העברתם את מכתבי למר רון חולדאי?
האם העברת לפחות את תשובתי לגיורא יהלום?
האם לראש העיר יש כתובת מייל שדרכה ניתן להעביר לו מכתב ישירות ללא צנזורה דרכך, או שזו מדיניותו לא לקבל ולענות על מכתבים?
תודה רבה.
נעמן כהן

וכאן זה נגמר. מסתבר שאם אתה לא טייקון, או סלב, אלא אדם פשוט מן השורה, אין לך גישה לראש העיר חניך "גורדוניה".

הגם אתה פוצ'ו?
בחדשות ערוץ 13 ביום 28.6.21 שודרה כתבת תדמית על רון אובז'נסקי-חולדאי המתכוון לרוץ קדנציה נוספת בגיל 78.
והנה להפתעתי נראה בכתבה ישראל מנחם ויסלר-פוצ'ו, הפלמחניק, רוקד "מה יפית", מפרכס, ומנשק את אובז'נסקי-חולדאי לצלילי המנון הפלמ"ח.
קצת צורם כאשר באותה תוכנית הופיע אובז'נסקי-חולדאי יחד עם מיליקובסקי-נתניהו באזכרה לחללי אלטלנה בלי להזכיר את שלושת חללי צה"ל (בתוכם פלמחניק) כשהוא שנים מסרב להוסיפם לאנדרטה, ולאחר שהעניק את פרס סוקולוב לגדעון לואי (לוי) הרואה באנשי הפלמ"ח פושעי מלחמה.
אז נכון, בלי הפרכוס, וריקוד ה"מה יפית" לא ניתן היה כנראה לקבל ממנו תמיכה לכנס בגימנסיה הרצליה, אבל ניתן היה לפחות לומר לו מילה.
הגם אתה פוצ'ו?

אבוי לעניים מי יזכרכם?
כמדי שנה עסקני ביאליק המתפרנסים מכספו של המשורר הגביר ביאליק ערכו לו יארצייט, ומקבלים כבוד לעצמם מכבודו. וכמדי שנה שוכב ממול אכול קנאה, בודד ועצוב (אפילו לאשתו לא נתנו להיקבר לצידו), שאול טשערניחובסקי. אותו לא יזכירו כי לא היתה לו וילה מרהיבה וכסף שיזכו אותו באזכרות עירוניות. (רק אהוד בן עזר הזכיר אותו בסיפורו הנפלא לאחרונה) אז בכל אזכרה אני מזכיר אותו.
הנה תיהנו משירו הגאוני הייחודי בשירה בעברית, שיר הנטול משפטים ללא פעלים.
הו ארצי מולדתי – ביצוע נעמי שמר, נורית גלרון, אסתר שמיר:
https://www.youtube.com/watch?v=CiImjQmwSIs

ההומור של ביידן והאווילות של ריבלין (1)
בפגישה בין ביידן לריבלין הכריז ביידן: "איראן לא תשיג נשק גרעיני במשמרת שלי!"
חוש הומור ציני להפליא. האוויל ריבלין לא הבין שעל פי ההסכם הישן עם איראן שאליו חותר ביידן לחזור, איראן מקבלת לגיטימציה בינלאומית להפוך למעצמה גרעינית בשנת 2030 וברור שביידן לא יהיה אז נשיא. ביידן הופך את איראן למעצמה גרעינית עשירה לאחר סיום המשמרת שלו.
ומה אומר ריבלין: "מצאתי חבר אמת של ישראל בבית הלבן."
https://rotter.net/forum/scoops1/706038.shtml
אם זה לא היה עצוב זה היה מאד מצחיק.

ההומור של ריבלין והאוויליות של ריבלין (2)
אנגלה מרקל קאנצלרית גרמניה אמרה לריבלין בפגישתם: "למרות ההתנגדות שלכם, אנחנו נלך להסכם הגרעין עם איראן, (המאפשר לאיראן להפוך למעצמה גרעינית ומבטל את הסנקציות עליה) מה תעשו?"
"אני לא יכול להשיב תשובה ישירה," אמר לה ריבלין. "אבל ברשותך, אספר לך סיפור מהתנ"ך."
מרקל הסתכלה עליו בתמיהה: "מה לתנ"ך ולפצצה האיראנית?"
"מעשה בדוד המלך," אמר ריבלין, "ששכב עם בת שבע, אשתו של אוריה החתי, ושלח את בעלה למות במלחמה. התינוק שנולד לבת שבע נטה למות. דוד צם, התפלש על הארץ, קרע את בגדיו והתפלל שאלוהים יחון את הילד. לאחר שבעה ימים הילד מת. עבדי דוד פחדו לבשר לו את הבשורה המרה. להפתעתם, כשהבין שהילד נפטר, קם מיד, התרחץ ואכל. כל עוד הילד חי, דוד המלך צם והתפלל," אמר ריבלין, "כשמת, הבין שמה שהוחלט הוחלט. עכשיו צריך לחיות עם זה."
"סיפור אדיר," אמרה מרקל. "אני יכולה לספר אותו?"
[נחום בורשטיין-ברנע (ידיעות 2.6.21) בכתבה חנפנית על ריבלין].
"עכשיו צריך לחיות עם זה..." אמר ריבלין. אולי למות מזה?...
אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק.

נחמת שוטָה
האקטיביסטית הפרו איסלמית, כתבת "הארץ", עמירה הס מרוצה: כשיבוא יום הכיבוש הערבי, אמרה לה חברתה אחלאם, "נעשה לך פרוטקציה ותישארי בארץ..."
("בין הפרוטקציה של אחלאם לסירה של נידאל", "הארץ" 29.6.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9948841
השוטה הס שוכחת שלפי החמאס כל היהודים הם קופים וחזירים שיש להורגם, כן, כולל אותה. ולא חברתה היא שתחליט את מי להרוג, ואת מי להשאיר בחיים.

היהודים גרועים מהפולנים
בשני מאמרים של האקטיביסטים הפרו-איסלמים, מיכאל בריזון, עיתונאי "הארץ", וחוקר השואה, שופרם של הפולנים, דניאל בלטמן – הם מצדיקים את החוק הפולני המונע מיהודים לקבל את רכושם בחזרה, בנימוק שגם ישראל חוקקה את חוק נכסי נפקדים.
בלטמן כותב: "איזו זכות יש לנכד או לנין של יהודי מז׳שוב או שידלצה לקבל לידיו דירה, שהיתה שייכת לפני מאה שנים לאחד מאבות אבותיו, ולהוציא ממנה זוג פולנים קשישים שגרים בה עשרות שנים. במיוחד כאשר אותו יורש לא חי מעולם במקום וספק אם הוא יודע בכלל לסמנו על המפה. אבירי הצדק הישראלי אינם שואלים את השאלה הזאת, אבל אין להם בעייה לתבוע את סילוקם של פלסטינים מדירותיהם בשייח ג׳ראח – אף שהם, בניגוד ליורש הישראלי של הדירה בז׳שוב, מעולם לא יכלו לתבוע את הדירות או האדמות של אבותיהם במאות היישובים הפלסטיניים שנחרבו או נשדדו על ידי ישראל. אכן, צדק ישראלי פואטי."
(דניאל בלטמן, "שואה, צדקנות וצביעות", "הארץ", 28.6.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9948155
(מיכאל בריזון, "לפולנים חסר רק חוק נכסי נפקדים יהודים,, "הארץ" 29.6.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9948070
זו כמובן דמגוגיה לשמה. עצם ההשוואה יש בה משום הכחשת השואה או גימודה. פולניה ובצדק אינה מתכוונת להחזיר למיליוני הגרמנים שגורשו ממנה את רכושם. הגרמנים הם שפתחו במלחמה והביאו אסון לא רק על היהודים אלא גם על הפולנים.
לכן כ-16 מיליון הגרמנים שגורשו מפולניה, צ'כוסלובקיה, אוקראינה ורוסיה והבלטיות לא רק שלא זוכים לפיצויים, אלא גרמניה משלמת פיצויים לנפגעים. קל וחומר כשמנהיג ערביי ארץ ישראל, חברו של היטלר, קצין הס.ס. מוחמד אל חוסייני, היה שותף פעיל בשואה.
בפולניה מדובר על רכוש של יהודים שלא לחמו נגדה, אלא היו אזרחים פולנים, ושירתו בצבאה.
בדומה לגרמנים, הערבים נלחמו בישראל במטרה להשמידה, ואובדן רכושם הוא פועל יוצא של מלחמתם ביהודים. הערת אגב, הערבים הפקיעו רכוש יהודי העולה אלף מונים על הרכוש הערבי שהופקע ע"י יהודים, וזאת ללא שהיהודים בארצותיהם לחמו בהם.
יהודים שגורשו ע"י הנאצים או הערבים זכאים לפיצויים, ערבים שגורשו עקב תוקפנותם צריכים לשלם פיצויים.
ההכרזה של שר החוץ יאיר למפל-לפיד נגד פולניה היתה אווילית ושפכה סתם דלק למדורה.
למפל-לפיד: "ראש ממשלת פולין, אמר היום 'כל עוד אני ראש הממשלה, פולין בוודאות לא תשלם על פשעי הגרמנים: לא זלוטי, לא יורו ולא דולר.' כדאי לראש ממשלת פולין לבדוק שוב את העובדות. על אדמת פולין נרצחו מיליוני יהודים ושום חקיקה לא תמחוק את זיכרם."
https://twitter.com/search?q=נעמן כהן לפיד&src=typed_query
מיד כמובן קפץ הבן מהשילוש הקדוש, יאיר האן-מיליקובסקי-נתניהו וצעק לפולנים את איוולתו באנגלית:
Yair Netanyahu 🇮🇱 (‎@YairNetanyahu
צייץ ב-6:55 PM on יום ו׳, יוני 25, 2021:
People of Poland- please know that the current government in Israel is illegitimate and does not represent the people of israel! It is made up of petty politicians who broke all their promises to their voters, and of the party of the Muslim brotherhood.
https://twitter.com/dangoren4/status/1408748961687609346?s=03
יאיר למפל-לפיד, שר החוץ, הוכיח בתגובתו את הנחיצות בהשכלה אקדמית אותה הוא חסר.
החוק הפולני לא בא להכחיש את השואה, אלא רק למנוע את החזרת רכוש היהודים הנרצחים ליורשיהם. הפולנים אינם אחראים לשואה אבל, אחראים לגזל רכוש היהודים שהושמדו. היה עליו להבהיר לראש ממשלת פולין שהכבוד הפולני לא יאפשר להם את הכשרת הגזל.

אשמת המדינה הפולנית והאומה הפולנית
לאור החוק הפולני הקודם והחדש על ממשלת ישראל להבהיר את הדבר הבא:
המדינה הפולנית והעם הפולני אינם אשמים בהשמדת היהודים. אמנם כמאתיים אלף יהודים נרצחו ע"י פולנים (לפני השואה ואחריה), אבל הפולנים הרוצחים פעלו כפרטים, ולא בשם האומה הפולנית והמדינה הפולנית. האחריות הקולקטיבית לשואה מוטלת אך ורק על גרמניה והעם הגרמני. לעומת זאת המדינה הפולנית והאומה הפולנית אשמים בשוד הנרצחים כאשר לא התירו לשרידי השואה לקבל את רכושם שנלקח מהם במהלך המלחמה.
האומה הפולנית והמדינה הפולנית הריבונית אשמים בכך שלאחר המלחמה, תחת הממשלה הפולנית העצמאית, יהודים רבים שרצו לחזור לביתם נרצחו על ידי פולנים שהשתלטו על בתיהם ורכושם במהלך המלחמה.
אליהו הנביא שאל: "הרצחת וגם ירשת?" ממשלת פולניה הריבונית המייצגת את האומה הפולנית לא רצחה, אבל ירשה את רכוש הנרצחים, ובזה היא נושאת באשמה קולקטיבית. ואת זאת יש לזכור ולהזכיר לפולנים.

מעבר לא מפוקח בעזה
דומה שכל המשחק שאנחנו משחקים עם עצמנו זה שנים מה עובר לעזה ומה לא עובר, הוא משחק מדומה. הכל עובר לעזה דרך מצרים. כסף, ציוד לבניית מנהרות, חומרי גלם לרקטות, ורקטות מוכנות, וכל כלי הנשק. הנה ראו:
https://twitter.com/INTELLINEWS3/status/1409568168260079621?s=19
המשחק הפוליטי של מצרים ברור, מטרתו להחליש את ישראל עם פיקוח מסוים על החמאס. הגיע הזמן להתנתק מעזה טוטלית ולהתייחס אליה כאל מדינת אויב. תקבל הכול ממצרים. בשום פנים ואופן אסור לעשות עם עזה עסקת שחרור שבויים. יש להתנות כל כניסה של עזתי לישראל מטעמים הומניטאריים בשחרור גופות החיילים והשבויים (שכנראה גם אינם בחיים).

הגזענות הערבית-מוסלמית בשילוב עם הגזענות האנטי-אשכנזית של היהודים-הערבים: לא ללמוד מהאשכנזים...
לא אחת הבאתי דוגמאות לשילוב בין הגזענות הערבית-מוסלמית לגזענות האנטי-אשכנזית של היהודים-הערבים והנה קיבלנו דוגמה כזו לאחרונה בכנסת.
חבר הכנסת אריה מכלוף דרעי המתנאה כספרדי (דרעי זה שם של שבט בֶּרְבֶּרִי) מחניף למנצור עבאס הגזען הערבי-מוסלמי, איש "האחים המוסלמים"-החמאס, ואומר לו: "אל תלמדו מהאשכנזים את כל השטויות שלהם והטריקים..."
https://rotter.net/forum/scoops1/706416.shtml
נעמן כהן