בבית-החולים שעל הכרמל מאושפזת אסתר עד סוף נובמבר 1970. בביקורי הראשון היא עורכת לי הכרה עם סטודנט-לרפואה צעיר, ישי לוי שמו, שעובד בחופשותיו כאח-מעשי, מתיידד איתה ומטפל בה במסירות. היא מבלה שעות ארוכות בשיחה עם הבחור הצנום ונעים ההליכות שעיניו שופעות אור וחביבות טבעית, הצעיר ממנה ביותר מיובל שנים. ואולם הוא עוזב את בית-החולים לפניה כי עליו לשוב לירושלים משנפתחה שנת הלימודים. אסתר מאושפזת בקומה השנייה, שבה מטופלים קשישים החולים במחלות כרוניות ואף סופניות. "לא רק אוכלוסיית החולים אלא גם מיבנה בית-החולים, והאגדות שהסתובבו סביבו, אהבה ורומנטיקה, היקנו ומקנים למקום נופך מיוחד," כתב לי לימים ד"ר ישי לוי.

בליל חג הסוכות תשל"א, 1970, גוססות שתי שכנותיה-לחדר, ישי מטפל בהן, ואסתר כותבת על כך שיר ומעניקה לו אותו למזכרת, מבלי לשמור העתק לעצמה: "בליל האשליות / פקעת-הוורד / באפר-קברים – / גלי-חיים / גואים – / להיבלע בתהום צפויים – / שתיים נשים: / גוססות, / תלויות בפקע-ורד: / קושרות בו מבטי-חנינה / פקע-ורד / על סף קבר / נח – / קורן חיים / אל תוך אפר-התהום – "
לאחר שהיא שבה לפנסיון בטבעון, שולחת אסתר לישי, לירושלים, את ספרה "שירי אסתר ראב" עם הקדשה שהיא שיר לעצמו. התאריך והמקום הרשומים בו הם אולי המועד שבו היא עוזבת את בית-החולים: "22.11.1970, בי"ח יפה-נוף, הכרמל". בהקדשה נכתב: "לישי – / אשר עמד על דופקי / בוקר, בוקר; / אשר הרעיף טל-מרפא – / לעיניי העייפות; ולעת-ערב – / העלה חלב-ציפורים / אל מאורתי הדלה / תודה!"

"שמחתי מאוד לקבל את ספרך ובו ההקדשה הנחמדה," הוא עונה לה בחנוכה תשל"א (דצמבר 1970). "אני מקווה שמצב בריאותך תקין והרגל לא מציקה לך יותר. אצלי הכל כשורה, מסלול של לימודים – בקרוב נעבור בחינת סיכום בפאתאלוגיה ומיד לאחריה ניכנס למחלקות ביה"ח, ללימודים הקליניים הסדירים. נוסף על כך אני עובד כשני לילות בשבוע בהדסה. את שירך ['בליל האשליות'] שהקדשת לי הצמדתי לספר. נשאלתי בהזדמנות מה מתאר שיר זה – סירבתי לענות וטענתי שזו חווייה ידועה רק לשנינו בלבד, הלילה הזה ששגעון וגסיסה דרו בו בכפיפה אחת, וזה היה ליל חג הסוכות. והרי סוף כל סוף את רוב רובה של החווייה אין המשורר מעביר לקורא, ואולי טוב הדבר שהקורא יבנה את חווייתו על יסוד תוכנו של השיר, כמו אבן שזורקים אותה לבאר עמוקה ואחר-כך מקיפים אותה בכל מיני דברים החורגים מגדר המציאות."

לאחר מותה שולח לי ד"ר ישי לוי את תצלום השיר וההקדשה, ובמכתב המצורף אליהם הוא כותב: "עשר שנים בדיוק עברו מאז היכרתי את המשוררת. היה זה כאשר עבדתי כאח בתקופת חופשת הלימודים, בבית-חולים יפה-נוף שעל הר הכרמל. המשוררת היתה מאושפזת לצורך טיפול אורטופדי, כמדומני. הקשר שנוצר בינינו בא לידי ביטוי בשיר מפרי עטה ובהקדשה בפתח ספר שיריה. ברקע לשיר התרשמותה של המשוררת מימיהן האחרונים של שתי חולות חשוכות מרפא, שכנותיה לחדר בתקופה זו."

באביב 1971 ממשיכה אסתר להתכתב עם ישי וגם מנסה להשיג למענו מילגה אצל הרצפלד. בינואר 1971 מתפרסם ב"מאזניים" סיפורה "הפרה הכחולה". הסיפור מתאר פרה משתעלת וחולת-שחפת ברפתו של אביה יהודה ראב, והוא נאלץ לבסוף להרוג את הבהמה החולה, לבל תדביק את חברותיה. את החוברת היא שולחת לישי, ובתשובה הוא כותב לה בחודש מרס: "שמחתי מאוד לקבל את סיפורך אודות הפרה הכחולה, הייתי עד לחבלי יצירתו של הסיפור בביה"ח. אני בטוח שיש משמעויות רבות שמסתתרות מאחורי שם זה, והסמליות רבה. מצד שני מצטער אני לשמוע שאת עדיין סובלת מהרגליים, ומקווה שגם זה ישתנה לטובה."
הקשר הלבבי של אסתר עם ישי אינו נמשך. הוא סטודנט הלומד ועובד בירושלים ואילו היא מצוייה בפנסיון המרוחק בטבעון. הידידות שנוצרת ביניהם היא רק מעין פרליוד, הקדמה, לפרק חדש של קשר רגשי עמוק לגבר צעיר, שעתיד לפלוש אל חייה של אסתר בעוד חודשים אחדים, קשר העתיד להימשך עד יום מותה, ומבחינה מסויימת גם מעבר לו.
(מתוך "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב. עם עובד, 1998).
הערה: לאור דבריו של ישי יש כנראה לנקד את שם השיר בְּלֵיל האשליות ולא בְּלִיל האשליות.