אורח הכבוד בעצרת היובל להתיישבות בגולן, לפני ארבע שנים, היה נשיא המדינה רובי ריבלין. כאשר ריבלין הגיע, נעמד הקהל על רגליו ובמשך דקות ארוכות קידם אותו בתשואות רמות והרעיף עליו אהבה.
קבלת הפנים החמה לא היתה "לפי הספר", היא היתה הרבה מעבר לזה. לא היו אלה ימים קלים לריבלין. היה זה באחד משיאי מסעות ההסתה, השנאה והשיימינג נגדו. והקהל כולו, חילונים ודתיים, קצרינאים, מושבניקים וקיבוצניקים, כולם חיבקו אותו באהבה, ויותר מבכל מקרה אחר שאני זוכר, חשתי בפער העצום בין החיים עצמם לבין ההשתקפות שלהם ברשתות החברתיות ובטוקבקים.
ראובן רובי ריבלין, הנשיא העשירי, היה אחד מגדולי הנשיאים של מדינת ישראל. ניתן להציב אותו בשורה אחת עם הנשיא השני יצחק בן-צבי והנשיא החמישי יצחק נבון.
יש בו שילוב נדיר של ממלכתיות והדר עם עממיות וסחבקיות אותנטית. שילוב של רצינות תהומית מהולה ביראת קודש כאשר הוא מדבר על מדינת ישראל, על ארץ ישראל, על ירושלים עם הומור חם, בעיקר הומור עצמי.
הוא נכנס לתפקיד לאחר שלושה נשיאים שלמיטב הכרתי לא הוסיפו כבוד למוסד הנשיאות. הנשיאים ויצמן ופרס היו נשיאים פוליטיים מאוד, מדיניים מאוד, שניצלו את מעמדם הרם לקידום עמדותיהם הפוליטיות ולעתים מתוך התנגשות עם הממשלה הנבחרת ועם דרכה. על הנשיא האנס מוטב שלא נכביר מילים.
ריבלין היה נשיא אחר. ריבלין הוא פוליטיקאי, שגדל אל הפוליטיקה והקדיש לה את חייו, אך כבר כיו"ר הכנסת הוכיח שפוליטיקאי יכול להיות ממלכתי ולהתעלות מעל העסקנות הכיתתית ולייצג בתוקף תפקידו את הדמוקרטיה על כל גווניה, את "הממלכה" על כל מגזריה. אם כך כיו"ר הכנסת, שעומד בראש המוסד הפוליטי ביותר במדינה – קל וחומר כנשיא המדינה.
לא בכדי, ריבלין, איש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, מי שהתנגד בתוקף להסכם חברון של נתניהו, להסכם וואי של נתניהו, לנאום בר-אילן של נתניהו ובעיקר להתנתקות של אריק שרון, אליו היה מקורב ביותר, שהוחלט עליה בתמיכת נתניהו – ידע להתחבב גם על השמאל הישראלי שעמדותיו רחוקות משלו ת"ק פרסה ואף על ערביי ישראל. זאת, כיוון שהוא לא נכנס לתפקידו כדי לקדם אג'נדה פוליטית כיתתית, אלא כדי לגלם ולסמל את אחדות ישראל ואהבת ישראל, את היחד, את המשותף לנו מעל המחלוקות, את ערכי היסוד, את ערכי המוסר, את ערכי הממלכתיות, שמעל למחלוקות הללו.
אז איך קרה שדווקא חלקים מקרב המחנה הפוליטי שלו יצאו נגדו, הסיתו נגדו, שנאו אותו, מאסו בו? איך זה שדווקא בקרב אנשים מן הבית הפוליטי שלו, השם ריבלין עורר אמוציות של שנאה וביטויים כמו "מוקיון... מטומטם... טיפש... אידיוט... סססמולני... מלקק לתקשורת... מתחנף לסמול... הוא לא הנשיא שלי... הנשיא של הערבים... אפס... נוכל ורמאי... קטנוני... נקמן... אדם מיותר בתפקיד מיותר... מטייל בעולם על חשבוננו עם אשתו הזקנה והבלון..." ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הרעה? (הכול ציטוטים אוטנטיים רק מתגובות למאמר אחד שלי בשנת 2017, שאגב מתחתי בו ביקורת על נאום מסוים של ריבלין).
השנאה לריבלין בקרב חלקים בימין נובעת בראש ובראשונה משנאה אישית כלפיו של אדם אחד, שהפעיל תעשיה של שקרים והסתה במלחמה אישית נגדו.
הכול החל כאשר ריבלין היה יו"ר הכנסת. ריבלין הגן בכל מאודו על מעמדה וכבודה של הכנסת. הוא גילה נחישות וכושר עמידה מרשימים, מול לחצי ראש הממשלה נתניהו. הוא לא היה שותף לטריקים ולשטיקים של נתניהו. הוא לא נתן לנתניהו להשתלט על הכנסת, ונהג כמי שעומד בראש המוסד הריבוני, ולא כפקיד או נער שליחויות של נתניהו. הוא הקפיד להיות יו"ר הגון וממלכתי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת.
הנקמה לא אחרה לבוא. תחילה הביא נתניהו להדחתו של ריבלין מתפקיד היו"ר (כאשר נבחרה כנסת חדשה). ריבלין הודח בשל הצטיינותו בתפקיד. אח"כ נתניהו עשה הכול כדי למנוע את בחירתו של ריבלין לנשיאות, אף שהוא היה מועמד הליכוד. נתניהו ניסה לקדם בכל מאודו את מועמדותו של נציג השמאל, בנימין בן אליעזר, ולא בכדי, לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב – שהוא מינו. כזכור, בן אליעזר נאלץ לוותר על מועמדותו בשל חשדות לשחיתות.
ומאז שנכשל ולא הצליח לסכל את המינוי, שנאתו לריבלין ורגש הנקם שלו העבירו אותו על דעתו; וכך הצליחה "סביבתו" של נתניהו להסית המונים נגד ריבלין, לחרחר שנאה ולבצע לו שיימינג מתמשך.
אך הנימוק האישי הוא רק הסבר אחד של העניין. יש לכך גם הסבר רעיוני, פוליטי-אידיאולוגי. איזו התנגדות פוליטית אידיאולוגית יכול לעורר מי שמעמיד את עצמו מעל הפוליטיקה ומגלם את הממלכתיות, את המשותף לנו? זה בדיוק העניין. כאשר ראש הממשלה מוביל אידיאולוגיה אנטי-ממלכתית, מי שמגלם את הממלכתיות הוא אויבו הפוליטי.
המחלוקת הרעיונית בין ריבלין לנתניהו, היא המחלוקת בין הימין הממלכתי לימין הפופוליסטי, בין הימין הז'בוטינסקאי לימין הביביסטי. כי ניתן לומר על ריבלין שהוא הז'בוטינסקאי האחרון בצמרת המדינה.
הימין הז'בוטינסקאי הוא ימין שמשלב דבקות בחזון ארץ ישראל השלמה, תקיפות ביטחונית ("קיר הברזל"), עם גישה ליברלית, הומניסטית, דוגלת בזכויות האדם והאזרח ונאבקת עליהם, דוגלת בזכויות המיעוט ונלחמת עליהם, מכבדת את מוסדות המדינה, מכבדת את מערכת המשפט, דוגלת במדינת חוק ובשוויון בפני החוק, מעריכה את השירות הציבורי, מגלמת את ההדר.
הליכוד של בגין היה ימין ממלכתי (אף שהיו לו פרצי ימין פופוליסטי שסתרו את הדרך הליברלית והממלכתית שאפיינה אותו בדרך כלל). הליכוד של שמיר היה ימין ממלכתי. לא בכדי, הליכוד של שמיר העביר את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שהפך למשיסה בפי הימין הביביסטי. ריבלין הוא ממשיך דרכם של ז'בוטינסקי, בגין ושמיר. התהום האידיאולוגית בין נתניהו לריבלין, היא התהום בין נתניהו לבין מורשת ז'בוטינסקי, בגין ושמיר.
המוקד המרכזי של ההסתה והשנאה כלפי ריבלין הוא, כמובן: "הוא אמר שעמי בחר בטרור."
אלברט איינשטיין אמר פעם, שיש רק שני דברים שאין להם גבולות – היקום והטמטום האנושי. עם כל הכבוד, איני מסכים איתו. לרשעות אין גבול, אבל לטיפשות יש גבול. וכיוון שלדעתי יש גבול לטיפשות, איני מאמין שיש אפילו אדם אחד, שהוא עד כדי כך מטומטם, עד כדי כך אינו מבין את הנאמר, שהוא שמע במו אוזניו את דברי הנשיא אחרי הטבח שעשו קומץ מחבלים מבני עמנו בכפר דומא, בו הציתו למוות תינוק ומשפחתו, והבין מכך שהוא מאשים את העם בבחירה בטרור. אין אפילו אדם אחד שהוא כל כך טיפש, שזה מה שהוא באמת הבין מדברי הנשיא. הרי הנשיא אמר את ההיפך הגמור. הוא הביע צער על אותם מחבלים מבני עמנו שבחרו בטרור, ומיד בידל אותם מכלל עם ישראל.
אז איך זה שאלפים, אולי רבבות, יכולים להישבע בנקיטת חפץ ובשכנוע פנימי עמוק, שהם שמעו במו אוזניהם את ריבלין מאשים את עמנו שהוא בחר בטרור? את התשובה לשאלה הזאת נתן שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, כשהסביר את תמצית תורת התעמולה ושטיפת המוח שעליה היה אחראי: "אם תחזור ותשנן שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת." וכך שטיפת מוח מתוזמנת ומתוזמרת היטב, גרמה להמונים להאמין; לא להאמין – "לדעת", לדעת בוודאות, שריבלין האשים את העם היהודי בבחירה בטרור, והם אפילו משוכנעים שהם אישית שמעו זאת והבינו כך. הבה נעשה תרגיל. זהו תרגיל קשה מאוד, אולי בלתי אפשרי. נסו לרגע למחוק מתודעתכם ומזיכרונכם את כל מה ששמעתם וקראתם בשש השנים האחרונות על דבריו של ריבלין, ואת כל מה שהפנמתם עד היה לחלק בלתי נפרד מתודעתכם, ולקרוא אותם בעיניים יחפות ולהאזין להם באזנים עירומות. אלה דבריו של ריבלין: "יותר משאני חש בושה, אני חש כאב. כאב על רציחתו של תינוק קטן. כאב על שבני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש. דרכם אינה דרכי. דרכם אינה דרכנו. דרכם אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי."
כל מי שמצליח להשתחרר משש שנים של הסתה ושטיפת מוח, מבין שריבלין אמר שדרכם של אותם מחבלים בני עמנו שבחרו בטרור אינה דרכנו, אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי. בדיוק ההיפך המוחלט של הדברים שטופלים עליו.
והנה ציטוט אחר: "ילד קטן, תינוק למעשה, אחמד דוואבשה, היה קורבן של מעשה טרור נורא שבוצע על ידי יהודים... היום האנשים שמואשמים ברצח משפחת דוואבשה נמצאים בכלא. זה לא העם שלנו, זו לא דרכנו."
מי אמר את הדברים האלה?
זהו ציטוט מדברים שאמר נתניהו חודש וחצי אחרי ריבלין, בנאומו השנתי בעצרת האו"ם. בדיוק אותו מסר. כמעט אותן מילים. ואכן, נתניהו צדק. אכן, ריבלין צדק.
אבל ההסתה ושטיפת המח עשו את שלהם.
ריבלין מסיים שבע שנים מאתגרות ולא קלות, שבהן ייצג את מדינת ישראל בכבוד, גילם את ערכיה היפים של מדינת ישראל, של הישראליות, של היהדות. שבהם נאלץ להתמודד עם הסתה ושנאה שבאו מצד ראש ממשלת ישראל. אני בטוח שהרוב המוחלט של אזרחי ישראל, מכל רחבי הקשת הפוליטית, מוקירים את הנשיא ריבלין ומכירים לו תודה. מגיע לו.

[אהוד: מתי כבר תשתחרר מהאובססיה האנטי-ביבית שלך ותפסיק את דבריך החוזרים על עצמם לעייפה ומאשימים בכל דבר רע את נתניהו, זאת אחרי ששיבחת בכל דרך אפשרית את יעלון שעבורו קראת להצביע בבחירות הקודמות, וכיום אתה משבח את סער שעבורו קראת להצביע בבחירות האחרונות! – אינך חש שבעיני קוראים רבים אתה כבר ממש מגוחך?
ואגב, חלק מההדר הז'בוטינסקאי של הנשיא ראובן ריבלין הנערץ עליך – קשור לכך שגם הוא כנשיא היה שותף להשכחתם של שלושה חיילי צה"ל שהרג אצ"ל במרד אלטלנה – להשכחתם מהזיכרון הלאומי של המאורע באזכרה הנערכת מדי שנה רק להרוגי אצ"ל, שחלקם ערקו מצה"ל ולקחו חלק במרד].

2. צרור הערות 4.7.21
* דרוש: המורד הראשון – ההצבעה הצפויה על הוראת השעה להאריך את חוק האזרחות, היא מבחן אישי של כל אחד ואחד מח"כי הליכוד – האם הנאמנות שלו היא למדינת ישראל או לנתניהו. ובמקרה הזה – יש סתירה מוחלטת בין השנים. האינטרס של נתניהו מנוגד לאינטרס הלאומי. ההצבעה הזאת מעמידה כל אחד ואחד מהם בפני הכרעה מצפונית – האם להיות נאמן לציונות או לניהיליזם הביביסטי. ההצבעה הזאת היא מבחן לכל ח"כ מהליכוד, האם הוא נאמן למצפונו או לחליל של השרלטן שמוליך את חבריו ואותו כמו עדר כבשים.
דרוש – המורד הראשון. האמיץ הראשון שיודיע לנתניהו שהוא מצפצף על הוראתו הבלתי ציונית בעליל והוא יצביע בעד האינטרס הלאומי והביטחוני. אני מאמין שברגע שיקום האמיץ המצפונאי הראשון, רבים ילכו אחריו והמזימה של נתניהו לחבור לבל"ד ולפגוע בדם קר במדינת ישראל תתפורר בתוך שעות.

* ענייניות באופוזיציה – שלי יחימוביץ' היא אחת הפרלמנטריות הטובות ביותר בתולדות הכנסת. על כך, יש הסכמה כללית משמאל ומימין, של ח"כים ששירתו אתה ועיתונאים שסיקרו אותה. מה היתה גדולתה? קודם כל, העובדה שהשכילה והצליחה להשפיע על השיח הציבורי ולקדם את סדר היום החברתי-כלכלי שבו האמינה. שנית, העובדה שהצליחה להעביר חוקים רבים וחשובים. כל זאת, כח"כית מהשורה באופוזיציה (עוד בטרם היתה יו"ר מפלגת העבודה וראש האופוזיציה).
איך ח"כית באופוזיציה מצליחה לגבש רוב לחוקים שהיא מקדמת? באמצעות בריתות ושיתופי פעולה עם גורמים בקואליציה; בראש ובראשונה במפלגות החרדיות אך גם בליכוד. רק באמצעות שיתופי פעולה כאלה ניתן להצליח. בלעדיהם, ניתן לצעוק, אך לא להשפיע. הדרך היחידה להשפיע מהאופוזיציה, היא לא להיות אופוזיציה אוטומטית, שמתנגדת אוטומטית לכל מה ששייך לקואליציה; או כפי שנהגנו להזכיר לעצמנו במאבק על הגולן, כאשר ריסנו את הזעם שהיה אצור בתוכנו – שהמטרה שלנו אינה לריב עם השומר אלא לאכול את הענבים. אופוזיציה עקרה שעוסקת אך ורק בריב עם השומר, מבוקר על הבוקר שלמחרת, היא אופוזיציה עקרה. גם אם היא מרגישה נהדר מכך שהיא "אופוזיציה לוחמת", אין לה כל השפעה.
ההצבעה הצפויה של האופוזיציה הביביסטית נגד הוראת השעה בחוק האזרחות היא בעייתית קודם כל בהיותה הצבעה אנטי ציונית, מנוגדת לאינטרס הלאומי ופוגעת בביטחון המדינה. אבל היא אבסורדית גם מן הסיבה שזו הצבעה של מפלגות האופוזיציה נגד חוק שהן הניחו על שולחן הכנסת בשבוע האחרון של ממשלתם. הרי הצבעה אבסורדית כזאת, מעבירה לציבור מסר של חוסר רצינות. אם אתם הגשתם את החוק, איך אתם מצביעים נגדו.
מרבית החוקים שעולים היום לכנסת, הם עדיין חוקים שהממשלה הקודמת הניחה על שולחנה, והאופוזיציה עושה פיליבסטרים ולוחמת בשצף קצף בחוקיה שלה. הרי זה ממש מגוחך.
אופוזיציה אפקטיבית, היא אופוזיציה עניינית. אופוזיציה שנאבקת נגד הממשלה, שמציגה אלטרנטיבה רעיונית, פוליטית ופרסונלית, אך גם תומכת במה שראוי לתמוך. האם תנועת החירות העלתה על דעתה להצביע נגד חוק השבות, נגד ירושלים כבירת ישראל או נגד מלחמת סיני, כיוון שהיא אופוזיציה? האם הליכוד הצביע נגד הממשלה בישיבה החגיגית לאחר מבצע אנטבה? האם הרוב המוחלט של המערך לא תמך בהסכם השלום עם מצרים למרות היותו באופוזיציה? (ואלה מהמערך שהתנגדו, לא עשו זאת כיוון שהם באופוזיציה אלא כיוון שהתנגדו עקרונית לעקירת היישובים). האם תנועת התחיה שבאופוזיציה העלתה על דעתה להתנגד לחוק הגולן, כיוון שבגין, שבאותם ימים היא נלחמה נגדו בשל הנסיגה מסיני, הוא שהציג את החוק לכנסת? האם מרצ הצביעה נגד ההתנתקות, כיוון שהיא באופוזיציה?
איזה ליקוי מאורות יכול לגרום לליכוד ולמפלגות הימין להצביע נגד חוק האזרחות אך ורק כיוון שהם אופוזיציה? הרי אם הממשלה תציג חוק יסוד ההגירה, על פי אותו היגיון הם יצביעו נגדו, גם אם יתמכו בתוכנו.
וכאשר האופוזיציה היא אוטומטית, נגד הכול, ללא שיקול דעת ובלי להפעיל את השכל הישר, קל וחומר שחבריה לא ישתפו פעולה עם הקואליציה או עם ח"כים מהקואליציה בשום נושא. וכך, השפעתם תהיה אפסית. אז אני מבין שיש בבייס מי שמוחאים כפיים על הלוחמנות חסרת הפשרות, אבל אני משוכנע שרוב האזרחים מצפים מנבחריהם לענייניות.

* תנועת מחאה או נשיאה באחריות – על מרצ להחליט האם היא עדין תנועת מחאה, האם היא עדין אופוזיציה עקרה, או היא בשלה לאחריות לאומית. כפי שמרצ ידעה לתמוך בגירוש 400 פעילי חמאס ובמבצע "דין וחשבון" בממשלת רבין כי כחברה בממשלה היא נשאה באחריות לביטחון המדינה, כך עליה לנהוג גם עתה, בהצבעה על חוק האזרחות.
ממשלת האחדות הרחבה מורכבת ממפלגות בעלות אידיאולוגיה מנוגדת, מתוך הבנה שהאינטרס הלאומי והחברתי העליון מחייב זאת. ברור היה לכל הצדדים שהשותפות הזאת מחייבת פשרות. ברור לימינה ולתקווה חדשה שהממשלה הזאת לא תוכל להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן. ברור למרצ שהממשלה הזאת לא תעקור יישובים ולא תקדם מדינה פלשתינאית. יש נושאים שימתינו בארבע השנים הללו. יש די נושאי פנים וחברה, נושאים של שיקום החברה הישראלית, שהממשלה צריכה להתמקד בהם. פירוש הדבר הוא דבקות בסטטוס קוו בנושאים האלה. פתיחת שערי מדינת ישראל לפלשתינאים, תוך שינוי דרמטי של המדיניות של כל ממשלות ישראל מאז 2003, כולל הממשלה היונית ביותר בתולדות המדינה, ממשלתו של אולמרט, היא הפרת הסטטוס קוו. אם מרצ חוברת לנתניהו הנקמן, שמתכוון בעליל לפגוע במדינת ישראל בהצבעה הזאת, כי מי צריך את מדינת ישראל אם אני לא שולט בה, וכנראה שמפלגות גוש ביבי הולכות אחריו כמו עדר, אז מה הטעם בקואליציה הזאת?

* דברים שרואים מכאן – יש למרצ אחריות על הבריאות, אחד התחומים החברתיים הגדולים והחשובים, שבשנה האחרונה ראינו עד כמה הוא מהותי לחוסן הלאומי של ישראל. יש למרצ אחריות על איכות הסביבה – נושא שבכל העולם הוא בראש סדר היום ואצלנו הוא כמעט בתחתית ויש לה הזדמנות להעלות אותו על ראש שמחתנו כראוי. יש למרצ אחריות על שיתוף הפעולה האזורי; אמנם בעיניי זה משרד מיותר וצריך היה להיות חלק ממשרד החוץ, אבל זה תחום חשוב מאוד ליחסי החוץ של ישראל והעצמת מעמדה במזרח התיכון והעמקת השלום. יש להם אחריות גדולה. אבל יש לזה גם מחיר. הם לא יכולים לשבת בממשלה ולברוח מאחריות כדי לקרוץ לבייס. שיגלו מנהיגות ויאמרו לבייס את האמת – שדברים שרואים מכאן, כשהאחריות עלינו, לא רואים משם כשהאחריות היא רק להפגין ולמחות.

* השוואה נואלת – בשבועות האחרונים השוקניה מצויה באמוק של מאבק אובססיבי נגד חוק האזרחות. בימים האחרונים, אולי מתוך הנחה שנתניהו ועושי דברו יוציאו להם הפעם את הערמונים האנטי ציוניות מהאש, הם התפנו לנושא חדש – החוק הפולני והחזרת הרכוש היהודי. שני פשקווילים התפרסמו השבוע, של שני כותבים אנטי-ציוניים מדופלמים, דניאל בלטמן ו-ב. מיכאל, שגינו את ישראל על צביעותה, בכך שהיא דורשת את הרכוש הגזול של יהודי פולין בעוד היא עצמה שדדה את רכושם של הפלשתינאים שהיא גירשה בנכבה. כל עולמם האפל מוכוון מטרה – להציג את הפלשתינאים כבני דמותם של היהודים בשואה, ומכאן שאנחנו בני דמותם של הנאצים (במקרה הזה ההשוואה הפופולרית היא חלקית, כי כאן מדובר בסכסוך "רק" עם הפולנים, כך שהם נאלצים להסתפק בהשוואתנו לפולנים).
כדאי לזכור – היהודים מעולם לא נלחמו בפולנים. הם מעולם לא איימו על פולין. פולין מעולם לא נאלצה להילחם על קיומה מול היהודים שניסו להשמידה. הפולנים לא איבדו אחוז מאוכלוסייתם במלחמת מגן מול היהודים שקמו עליהם להורגם. הרי כלל לא היה סכסוך בין העמים. ולכן, כל ההשוואה הזאת היא עיוות אינטלקטואלי ובעיקר מוסרי מוחלט. ב. מיכאל כמובן שירבב בפשקוויל שלו גם את חוק האזרחות, כי הרי אסור לאפשר לאובססיה הזאת לדעוך. הפעם כל חציו האנטי ישראליים מכוונים לשר החוץ לפיד, אותו הוא מכנה "ראש הממשלה הרזרבי". וזה טבעי ששר החוץ של המדינה השנואה עליו והנתעבת בעיניו יהיה על המוקד של אש השנאה החולנית שלו. שנאת ישראל היוקדת, המפעפעת מכל נקבוביות עורו.

* זה טבעו – אני לא מבין את הכעס על נתניהו שבדה מליבו את השקר כאילו ישראל ויתרה על חופש הפעולה הצבאי שלה. וכי מה ציפיתם משקרן? שיאמר אמת?

* שחיתות פוליטית – הצבעה כפולה היא גניבת הצבעה – מעשה של שחיתות פוליטית מובהקת. ח"כ קארה טוען שעשה זאת בשוגג, אך זה נשמע תמוה. אילו הצביע פעם אחת במקום ח"כ סילמן בלבד, ניתן היה לקבל את הטענה. אך כיוון שהצביע פעמיים – גם בשם עצמו וגם בשמה, קשה לקבל את טענתו. הליכוד דורש לבדוק את הצבעותיו הקודמות, לראות אם הוא לא עשה זאת בעבר, וזו דרישה מוצדקת. נקווה מאוד שיתברר שהיה זה מקרה חד-פעמי. על סמך תקדים יחיאל חזן (2003), מדובר בעבירה פלילית ולכן על היועמ"ש לפתוח בחקירה פלילית. אך אני מודה שהשאלה הפלילית פחות מעניינת אותי מהעבירה הציבורית, המוסרית והאתית. ללא קשר להחלטה זו או אחרת של היועמ"ש, על ועדת האתיקה של הכנסת לנקוט נגדו באמצעים על פי סמכותה. מן הראוי שראש הממשלה, שהוא יו"ר מפלגתו ויו"ר הכנסת יגנו את המעשה.
המהפך השלטוני והחיבור הקואליציוני בין מפלגות בעלות עמדות מדיניות מנוגדות נועד להתאחד למען ניקוי החברה הישראלית והפוליטיקה הישראלית מן המעשים הללו, ולכן מתבקש שהשלטון החדש יוקיע באופן נחרץ את המעשה.

* ראש ממשלת ישראל בבירת ישראל – לא יעלה על הדעת שנשיא ארה"ב לא יתגורר בבית הלבן בוושינגטון, שראש ממשלת בריטניה לא יישב ברחוב דאונינג 10 בלונדון ושמנהיגי צרפת, בריטניה ורוסיה לא יתגוררו בבירותיהם פאריס, ברלין ומוסקבה. קל וחומר, כאשר מדובר בראש ממשלת ישראל, שנאבקת בהכרת העולם בירושלים כבירתה ופועלת להעברת שגרירויות אליה. לא יתכן שראש ממשלת ישראל יתגורר ברעננה ולא בירושלים.
יתר על כן, המדינה מעמידה מעון רשמי לרשותו, ואם הוא יתגורר בביתו ברעננה, המדינה תתחזק את המעון, ובוודאי גם ייעשה בו שימוש לפגישות רשמיות וגם את ביתו הפרטי של בנט ברעננה. בעיניי, יש לשנות את החוק כך שהמדינה תממן את מעונו הרשמי של רוה"מ ולא תממן ולו באגורה אחת את ביתו הפרטי (למעט הוצאות אבטחה). אילו היינו באמצע שנת הלימודים, ובנט היה מבקש להישאר בביתו ברעננה עד סוף שנת הלימודים כדי שילדיו לא יעברו באמצע השנה, ניתן היה לאפשר זאת. אבל אנו בחופש הגדול, וזה העיתוי המתאים ביותר למעבר משפחת בנט לבלפור.
עם טיעון נוסף שעשוי להצדיק את הדרישה למעבר לבלפור – הסבל של שכני משפחת בנט ברעננה בשל ההפגנות, איני מסכים. גם לבית בבלפור יש שכנים, וגם הם יסבלו אם תמשכנה ההפגנות. יתר על כן, אחרי שנתיים של סבל מגיעה להם קצת מנוחה. אך, כאמור, בעיניי רצונו של בנט להמשיך להתגורר ברעננה אינו קביל.

* הפיסקה שנשמטה – אמיר אוחנה התראיין בשש עם אמנון לוי בערוץ 13 וציטט מתוך מאמר שלי ב"ידיעות אחרונות", שבו הבעתי תמיכה בפיצול תפקיד היועמ"ש והתובע הכללי. חבל שהוא לא ציטט מתוך אותו המאמר את המשפטים הבאים: "אוחנה התנהל במשרד המשפטים כסוס טרויאני וכפרוייקטור למסע נקם של רוה"מ במערכת המשפט. הוא נכנס למשרד המשפטים חדור אמביציה להרוס; המציא והפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות על המשרד שבראשו הוא עמד, כמו אגדת ה'פרקליטות בתוך פרקליטות', סכסך, השפיל, פגע, חיבל, זרע מדנים ויצר אווירת חשדנות ופחד במשרד ובמערכת המשפטית."

* נגד מרים נאור – אני מתנגד למינויה של נשיאת בית המשפט העליון בדימוס מרים נאור לעמוד בראש ועדת החקירה הממלכתית על אסון מירון. למה? מה יש לי נגד נאור? שום דבר. נהפוך הוא – יש לי אליה כבוד רב והערכה רבה. קראתי ברשת הפצת טענות על "ניגוד עניינים" כביכול של נאור, ולמיטב שיפוטי אלה קשקושים. אין שום ניגוד עניינים. אז למה אני מתנגד למינויה? אני מתנגד לה כיוון שהיא זאת שמונתה לעמוד בראש הוועדה. הייתי מתנגד באותה מידה לכל מינוי אחר. פשוט, כי איני מאמין בוועדות חקירה שיפוטיות. חוק ועדות החקירה הממלכתיות קובע שנשיא בית המשפט העליון ממנה את ועדת החקירה, ובראשה יעמוד שופט בית המשפט העליון, או שופט בית המשפט המחוזי או שופט בדימוס. ועדת חקירה פועלת כבית משפט, עם עדים שעדותם כמוה כעדות בבית משפט. כל מושאי החקירה רואים עצמם והכל רואים בהם נאשמים במשפט והם מיוצגים בידי עורכי דין. והמשמעות של ועדת החקירה היא מציאת האשם.
יופי, אז מצאנו את האשם. איך זה ימנע את האסון הבא? לא ימנע. מה שאנו זקוקים לו אינו ועדת חקירה למציאת האשם לאסון הקודם, אלא ועדת תחקיר להפקת לקחים כדי למנוע את האסון הבא. ועדה כזו צריכה להיות מורכבת מאנשי מקצוע ומומחים. אחד מהם, ולא היו"ר, צריך להיות משפטן, כדי להביא לידי ביטוי את ההיבטים המשפטיים. מרים נאור היא שופטת, ועל כך היא ראויה לכבוד ויקר, אך היא לא רלוונטית לחקירה הזאת.

* התפוז המכני – צפיתי בזעזוע בתכנית "זמן אמת" בכאן 11, שהוקדשה לתחקיר על תוכנית לנערים פגועי ראש שהוביל פרופ' עמוס רולידר בקנדה לפני כשלושים שנה. בזעזוע, אך אני מודה שלא נפלתי מהכיסא מתדהמה. מאז ומתמיד רולידר נתפס בעיניי כאדם מסוכן. לא יכולתי לפספס אף פעם את זיק הטירוף בעיניו, במבטו, בצורת הדיבור שלו ובצחוק המרושע שלו. ולכן, אף פעם לא יכולתי להבין איך רואים בו גורו של הורות. אמנם לא תיארתי לעצמי שהוא הפעיל מכונת אילוף סדיסטית כזו, אך כשנחשפתי לעדויות ולצילומים, הם די אוששו את הרושם האינסטינקטיבי שלי ממנו.
שתי תובנות הציפו אותי מהרגע הראשון של התחקיר, ולא הופתעתי שהם עלו אח"כ בפי דוברים אחרים. האחד הוא התפוז המכני. כאשר הוצגה מהות הטיפול – יצירת מיאוס בקרב ה"מטופל" מההתנהגות הבעייתית שלו, שבעטיה הוא הגיע לטיפול, או בעצם לאילוף, נזכרתי מיד בסרט "התפוז המכני". צפיתי בסרט הזה כנער בכיתה ט', לפני למעלה מ-43 שנים. ואף על פי כן אני זוכר היטב סצנות מזעזעות מהסרט ובעיקר את התפיסה של גמילה מאלימות, באופן שעיקר את האישיות של ה"מטופלים". והרי זה בדיוק מה שעשה רולידר.
התובנה השנייה היא "בלתי חוקי בעליל." לא יכולתי לקבל את ההצגה של המטפלים שהיו כפופים לרולידר כקורבנותיו. מדובר באנשים בוגרים, אנשים העוסקים בטיפול, ואסור היה להם לשתף פעולה איתו ועם הוראותיו. ברגע שהם נהגו כך, הם אשמים במעשים נוראים ואינם יכולים להתחבא מאחורי הפקודה שקיבלו מהבוס, כי זו פקודה בלתי חוקית בעליל. בעליל – כלומר כזו שמצופה מכל אדם נורמטיבי להבין שאסור לו לבצע אותה. אחת העדויות המזעזעות והמצולמות, היתה הטיפול בילד שהתקשה לשלוט ביצר שלו לשלוח יד לאוכל. בכל פעם שהתאפק מלשלוח יד קיבל סוכריה לפיו, וכששלח את היד כופפו לו בכוח את הידיים אל מאחורי הכיסא. זעקות הכאב שלו ממש שוברות את הלב. הרי כך בדיוק מאלפים בעלי חיים. ואני בספק אם היום מותר לנהוג כך גם בחיות.

* ביד הלשון: קץ הימין – בגיליון החדש של כתב העת המשובח "האומה" מופיע מאמר של ניצה פרילוק על "חרוזים לעת מצוא" – ברכות מחורזות לאירועים, הקדשות וכד', ובהם של גדולי המשוררים והסופרים כמו ביאליק, יל"ג, ז'בוטינסקי, ש"י עגנון ואחרים. בין השאר מובא שיר שכתבה כלה יהודייה איטלקייה, רחל לוצאטו מורפורגו, ליום חתונתהּ בשנת 1824. בשיר מופיע הביטוי "קץ הימין" ומבארת מחברת המאמר: "המילה 'ימין' מובנָהּ בשיר 'ימים' (כמו נישואין בסיומת האות נון) אך גם 'אלוהים' ('ימין ה' עשה חיל')". איני מכיר פירוש ש"ימין" הוא אלוהים. בפסוק מתהילים "יְמִין יְהוָה רוֹמֵמָה יְמִין יְהוָה עֹשָׂה חָיִל" יש מעין האנשה של האלוהים באמירה שיד ימינו עושה חיל.
קץ הימין פירושו קץ הימים (הנו"ן במקום המ"ם הוא מן הארמית). מהו קץ הימים? אחרית הימים, הגאולה השלמה, ביאת המשיח. קץ הוא יקיצה; יקיצה מהסיוט של הגלות הארוכה וכו'.
כתבה לוצאטו מורפורגו בשירהּ: "ברך יום שמחתנו, הגיה את חשכנו; חיש נא קץ הימין." ביום חתונתה היא פונה לאלוהים שיברך את יום שמחתה ובהזדמנות חגיגית זו היא מבקשת להחיש את קץ הימין, כלומר לקצר פז"ם ולזרז את הגאולה השלמה.
בתפילת "אל מלא רחמים" לחללי צה"ל אנו מתפללים שהחללים "יעמדו לגורלם לקץ הימין" כלומר בתחיית המתים. הפסוק הזה אינו מופיע בתפילת "אל מלא רחמים" לאדם פרטי. הביטוי לקוח מספר דניאל, שמסתיים במילים: "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין." אומר לדניאל האיש (המלאך?) שבעצם תמה שליחותו, שילך להשלים את חייו. לאחר מכן, אם לא כמו פולנייה טובה אז לפחות כמו בבלי טוב, שינוח בקבר, עד יום תחיית המתים. ואז, בתחיית המתים, הוא יקום וישמע מה הגורל הצפוי לו בסיבוב הבא. זהו המקום היחיד בתנ"ך שמדובר בו על תחיית המתים!
נעמי שמר השתמשה בביטוי, הפעם בסיומת המקובלת בעברית – ימים, בשירה "כמו חצב":

אִמְרוּ מָתַי קֵץ הָיָּמִים
הֲלֹא מִדְבָּרִיּוֹת שְׁלֵמִים
יֵשׁ לַעֲבֹר בְּמְחִי כַּנָף
שֶׁבֵּין הַקָיִץ וְהַסְּתָו.

אורי הייטנר