על "שפת אב ושפת אם – שירים"

מאת מנחם פאלק

עמדה 2021, 105 עמ'

בשיר "קצב" (עמ' 10) מצהיר הדובר בשיר: "אני קצב של מילים / חותך, מנקה, מסדר, מתבל / זובח שירים."

בשורות אלו מוחשת הדואליות שבה מתמודד יוצר של מילים: מצד אחד – יחס של יראה וסגידה למילה הכתובה – "זובח", ומצד שני – חשש שמא הביטוי הנבחר על ידי היוצר איננו המדויק ביותר, והוא נזקק לציור, למטפורה, שמשנה משמעויות: "חותך, מנקה, מסדר, מתבל," כפי שאביו ביתמותו נאלץ לעשות בקצביה שירש מאביו. על הדואליות הזאת כתב מנחם פאלק גם בספר "קצב של מילים – מבחר שירים מאז ומעכשיו" (2018).

הרבה השתנה מההווי של שנות החמישים והשישים של המאה שעברה: אז העולים החדשים היו כמעט מנודים מחברת "הצברים" – האידיאל היה "יפי הבלורית והתואר" – חולצה כחולה, מכנסי חאקי קצרים, סנדלים תנ"כיים, ורצוי גם כאפיה עוטפת את הצוואר. העולים החדשים התביישו בשפה שבה דיברו הוריהם, ודיברו עם הוריהם. עולים חדשים התאמצו להצניע את המבטא הזר, התאמצו לאמץ את העגה הצברית (ספרו של מנחם פאלק "שבעה ימים של זעם" – 2005 – טבול באינספור ביטויי סלנג, לאו דווקא צבריים).

עברו מאז הרבה מים בירקון (הלוך וחזור...) וכיום, לשמחת הכול – איש איננו מתבייש במוצאו, עולים חדשים של פעם, כותבים באהבה על ההורים והסבים שפעם התביישו בהם, וביצירותיהם נמצא לא פעם מילים בשפות המוצא – עיראקית, פרסית, הונגרית, וכן, גם רומנית:

ב"חדר" בביסטריצה, למדתי אלף בית.

בבית הספר כתיבה תמה רומנית.

אחר כך התהפכו היוצרות.

בביתי בבאר-שבע, דיברתי בשפת אימי.

מחוצה לו, קידשתי את שפת אבי.

היום גם בזו וגם בזו

לוגם ומתרגם, מתרגם ולוגם

רומנית עברית רומנית.

("שפת אב ושפת אם", עמ' 9).

ובאמת נדמה שאין דומה לו, למנחם פאלק, במחויבות שלו לתרגם יצירות מופת מרומנית לעברית (16 כותרים!) ומעברית לרומנית (10 כותרים!) וכל זאת בנוסף לעשרות הספרי שירה ופרוזה (פרוזה פיוטית, ראו ספרו "הציידים החדשים – עשרה סיפורי פרוזאק" – 2008), וכן גם ארבע אנתולוגיות – תוצרת מקלדתו. על מחוייבותו זאת לתרגום הוא זכה בפרסים רבים, ואף בהענקת תואר דוקטור לשם כבוד.

על חוויית התרגום הוא כותב: "אני מתרגם משיריהם של הנידונים לנדוד / לעברית, / מגלה את תלאותיי / ברומנית." ("הנידונים לנדוד", עמ' 14).

בשיר מפעים לב מתואר כיצד בתקופה האיומה של הדיקטטורה הקומוניסטית ברומניה, הוריו היו מקשיבים ל'קול ישראל' ברומנית, ולשם כך היה עליהם לכבות את האורות, להשקיף בעד החלון שלא מתקרב אליהם מישהו שעלול להלשין על "הפשע" להאזין לתחנה אסורה ("התחנה האסורה", עמ' 16).

בשיר "עניבה אדומה וסיכה" (עמ' 25) מתאר האני הדובר כיצד מנעו ממנו להשתתף לטקס הענקת תעודה ופרס על הישגיו בשחמט, כיוון שלא נשא על צווארו עניבה אדומה, ועל חזהו סיכת הפיונרים (תנועת הנוער הקומוניסטי) משום היותו יהודי.

מסתבר שלי היה יותר מזל בנדון: המחנכת שלי, זיכרה לברכה, התעקשה על כך שכל תלמידי כיתתה יקבלו את העניבה האדומה והסיכה, גם לבניהם של הסוחרים "מוצצי דם הפרולטרים" (קרי: יהודים!) ואני זכיתי להיות חלק מהעולם הנפלא שהקומוניזם הבטיח, אם נסכים לדיקטטורה של הפרולטריון, זאת שלא היו לה תיכלה וקץ.

במספר שירים בקובץ הזה נפגש הקורא עם האנטישמיות הרומנית, שממש לא פגה עם עליית הקומוניזם במדינה: סבא מגן בגרזן מפני פורעים ("נאורות", עמ' 21). המורה מריה מנחמת בריון אנטישמי בכיתתה בכך שהיהודון ייסע בסופו של דבר לפלסטינה ("המורה מריה", עמ' 27).

וזאת לדעת, לא היה כמו העם הרומני לאכזריות כלפי היהודים בימי מלחמת העולם השנייה. רוב עמי אירופה שיתפו פעולה עם הנאצים, וסייעו להם לשלוח את היהודים למחנות ההשמדה. העם היחיד שהראה תעוזה וחוט שדרה מוסרי – היה העם הדני, שהשיט בסירות בלילה אחד את כל 9000 היהודים שבארצם לשוודיה הניטראלית. הרומנים היו בברית עם הנאצים, הם פלשו לברית המועצות, והשתלטו על בוקובינה, בסרביה, טרנסניסטריה, והפכו את האזורים האלה לארצות גזירה עבור היהודים: הם גירשו, שדדו, עינו, רצחו במיתות הכי נוראות שאפשר להעלות על הדעת, כמעט 100,000 יהודים, וזאת בנוסף לפוגרומים הזוועתיים שהם ערכו ביהודים ברגאט – בגלץ, בדורוחוי, בבוקרסט וביאשי. על דגלם של הקומוניסטים היה, כביכול, כתוב – אחווה בין העמים, אבל האחווה הזאת לא כללה את היהודים, כפי שאנו קוראים בספרו זה של מנחם פאלק, וכפי שאנו יודעים מהדיכוי הסטליניסטי הנורא של היהודים בברית המועצות ובגרורות שלה.

נחזור לשנות החמישים והשישים של המאה שעברה: לכל עדה הוסיפו בני הארץ "מאפיין" – לא אביא דוגמאות – הן כולן ידועות. באשר ליוצאי רומניה – הודבק להם ה"מאפיין" – "גנבים." מדוע, איש לא הצליח להסביר. יש אפילו מי שהתחכם ואמר: נכון שאין יוצאי רומניה בבתי הסוהר – מי שיודע לגנוב – לא נתפס! מאבק אבוד עם דעות קדומות.

נדמה לי שתשובה יפה נותן מנחם פאלק בשיר "בשוק של באר-שבע" (עמ' 39): אימו חוזרת מהשוק בחודש אוגוסט הלוהט עם סל מלא תפוחים אדומים, כשהיא מגיעה הביתה, היא שמה לב שלתוך הסל התגנב גם תפוח ירוק, היא חוזרת בשמש הלוהטת להחזיר לירקן את התפוח הסורר שלא שילמה עליו.

יש בספר שירים מרטיטים על אביו ואימו של הדובר, הדמנציה שכנראה תקפה את האב, והגעגועים לשניהם, אבל במסגרת הצרה של הרצנזיה, אני מרשה לעצמי לעבור לנושא אחר: האדם אל מול האל:

כשכולם ישנים

אני שואל את אלוהים

איפה הוא היה במלחמה

איפה הוא עכשיו במגיפה

למה הוא לא מתערב

("אחרי חצות", עמ' 64).

כידוע, על השאלה הזאת אין לחכמי הדת תשובה מתקבלת על הדעת. היחיד שיודע לענות (בניגוד למסר של כל הטקסטים האמוניים!) הוא ישעיהו ליבוביץ, שטען בתוקף שהאל איננו הפונקציונר של האדם, וצריך להאמין בו (על ידי קיום מצוות) למרות מעקשי ההוויה. כאמור, אין טקסט אמוני שלא מבטיח גמול צודק מאת האל למעשי האדם, אבל לישעיהו ליבוביץ' היתה אמונה משלו, רק שלו!

בשיר "אני מחפש את אלוהים" (עמ' 22) מוזכרת אמירתו של הקוסמונאוט הראשון בעולם, יורי גגארין, שלא ראה את אלוהים בחלל, מכאן שהוא אינו קיים. הדובר חוזר הביתה אל אביו שטעם טעם של גולאג –

כששבתי הביתה שאלתי את אבא

והוא ענה: "במחנה הכפייה ברוסיה

פועלים שדפקו מסמרים בפטיש

על אצבע של עצמם

קיללו את אלוהים

זה סימן שהוא קיים."

המסר של שיר זה נראה על פניו כבעל נימה סרקסטית, אבל למעשה, יש בו אמת גדולה: אם יש אלוהים – אין ספק שהוא אוהב להתעלל בבני האדם, במלחמות, במגיפות, באסונות טבע, אין ספק שהוא שונא את האנושות, ובוודאי שונא את עם ישראל, שאין כמוהו סובל את נחת זרועו. אבל לשם כך צריך להאמין שהוא קיים.

על החיפוש אחרי סימן למציאותו של האל ראו גם את השירים "מסע" (עמ' 65), "חבר" (עמ' 82). יש בקובץ עוד הרבה שירים מעניינים, כמו מוטיב 'האח התאום' שירשנו מאלתרמן בשירו "איגרת" – מנחם פאלק, בן יחיד להוריו, כותב על "אח" בשירים "אחי" (עמ' 67), "עיניים עצומות" (עמ' 68).

אפשר להרחיב מילים על ציורים מעניינים כמו "היא (האם) קטנה והולכת / נעלמת באופק השנים" (עמ' 53), או "זיעתם (של הברושים) שרף ניגרת" (עמ' 73); אבל נראה לי כי במסגרת המצומצמת שרצנזיה מאפשרת, אני מאמין שהצלחתי לעורר רצון לקרוא את הספר היפה והחכם הזה.

משה גרנות